"אני, רובוט" מאת אייזיק אסימוב.
תמיד כשאני קוראת ספרים ישנים וטובים אני מרחמת בליבי על מבקרי הספרות שנאלצים פעם אחר פעם לסגור ספר חדש כששוב מתברר שזו אינה יצירת המופת שחיכו לה. השנים מסננות עבורי את הספרים שמישהו טרח לזכור. לא תמיד הן עושות עבודה טובה. הדעה הרווחת בקרב מכרי וידידי היא ש"מעגלות" של דוד מלץ חמק מן הנצח שלא בטובתה של האנושות והמו"לים הסרבנים מפגינים עקשות לא ברורה בסירובם להוציאו לאור מחדש. אבל אני לא מכירה מספיק דוגמאות בכדי למחות על סינון גרוע. השורה התחתונה של הפסקה הזו היא שמדובר בספר ישן וטוב.
הפסקה הזו, כמו הקודמת, הולכת לגלוש סביב העניין עד שהיא תתיישב במקומה הראוי. תנו לה צ'אנס, השכל הישר שלי מתחמם לאיטו. הוא קצת משופשף מפסח ומתקשה להעמיד קו רציף בין הפסקאות. כשהייתי קטנה חשבתי עם מיקה מה אומרים לאמא שהתינוק החדש שלה לא חמוד ולא יפה (חשבתי עם מיקה הן מילים נרדפות ל- מיקה חשבה בקול ואני הייתי עסוקה מדי בלצחוק מכדי להוסיף משהו לשיחה). המסקנה היתה שצריך לומר משהו כמו: "התינוק שלך מאוד ברור, מאוד מדוייק". מה שחשבתי על אני, רובוט הפתיע אותי בדמיון למחמאת ברירת המחדל ההיא. המילה אליה חזרתי היתה "הגיוני". מרוב הפתעה דחיתי את כתיבת הביקורת כאן עד שאמצא משהו הגיוני יותר לומר על הספר מאשר הגיוני.
הספר מדבר על העתיד (הספר נכתב מזמן אז חלק מהשנים שמוזכרות בעתיד הדמיוני הזה כבר עברו והדברים, כצפוי, לא קרו בדיוק כמתואר בספר. ברור שאפשר לדמיין את זה כמה שנים הלאה). בעתיד מפתחים רובוטים בדרגות עצמאות שונות, כולם צייתנים ונכונים לעזור. הספר מורכב מכמה סיפורים קצרים על פתרון בעיות בפעולתם של רובוטים, בעיות שתמיד מתגלות כהגיוניות ומתבקשות לאור אופן פעולתם הפשוט של הרובוטים. למרות פשטותן של הבעיות, בתור קוראים אתם אף פעם לא מצליחים לחשוב על פתרון בעצמכם וכל שנותר לכם הוא להכות על ראשיכם בתסכול כאשר עם השורה האחרונה של הסיפור מתברר שהפתרון היה די ברור כל הזמן והייתם צריכים להבין אותו מקריאת חצי העמוד הראשון של הספר המדבר על איך חושבים רובוטים.
(עוד פסקה שמתחילה אי שם ומסתיימת במקום הגיוני: ) פעם כשלמדתי פילוסופיה ממש שנאתי את הבעיות הפילוסופיות המושלמות וההגיוניות שמלא אנשים כילו ימיהם בלהתפלסף עליהן ללא רגש. מה ההבדל בין אדם שבמקרה הצליח להרוג לבין אדם שנכשל (הפרמדיקים הגיעו\ לא הגיעו בזמן), מבחינת הענישה הראויה? האם ומתי מותר להרוג בכוונה על ידי מעשה או מחדל סתם איש זקן רשע וחולה על מנת להציל המון אנשים אחרים, טובים יותר, בריאים יותר, מוסריים יותר? וכל מיני כאלה. ככה גם הרגשתי לגבי הספר אני רובוט. הגיוני מדי. אין במה לנעוץ את השיניים. אין שירה. אין גדלות הרוח האנושית. הכל חישובי תועלת והפסד כשברור שהתועלת היא חיים, רווחה ויעילות וההפסד הוא כאב ומוות. מה שבדרך כלל נכון, אבל לפעמים השיקולים מורכבים יותר ואז מה שבן אדם לא מצליח לחשוב עליו גם רובוט לא יצליח, גם אם יש לו יכולת טובה לחשב דברים על פי משקלות נתונים.
בסופו של דבר אני בטוחה שיש המון דברים בספר שלגמרי לא הבנתי כי המוח שלי נכבה כשיותר מדי זמן לא מאכילים אותו בשירה, בשיגעון או בטירוף. אבל הבנתי אותו ברמת הספר הבלשי הטוב, האינטיליגנטי מאוד (אחד הספרים היחידים בהם מצאתי התייחסות ישירה לשמות של פילוסופים ולתיאוריות שלהם) והמפתיע (מעט ספרים מצליחים להפתיע אותי).
אני לא לגמרי מסכים, בהנחה שאני לא מבלבל בין הספר הזה לספר אחר. אני לא זוכר יותר מידי דוגמאות, אבל אולי אחת תספיק, הרובוט שבגלל איזו טעות במפעל הוא יודע לקרוא רגשות של אנשים, אני חושב שזה סיפור שכן מוסיף הרבה על נפש האדם. אולי לא גדלות הרוח, אבל הרבה עומק.
אני מסכימה שיש בספר כמה התייחסויות פשוטות יותר לנפש האדם (גם מה שהזכרת, גם הרובוט המשעשע שקורא תיגר על האמונה בבורא ועוד) אבל הן לא הנושא המרכזי של הספר (או שהן מתחברות יחד לאמירה משמעותית שלא הצלחתי לקלוט. כפי שאמרתי, אני בטוחה שיש אמירה משמעותית שלא הצלחתי לקלוט).
הספר משקף את אסימוב בצורה יפה. אל תשכחי שהוא היה גם מדען חוץ מסופר.
הספר הוא גם פתיחה (לא ישירה) לסדרת הרובוטים שלו ובסופו של דבר גם לסדרת האימפריה והמוסד. כן, כמעט הכל מתחבר אצל אסימוב בסוף.
פוסט מעולה, לא קראתי את הספר אבל נראה לי שעכשיו אני אחפש אותו
תודה רבה