צמד הגיבורים ואחיות הקרח

לאחרונה אני משחקת עם הבנים שלי משחקי תפקידים. קראתי על זה איפשהו ומאז אני ממציאה להם הרפתקאות. הנה אני מספרת לכם על המשחק הפשוט ביותר, צמד הגיבורים ואחיות הקרח, שלא דורש בניית דמויות מראש. אפשר לנסות את זה בבית… לפעמים ההרפתקה דורשת בניית דמות מראש (כאמור, אספר על זה בנפרד בע"ה) במקרה של ההרפתקה שכאן אני בניתי להם את הדמויות. באופן חריג הדמויות כאן הן בוגרות. בדרך כלל אני משתדלת לבנות הרפתקאות עבור דמויות של ילדים.

המשחק הוא כזה: אני מספרת להם מה הם רואים (שומעים, מריחים) ומה הדמויות האחרות עושות ואומרות. הם אחראים לספר מה הם בוחרים לעשות (להשתדל לא לומר להם איך הם מרגישים. לכבד את האוטונומיה שלהם, למרות שכמספרת את מנסה לקדם עלילה בכיוון מסוים). צריך לתכנן משחקים כאלה היטב כך שיהיה מספר סופי של מערכות, שהאקשן יגבר, שיהיה ברור מה מוביל מאחת לשניה ויהיה אפשר לשתול רמזים במערכות המקדימות על מנת להשתמש בהם אחר כך. המספרת מתכננת סיפור וחוסמת אפשרויות פעולה שלא בהתאם לתסריט אבל צריך שהרמזים יהיו ברורים מספיק כדי להוביל באופן טבעי את הגיבורים לכיוון שאליו תכננת מלכתחילה. שלא ירגישו שמצד אחד אין להם רמזים ומצד שני כל אפשרות התקדמות נחסמת בפניהם.

אם אתם רוצים לשחק את התסריט שמצורף כאן עם ילדיכם, תקראו אותו קודם, וודאו שאתם יודעים מה חשוב ומה קישוט, מה מוביל למה ולמה ורק אז תתחילו את המשחק. אידיאלי לטיולים ארוכים. עובד מצוין על בנים בגילאי 8 ו- 10. אני שיחקתי עם שני הבנים שלי אבל אפשר לשנות את הסיפור כך שיתאים לילד אחד או יותר. עדיף לא קבוצה גדולה. בקבוצה גדולה כדאי לשחק כך שלכל ילד יש תפקיד מובחן מחברו. בתחילת ההרפתקה הזו הבנים שאלו אותי: "רגע, יש לנו כוחות קסם?". הם מכירים את ההרפתקאות האחרות שסיפרתי להם… אמרתי להם שאין להם כוחות קסם ומה שמוביל אותם הוא נאמנות לחבר והשכל שלהם שטוב בבילוש.

אולי אתם מכירים כל מיני משחקים מובנים כמו מבוכים ודרקונים וכאלה שמעורבים בהם קוביות וספרי חוקים עבי כרס. אני מעדיפה משחקים אינואיטיביים יותר, פריסטייל. המשחקים האלה הרבה יותר נגישים וקל לשחק אותם עם ילדים בלי הכנה מוקדמת ולימוד החוקים. אולי לילדים גדולים יותר יתאימו משחקים מורכבים יותר. לא ממש מכירה את משחקי התפקידים הקיימים. בהזדמנות זו, אם מישהו מכיר הרפתקאות דומות שאפשר למצוא ברשת אשמח אם יפנה אותי אליהן (או אם מישהו רוצה לכתוב בעצמו ולשתף אותי…).

אשמח לקבל תגובות- מה דעתכם על הרעיון, האם השתמשתם בזה, אילו שינויים הכנסתם בסיפור (או כדאי להכניס בסיפור), איך הילדים שלכם הגיבו, וכו'.

צמד הגיבורים ואחיות הקרח(מסמך וורד)

פורסם בקטגוריה איזה כיף, דמיון | 2 תגובות

שישים שניות על אופנה של היפסטרים

היפסטרים יוצרים לעצמם מקצה מיוחד של יופי.  לדעתי זו הסיבה לכך שהם מגדלים זקן עבות, הולכים עם שלייקס או עם כובעים של סבא שלכם. כמו אדם מוכשר שאומר: אני יכול לעשות את זה עם יד קשורה מאחורי הגב או כמו ספורטאי אלוף שנותן לאח שלו הקטן ייתרון התחלתי רק כדי להראות שגם ככה הוא יכסח אותו.  המראה של ההיפסטרים אומר: "אני מוצלח בלהיראות טוב. אני אתן לכם נקודת פתיחה טובה יותר, נגיד: אגדל זקן או ארכיב משקפיים עבות ומכוערות, ואז אנסה להיראות יפה בכל זאת.

לשיטה הזו יש קסם מיוחד, היא תופסת את העין,  כי יותר משאנשים אוהבים הרמוניה הם אוהבים ניגודים שנמצאים בכפיפה אחת. אפשר להדגים את זה מתחומים אחרים. למשל בישול ואפיה. אמא שלי לימדה אותי להוסיף למאכלים טעמים מנוגדים:  להוסיף לעוגות ועוגיות מעט מלח, להוסיף סוכר לרוטב עגבניות שיצא חמוץ מתוק. אם מוסיפים מלח לעוגיות אפשר להוסיף להן הרבה יותר סוכר, כי המלח מושך לכיוון שלו והמתוק לא נראה מוגזם. הבגדים המגוחכים של ההיפסטרים והתסרוקות המשונות הם המלח שמאפשר להם להגזים לכיוון השני, אומרים עליהם שהזקן מכוער אבל הם עדיין יוצרים לעצמם זהות מובחנת כהיפסטרים ולא כסתם מכוערים.

פורסם בקטגוריה גינון, סוציולוגיה | 3 תגובות

הלכו העצים

פרויקט 929 זימן לי קריאה במשל יותם. תקציר: שנים אחרי שגדעון הציל את העם, הוצעה לו המלוכה והוא סירב, נותרו לו 70 בנים, יורשים טבעיים. אבימלך, בעצה אחת עם בעלי שכם, הרג את כל אחיו כדי להשתלט על השלטון. יותם הקטן שחמק מן הטבח נושא נאום מול בעלי שכם ומזהיר אותם שהשתלטות כזו על המלוכה תוביל לחורבן. הנה חלק מן הנאום ובו משל:

וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם. וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים. 
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ
וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ. 
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים? 
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ 
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים? 
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. 
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים? 
וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ. 
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי, וְאִם אַיִן, תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

אני אוהבת לראות במשל הזה רובד נוסף מעבר לזה הגלוי לעין. במבט ראשון יש במשל ביקורת על האטד, שרצה לנצל את מעמדו כמלך כדי לפגוע באחרים, וביקורת על העצים שבחרו למלוכה במועמד הפחות טוב מכולם רק מפני שהיה זמין.

יש שקוראים במשל גם ביקורת על העצים שסרבו למלוכה ומוצאים בו משמעויות פוליטיות עכשוויות בטענה שהטובים לא רוצים ללכלך ידיים בפוליטיקה וכך דופקים את כולנו.

אני רואה בו מסר שמגחיך את מוסד המלוכה. זה מתחיל כבר בפתיחה הגאונית של המשל: "הלוך הלכו העצים". איך עצים יכולים ללכת? הפועל הזה הוא מילה מנחה בקטע כולו: "וילכו וימליכו", "וילך ויעמוד", "לכי את" וכו'. גם הסירוב של העצים להם הוצעה המלכות בתחילת המשל מסתיים בסירוב לנוע. איזה אי של שפיות העצים האלה! ברור שהם לא הולכים לנוע לשום מקום! הם עצים! ולכן גם התשובה של האטד מדהימה: בואו חסו בצילי. עושה צחוק מעצים שזזים ממקום למקום. העצים שסרבו נהגו בחכמה, התנהגו כמו עצים, נשארו במקום ודבקו במה שהם יודעים לעשות הכי טוב – להיות יצרניים.

ולמה עצים צריכים בכלל מלך? מה יהיה תפקידו של מלך כזה? נניח הסיפור היה מסתיים בסוף טוב: התאנה היתה מסכימה למלוך וניכר מדבריה שיש לה אופי יצרני ולא הרסני. מה אז? איזה חוקים התאנה היתה מחוקקת? באילו מחלוקות היתה מכריעה? אולי דבריו ההרסניים של האטד נבעו מתוך מקום של וואקום: אין באמת מה לעשות עם הכוח הזה של להיות מלך. אנחנו ממש בסדר כמו שאנחנו. אני יכול לשחק אותה מלך, עם סמכות וחוקים וכוח, אבל מבחינה מהותית זה לא נצרך ולכן כל חוק שאחוקק יהיה שרירותי ולבסוף יוביל לשימוש לרעה בכוח.

אולי המשל מכוון לומר שמלוכה היא דבר לא טבעי גם לאנשים (כי האדם עץ השדה?). שאם כל אחד יעמוד במקום ויעשה את שלו ממילא יהיה טוב לכולם. מה שחשוב זו היצירה ולא המעמד החברתי והתואר ("מלך") שניתן למישהו.

אני אוהבת את הקריאה הזו כי היא מציגה את יותם כממשיך דרכו של גדעון וגדעון היה דמות חיובית סך הכל. אם קוראים את זה בקריאות האחרות יש מעט ביקורת על גדעון, על כך שדחה את המלוכה.  על פי הפירוש שהצגתי כאן המסר עקבי יותר.

אני אוהבת שהמסר של הסיפור מתהפך. זה כמו ציור של אשר: לרגע חושבים שהמסר של הסיפור הוא שמלוכה זה דבר חשוב וצריך לבחור את המלך הנכון וברגע שאחריו אפשר לראות איך אולי המסר הוא שמלך, בכללי, זה רע. שיותם מתחיל את הסיפור בהנחת יסוד שמלך הוא דבר נצרך ומוביל את הסיפור עד אבסורד. איך נפלנו בזה כמו פתיים, האמנו לו שצריך מלך. אפילו לא שמנו לב לפתיחה שבה יש עצים הולכים, כי היה יפה בעינינו הרעיון של לבחור מלך. כי אולי יש בנו שאיפה עמוק בלב שיהיה מלך איפה שהוא בעולם כי אז יש תקווה שאולי המלך יהיה פעם אנחנו (הדברים כתובים בלשון מלך אך מיועדים גם לנסיכות).

ויש גם צד נעלה במחשבה שאולי המלך יהיה אנחנו, לא רק אופורטוניזם, כי בעומק האל נמצא בכל מקום, אז יש לנו חלק במלך העולם.

קריאה נוספת:

– דף לימוד שאורי ואני הכנו באתר מדרשת למי שרוצה ללמוד את הפרקים האלו: מי רוצה להיות מלך?

– פוסט שכתבתי לא מזמן על המתח בין נדודים להישארות בבית שיכול לתת כיוון נוסף לסיבה שבגללה אני מחבבת את העצים העצלנים שבחרו לא לנוע: אתה נווד לחש מדבר.

פורסם בקטגוריה לייפסטייל ואיכות חיים, פרשת השבוע, תורה | תגובה אחת

מה אני קוראת (52)

בגלל שנושא כתיבת תוכניות לימודים קרוב אל ליבי אני משתפת בביקורת על קטע מספר לימוד של הבן שלי.

מדובר בספר לימוד עברית סטנדרטי לכיתות ד' בממ"ד: על קצה הלשון.

בתוך הספר מצאתי את הקטע הבא:

סיפור

אני לא יודעת מה מצאו עורכי המקראה בסיפור העם המסוים הזה. אולי ניסו להכניס יצירה שכתבו מחברים לא אשכנזים (נראה לי שאין בספר יצירות שכתבו סופרים לא אשכנזים, רק כמה סיפורי עם).  המשפט שצרם לי הוא "לא רצה לשאת אישה כדי שזרה לא תטפל בבנו אהובו". הוא צורם בגלל שאני מדמיינת איך מרגיש ילד שהוריו נישאו מחדש כשהוא קורא שהורה הדואג לבנו באמת לא יינשא מחדש כדי שזרים לא יטפלו בבנו. הוא צורם לי גם בגלל שאשתו השניה של האב נקראת "זרה", כשעדיף לחנך לכך שמשפחה היא משפחה והאהבה מתגברת על קשרי הדם.

אולי יש למשפט הזה ערך תרבותי שהוכנס בכוונה לסיפור המקורי והיה רצון לשמר אותו. ללמוד על תרבויות שונות מזו המודרנית שלנו בהן היתה חשיבה אחרת לגבי הורים חורגים. מורה יכול לדלג על משפט כזה, להשאיר אותו כמשפט אווירה, אבל יש התייחסות אליו גם בעיבוד של הטקסט עם התלמידים:

עיבוד

אני מקווה שבמדריך למורה יש הוראות לשים את המשפט הזה בהקשר הנכון ולא לשבש את המושגים של הילדים לגבי מקומם של הורים חורגים. אפשר לומר לתלמידים ששיבוש כזה הוא נפוץ באגדות עם (סינדרלה, שלגיה, עמי ותמי).

לטעמי היה עדיף להשמיט את המשפט על החיסרון שבאישה שניה ולא להיכנס לרקע.

עוד עניין שצרם לי בסיפור, במידה פחותה יותר, הוא ההבדל בין הגירסה הזו של הסיפור לגירסה אחרת שלו ששמעתי. כאן הבן גדל ומתחתן ונולד גם נכד וכולם גרים יחד. אשתו של הבן לא אוהבת את הסבא ונותנת לו כף עץ שכנראה היא משפילה ויום אחד האבא לומד לקח כשהוא רואה את הבן שלו מכין כף מעץ "כדי שכשאתה תהיה זקן אוכל לתת לך לאכול בכף עץ כמו סבא".  אני מכירה גירסה שבה האב הוא זה שמזלזל בסבא. מדוע נבחרה גירסה של הסיפור שבה האישה היא שמזלזלת בסבא? האם מנסים לחזק בנו את התחושה שאישה מבחוץ זה רע? ומדוע האב הוא זה שלומד את הלקח בסוף, האם לא הגיוני יותר שהאישה היא זו שתלמד את הלקח ותשפר מעשיה, או שאולי משתמע מהסיפור שהאב הוא שצריך ללמוד את הלקח ולחנך את אישתו?

אני מבינה את הרצון לשמור על אותנטיות. זו מוטיבציה שמניעה אותי גם, כשאני מספרת לילדים סיפורים מחברות שונות. לא הייתי רוצה לבטל בעיני הילדים את הניואנסים שבין התרבויות השונות ולהציג בעיניהם את התרבות כפי שהיא משתקפת דרך המשקפיים של החברה שלי היום וערכיה. מצד שני, כדאי לחנך לקריאה ביקורתית.

פורסם בקטגוריה גינון, סוציולוגיה, ספרים, פמיניזם | 6 תגובות

בניחוח לבן

קניתי סבון בניחוח לבן. נחמד מצד מייצרי הסבון להעסיק מישהו עם סינסתזיה בתור הבחור שממציא את השמות למוצרים.

20150827_063539

לא מדובר בריח של מוצר החלב לבן, למרות שלו, בניגוד לצבע הלבן, יש ריח. או שהם ניסו לעשות משהו בריח לבן, מוצר חלב, ויצא להם לגמרי בריח של סבון. ואיך יכול להיות שמישהו מתכוון לריח אחד, מוזר ככל שיהיה, ויוצא לו משהו כל כך שונה. ומצד שני- גם טרופית ענבים.

אני תוהה אם היחס המכבד לאנשים עם סינסתזיה שווה את הקצר עם שאר האנשים.

נקודה מטרידה נוספת בקשר לסבון הזה, היא שהוא מלטף. "ניחוח לבן מלטף". אני לא רוצה ניחוח מלטף! אני לא רוצה שום דבר מחוץ למשפחה שלי מלטף! (כלומר, הוא יכול ללטף את המשפחה והחברים שלו, אבל למה זה ענייני מה הוא עושה בזמנו הפנוי? האם הייתם כותבים שהניחוח הלבן גם משחק ברידג' בזמנו הפנוי? אוהב טיולים ארוכים לאורך הים בשקיעה? לא!!! ). אני מעדיפה סבון מסבן. או, יותר טוב, סבון שאפשר לסבן איתו. כן! אני מציעה החפצה של הסבונים. לגזול מהם את האוטונומיה ופשוט לומר בפה מלא שאפשר לסבן באמצעותם. אנשי זכויות הסבונים מוזמנים לתבוע אותי. אולי זה מה שקרה במפעל לייצור הסבון הזה- איזה איש זכויות סבונים תבע אותם ומאז השתנה הכיתוב כך שבמקום לכתוב שאפשר לסבן איתו כתבו שהוא מלטף. נותנים זכויות לכל דבר בימינו: האחר הוא האני, כולנו שונים אבל כולנו שווים, האחר הוא השונה והאני הוא האחר. התחילו עם נשים, שזה סבבה, אבל אז עברו לילדים ומשם למוצרי קוסמטיקה ולאן נגיע בסוף. חייבים לסדר את עניין הזכויות האלה, שייתנו אותן במשורה ורק למי שדומה לי מספיק.

אם יורדים לאותיות הקטנות מתברר שהפורמולה (כן. הפורמולה. לעולם לא תמצאו מוצר קוסמטי שיש לו נוסחה, תמיד זה פורמולות) מכילה לחות שמעניקה לעור מראה טבעי. כלומר רענן וטבעי, אבל בואו נתרכז רגע בטבעי. הדבר הכי טבעי לעור שלי הוא להיראות אדמדם כשחם לו, או מלוכלך כשהוא מתלכלך. אולי הם מתכוונים למשהו אחר. אולי טבעי אצלם זה נקי. האם יש סבונים שמעניקים לעור מראה שאינו טבעי? אולי מראה על טבעי? "מעניק לעור מראה קסום" כתוב על האריזה שלהם. או אולי "מראה ירקרק עם נגיעות של סגול" או "מראה כאילו בדיוק שמת מלא מייקאפ". או אולי טבעי זה באמת בלי איפור. הפתעה! הסבון נותן לעור שלך מראה כאילו הוא בלי איפור!  אולי יש תכשירי איפור כל כך חזקים שהענקת מראה טבעי לעור זה סוג של נס.

עד כאן חפירה על אריזות להפעם, תודה שהייתם איתנו, אני הייתי אפרת.

לקריאה נוספת:

אפרת והסבון

חקר אריזות

פורסם בקטגוריה כביסה, לייפסטייל ואיכות חיים | תגובה אחת

הרגש ההכרחי לכביסה

יתכן שאני רוצה לכתוב תמיד על כביסה. זה עולם שלם. הנה עוד קצת ממנו.

הרגע האהוב עלי בכביסה הוא הרגע אחרי שכל הכבסים הנכונים כבר נמצאים בתוך המכונה, הרגע שבו אני נשענת על המכונה ובוחרת תכנית כביסה. ברגע הזה אני מרגישה שאני יודעת משהו שאחרים לא. אם כל אחד בבית היה יודע להתאים תכנית כביסה אז כולם היו יכולים לכבס חופשי חופשי וכביסה לא היתה הטריטוריה שלי. זה הרגע שמגדיר אותי כמקצועית. כלומר, הייתי שמחה אם אחרים היו יודעים לכבס גם אבל עד שאסביר להם כבר עדיף שאעשה את זה בעצמי, שלא לדבר על הבגדים שיהרסו בתהליך הלמידה. אם היה מילון של ביטויים בציורים התנוחה הזו שבה אני גוהרת מעל מכונת הכביסה, תנוחה שיש בה משהו אינטימי, התנוחה הזו היתה נמצאת תחת הביטוי "ממתיק סוד". כמו הלוחשת לכביסה אני לוחשת לכביסה, מתאימה את הטמפרטורה, את עוצמת הסחיטה ואת משך הזמן הנחוץ למחזור הכביסה בהתאם לסוג הבדים והמשקל שלהם. אף אחד לעולם לא יוכל להחליף אותי. אני אלופה. אני אשת הכביסה.

באופן לא מודע אני מנסה להאריך את ההישענות הזו. כביסה עושים בעמידה וברגע שהגוף מזהה הזדמנות לנוח הוא לא ייתן לה לחלוף, גם אם מבחינה מעשית מדובר בפעולה קצרה. אולי חדוות המנוחה היא שגורמת לי להגזים בחשיבותו של הרגע ובמתיקותו. להעמיס משמעות סוציולוגית או רגשית על הנאות פשוטות של הגוף כמו מנוחה כדי להתיר אותה בעיני ולבסס דימוי עצמי של אישה ששואפת ליותר ממנוחה.

וגם אם אי פעם אצליח ללמד מישהו בבית הזה לכבס, האם הוא יוכל להבין את הרגע הזה, להעריך אותו כמו שצריך, להתענג עליו? האם יוכל לאמץ את הגישה הנכונה לכביסה, את תחושת העליונות ההכרחית והשותפות בסוד?

פורסם בקטגוריה כביסה | כתיבת תגובה

אתה נווד, לחש מדבר

סיפור נצחי על הבחור הנווד והאישה שמחכה, או לא, מסתובב בין דפי התרבות בלבושים שונים. פעם הבחור נווד בשיר אהבה בדואי ובפעמים אחרות ספן והיא שמה נר על החלון. הקונפליקט הבסיסי בין הרצון של האישה לבית והרצון של האיש לנדודים נפתר בדרכים שונות. כשהוא ספן נורא קל להרוג אותו בים והיא יוצאת קדושה מעונה ששומרת לו אמונים, בגרסאות אחרות של הסיפור היא מתייאשת והוא מגלה שאין לו לאן לחזור.

כשהייתי קטנה כתבתי משהו שדומה לשיר שהלך ככה:

שמח נווד!
ביתך בנדודיך.
אך למעני ביקשתיך: חזור.
ולא כנשים המצפות עלי חוף,
כי אמרתי: יכלו נדודים, תכלה נוודות, ואוכל שבת בטח בבית.

האישה בשיר הזה לא רוצה שהנווד יחזור אליה בגלל שהיא רוצה אותו אלא בגלל שעצם קיומה של תופעת הנוודות מאיימת עליה. היא צריכה אישור והסכמה חברתית להישארות בבית. בדימיון שלה אם היא רק תעצור את הנדודים של מי שהיא מכירה היא תוכל להילחם ברעיון הכולל של הנוודות בעולם בבחינת מה שאת לא רואה לא קיים.

המלחמה ברעיון הנוודות היא חלק מההכרה העצובה בבדידות הקיומית. לעולם לא נהיה אחד עם מישהו אחר. תמיד משהו לא צפוי יזוז סביבנו, יירחש. אין לנו שליטה מלאה על הכל. השיר הזה מציג שחרור של הבחור מתוך הכרה בכך שהרעיון של האחיזה הזוי ומופרז, כי אין באמת סיכוי שבכך שהיא תמנע ממנו לנדוד באמת יכלו הנדודים בעולם.

אחד הביטויים היפים של הסיפור על הנווד ועקרת הבית הוא בשיר של יצחק שלו "מקנאה אנוכי". פעם ציטטתי את כולו בבלוג אבל מאז אני כבר לא כזה בעניין של הפרת זכויות יוצרים אז אני אכתוב כאן חלק ממנו ואז תלכו לקרוא בפוסט הישן ההוא את הכל כי השיר כל כך יפה:

"מקנאה אנוכי בנופים אשר אהבת.
העבר אלי חלק מאהבתך אליהם.
גם אני נוף…"

הסיבה לכך שנזכרתי בסיפור הישן הזה היא שפתאום חשבתי על מדרש לפסוק בשיר השירים שהיה קשה לי שקשור לתנועת הנפש שבו: "יפה את רעייתי כתרצה, נאווה כירושלים". אף פעם לא הבנתי למה הבחור משווה את רעייתו לערים – תרצה וירושלים. אני מבינה שהוא משווה אותה לתיאורים טבעיים ורומנטיים יותר, אבל מה יפה בעיר, ומה בעיר מזכיר בחורה? נראה לי שחז"ל עלו על זה וניסו לדרוש שתרצה זה בכלל לא שם של עיר, זה בעצם מהשורש ר.צ.ה, והוא מתכוון לומר לה שכשהיא רוצה משהו היופי שלה מתגבר ואין ברירה אלא להיענות לה. או אולי זה שם של עיר שהיו בה נשים מעולות והוא מתכוון לומר שהיא סבבה כמו הנשים משם. לאור מה שכתבתי למעלה ובמיוחד לאור השיר של שלו הפסוק הזה נראה מאוד רומנטי: הוא אומר לה שהיא יפה כמו ערים גדולות. כמו ערי מסחר. היא יפה כמו הערים שבהן הוא עובר בעבודה שלו. את יפה כמו העבודה שלי. אם כבר יש תחרות בין האישה לבין העבודה של הבעל (אתה כל היום בעבודה) עדיף שיגיד לה שהיא יפה כמו העבודה שלו, שיהיה ברור שהעבודה לא מנצחת. את יפה כמו הנוף. אם נוף זה הדבר שהנווד הכי אוהב, "את יפה כמו הנוף" היא מחמאה גדולה. וגם בשיר השירים מדובר בנווד: "ברח דודי, ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים". אולי כשיגיע לתרצה או לירושלים יזכר בה.

הנה קישור לשיר נהדר של יהושע אנגלמן שבו יש לחן גם למילים "יפה את רעייתי כתרצה נאווה כירושלים", תקשיבו. אני אוהבת את השירים שלו. השיר הוא משנות השמונים בערך, אז אם תצלחו את החצוצרות תוכלו לשמוע שיר מאוד יפה עם לחן שממחיש מעגל רוקדים. בשיר הזה נשמע שחשוב לו להגיד לה שהיא יפה כתרצה נאווה כירושלים, ושהיא תשמע. הלחנים של אנגלמן לשיר השירים מחיים את הסיטואציות שמתוארות בפסוקים, כמו הצגה.

עד כאן מחשבות שעלו בי על המחמאה המוזרה "יפה כתרצה".

פורסם בקטגוריה אהבה, ירושלים, שירים | תגובה אחת