לא מזמן צצה דרישה מצד אחת מהמנהלות של הבלוג (עוד על בעלות על הבלוג אפשר לקרוא ב"אודות" ) שיהיו כאן עוד שירים. היום, במסגרת חשבונות הנפש הרגילים, שוב הזדמן לי לקרוא במחברת השירים הישנים שלי אז בחרתי שניים לפרסום. נראה לי שפרסום של יותר מדי שירי מגירה ברצף יהרוס את אופיו האקלקטי של הבלוג שלי, אבל בטח שניים לא יזיקו. במיוחד שני אלה שהם די שונים.
*
(נכתב בתשובה לשאלה מהי התכלית הבלתי מושגת המחזיקה את קיומנו בחיים)
התכלית הבלתי מושגת
מחזיקה את קיומי בחיים
על הזרת של יד שמאל.
באותה יד היא מחזיקה גם
שלושה פילים
שעומדים אחד על השני
עליהם כלב ים, מאזן כדור על אפו
וגם כמה תוכניות נפלאות לעתיד,
כמה אהבות
והמון פילוסופים.
זהירות לא להפיל, תודה.
ביד השניה היא מחזיקה טלפון
ומעבירה שיחות לאלוהים.
*
(לאביה)
בואי נצא אל כרמי העגבניות
אשכולות אשכולות
נפלוש בידינו החשופות
באצבעות שלוחות.
בואי נצא אל כרמי העגבניות
צופני הקלסטרופוביה
ונקטוף את אחרוני הירק
לפני שהחד שנתיות
תגמור אותם.
עלים בלים נופלים בינינו,
עלים בלים נופלים.
ואפילו מצאתי באינטרנט גם תמונה של כרמי עגבניות. כשאני חושבת על השיר הזה אני נזכרת שכתבתי אותו לפני עשר שנים על עבודה בחממות בגוש קטיף. עכשיו אין לי מושג איפה החממות וגם לא איפה אביה כך שהסופיות שבשיר הזה מתאימה.
במקום תה 
איזה כיף שירים.
תודה!
הראשון, מקסים!