על הניסים

חייבים לעשות סדר אחת ולתמיד עם כל ענייני הניסים והישועות.
כל רגע אני מקבלת הודעה בווטסאפ מקבוצה אחרת על כך שהיום (היום!) הוא יום מיוחד שלפי צדיק מסויים מסוגל לישועות\ניסים\כל תפילותינו נענות\שערי שמיים פתוחים להתפלל על פרנסה\זיווג\שלום בית\ילדים\רפואה וכו'.
עכשיו, אני לגמרי מאמינה בתפילות, אבל גם ביומן.
אשמח אם מישהו (אולי מישהו מהמשתפים הסדרתיים, יחסוך לו עבודה בהמשך) יערוך טבלה מסודרת, שנתית, של הימים החשובים הללו, של שעות הקבלה המדוייקות של הא-ל, אם אפשר לקרוא לזה כך, ויכתוב מתי שערי השמיים פתוחים (ליל הסדר\פסח\ערב ראש חודש מסויים\אלול) ובדיוק באילו שעות, למשך כמה זמן (השעה התשיעית ליובל? יום המים? למשך תשע דקות בלבד? חצות היום? הלילה? כל עוד הנר דולק?), על פי איזה צדיק או ספר ועל אילו נושאים מומלץ להתפלל בשעות אלו, אם יש איזה נושאים מועדפים.
לוח כזה יאפשר לנו להתכונן מראש, לבקש שמות לתפילה, אולי אפילו לכתוב ביומן ולהוסיף תזכורת בפלאפון. בטוח שהוא יחסוך מלא הודעות ווטסאפ, כשישלחו אותו פעם בשנה במקום על בסיס יומי\שעתי ויפתיעו אותנו בלי משאלות מוכנות מראש (למרות שעל ימי השבוע עדיין ממשיכים להודיע לי, מפעם לפעם, באיחולי "יום שלישי מבורך" וכדומה. אז אולי כמה הודעות ווטסאפ עדיין ימשיכו להסתובב פרא מחוץ לגדר ולהציק לעוברים ושבים).
מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת, דמוקרטיה, טכנולוגיה | כתיבת תגובה

בועת העסקים הקטנים

אני לא יודעת איך נראה הפייסבוק שלכם אבל הפייסבוק שלי מראה לי כל הזמן פרסומות לעסקים קטנים שמלמדים אנשים אחרים איך להדריך אנשים אחרים שפותחים עסקים קטנים, וכו'. בפרסומות תמיד יש נשים מחייכות מדי, או גברים שצעירים מדי בשביל הזקן שלהם, שילמדו אתכם איך להצליח כמוהן, ליצור מותג מוביל, לשווק אותו, למתג אותו, לצלם, לעצב, להלביש, למכור, להרוויח מלא. מהבית. בשעה-שעתיים עבודה בשבוע, ואז 50,000 אלף שקל. ייתכן שערבבתי בין פרסומות שונות, נראה מפוקפק ה50,000 שקל בשעה שבועית.

אני חושדת בהם.

הם מספרים לאן הם הגיעו, אבל לא מספרים מאיפה. יש הרצאת טד שאני מחבבת, אנסה לאמבד אותה כאן ותראו גם (האמת היא שאני מחבבת את הניסוי שבתחילתה ואת המסקנות המיידיות שלו, פחות את התיאוריות שבאות אחר כך):

נניח בצד את השאלה שבכותרת ההרצאה, אם כסף הופך אותך למרושע. התובנה שהכי אהבתי בניסוי היא שכששאלו את השחקנים ה"עשירים", שכרגע סיימו לשחק משחק מונופול שבו להם יש שתי קוביות וליריב אחת, שבו הם מתחילים עם סכום גבוה יותר של כסף ומקבלים משכורת כפולה בכל סיבוב, למה הם ניצחו, השחקנים מתחילים להסביר על מהלכים חכמים שעשו, נכסים שהם קנו וכו', כשהם מייחסים את ההצלחה לעצמם. מה שמגניב בזה (סליחה על המגניב. הסלנג שלי נעצר בשנות התשעים ומסרב להתקדם) הוא שהסיפור שהם מספרים לעצמם באופן אותנטי הוא סיפור של אדם שההצלחה שלו קשורה לתוצאות המעשים שלו ולא לתנאים חיצוניים. הם לא נתפסים כמשקרים בעיני עצמם כשהם מדברים על ההצלחה שלהם. כפסע בינם לבין פרסומת בפייסבוק שמבטיחה ללמד כל אדם כיצד לנצח במונופול בשלושה צעדים פשוטים.

לכן אני חושדת בכל העסקים שנראים מושקעים מדי מכדי להיות שווים את הכסף שהושקע בהם. אולי אלו ההימורים החדשים של העשירים, כי על כשלונות לא יספרו לי אלא אם כן יש נסיקה מופלאה בסופם.

ובכן, אם יש כאן קוראות, מה דעתכן (השאלה מופנית גם לקוראים)? (פייסבוק מקלקל אותי. הוא עושה אותי הרבה פחות דעתנית והרבה יותר מתעניינת בדעתם של אחרים) גם אתן חושבות שהעסקים הקטנים הם בועה שבה אנשים מייחסים לעצמם הצלחות שהגיעו אליהן בזכות נקודת פתיחה טובה בחיים (הרבה כסף לניסוי וטעייה) או שבאמת יש איפשהו עולם מקביל שבו היצירה באה בקלות וצומחת כמו עציצים מרוצים?

פורסם בקטגוריה אהבה, גינון | 2 תגובות

אני נגד מרפי

פיתחתי שיטה למציאת בגד קטן בהררי הכביסה.

אתם יודעים שחוק מרפי לא יתן לכם למצוא דווקא את הבגד שאתם רוצים במקום הראשון שבו תחפשו אותו בתוך ערימת הכביסה. הדרך הבטוחה למצוא משהו היא להתחיל לסדר את הכביסה תוך כדי. בשלב הזה חוק מרפי יתלבט קצת בשאלה מה הוא רוצה יותר: להפריע לכם למיין ולקפל או להפריע לכם למצוא את מה שחיפשתם, אבל גם אתם וגם הוא יודעים שבסוף הוא יכריע לטובת הררי הכביסה. הוא והם חברים משכבר הימים, במשימה משותפת להפצת הבלאגן בעולם והוא לא יתן לכם להכחיד חברים למשימה. תוך רגע תמצאו בדיוק את הכביס שחיפשתם ותוכלו להמשיך להתעלם מהררי הכביסה כרגיל.

 

פורסם בקטגוריה כביסה | 12 תגובות

האוכל הוא חבר

האוכל הוא חבר! אל תפחדו ממנו.

הפחד מאוכל יותר גרוע מכל נזק שיכול לגרום האוכל עצמו. הפחד מכווץ אותנו. מכניס אותנו להיסטריה. שולח כל מיני אזעקות של היסטריה בגוף כי אוכל, ואולי זה לא האוכל הנכון כי אמרו. הפחד מנתק את התקשורת בינינו לבין עצמנו ומשבש אותה.

כדי לחזור לשפיות צריך להתידד עם האוכל. אני מציעה: יוגה אוכל.

קחו מאכל ידוע לשמצה והביטו לו בעיניים בלי למצמץ. עדיף- ליד הילדים, אם יש לכם. ואז- לנשום עמוק. לוודא שאף שריר לא מתכווץ כשאתם חושבים על המאכל שמולכם ואף מחשבה לא מצלצלת לכם במוח בכל פעמוני האזעקה. אפשר להעלות את המחשבות אחת אחת, לקפל ולשים בצד, אתם יכולים להבטיח לעצמכם לעסוק בזה אחר כך, אם יבוא לכם. אפשר לחייך. חשבו על ההיבטים החיוביים שבאוכל שמולכם: אם יש בו סוכר, או שומן, למשל, הודו לסוכר ולשומן על שהם נותנים לכם כוח לזוז. אם יש קפאין- הודו לו על העירנות. אם מדובר באוכל קר, הודו לאוכל הזה על הרעננות, אם זה אוכל חם על החמימות וכן הלאה. ולהמשיך לנשום.

אחרי שההיסטריה שוככת, אפשר לחשוב על דרכי פעולה ממוקדות לשיחת יחסינו לאן עם מאכלים שהחלטתם לזרוק אותם. אבל אל תחתכו בצורה מגעילה. אל תעזבו פתאום. תנו לקשר צ'אנס אמיתי. תנו ביס, תאכלו לאט, תקשיבו מה יש לאוכל הזה לומר, מעבר להיסטריות המדעיות המלומדות. נסו להקשיב לו במשך זמן ארוך ככל האפשר. יש מאכלים שאוכלים אותם והכל סבבה ואז אחרי 20 דקות מתחילים להרגיש כבד או חם מידי או ישנוניים.

אחרי שהבנתם איך האוכל גורם לכם להרגיש הגיע הזמן לשכנע את עצמכם שמה שהרגשתם זה באמת מה שהרגשתם. אנחנו כל כך רגילים לשמוע על מה האוכל עושה לנו מאחרים שגם אם הגוף יגיב באופן קיצוני ייתכן שלא נשים לב ונייחס את זה למקרה. "במקרה אני הולכת לישון תמיד אחרי 20 דקות מרגע שאכלתי מנה חמה (מנה חמה היא חברה!), מרגע שאכלתי קורנפלקס (סוכר הוא חבר!), פשוט אני אוכלת אותם כשאני כבר עייפה (לא) או שסתם אני אדם עמוס ומותר לי להיות עייפה מתי שבא לי". מאוד חשוב להגדיר את ההשפעה באופן מדויק ולא עמוס רגשית. מנה חמה היא לא אסון ולא רעל ולא שום מילה שאתם לא יכולים להוכיח על סמך התחושות שלכם. אפשר לומר שמאכל מסויים מרדים, לא משביע, עושה לכם קפיצה חדה באנרגיה ואחר כך ירידה חדה, או אפילו משאיר טעם לא טוב בפה אחרי כמה דקות מזמן שאכלתם אותו. ככל שיהיו לכם יותר מילים לתאור מה האוכל עושה לכם ככה תוכלו לזכור את התחושה טוב יותר ולהחליט החלטה מושכלת בקשר לאכילה מסוגים שונים של אוכל. צריך לבנות מילון לתחושות שאוכל משאיר בנו. יש מילון שלם שנבנה על ידי פרסומאים ומדענים ו"מדענים", חייבים ללחום בו באמצעות מילון של האנשים. חשוב מאוד גם שלא נעתיק אחד מהשני, שנהיה אותנטים, אבל עם ראש פתוח כי יתכן שנמצא עוד מישהו דומה לנו.

והכי חשוב: להמשיך לחזק את הרגש החיובי בקשר לכל המאכלים. על כל כתבה שקראתם שדיברה על האויב הגדול אוכל כללי כזה שהביס אישה והפך אותה לשמנה מאוד, שאישה לחמה בו ויכלה לו ועכשיו היא רזה מאוד, שמביס אמריקאים באלפים והדביק אותם במגפת השמנמנות של המאה העשרים ואחת ועוד שקרים תגידו האוכל הוא לא אויב. הנשים האלו או האמריקאים, או מי שזה לא יהיה לא הבינו אותו נכון. הוא בא לשמח אותם ולהחיות אותם והם לא הקשיבו לו או ניצלו אותו לצרכים אחרים. אמרו לעצמכם: אוכל בא לשמח. אוכל בא לענג, להשביע, לעורר, להמריץ, להרגיע, לחיות, להפעיל, לתת כוח. ככל שיהיו לנו יותר מילים לזה, יותר עדויות לזה, כך נאמין בזה יותר ונוכל להפוך את האוכל מאויב לחבר.

לפני חודש וחצי סבא שלי נפטר. למזלנו, הוא השאיר כל כך הרבה מילים וחי בהן, ועד שלא נגמור לדבר את כולן מהלב הוא לא ילך. מאז שהוא נפטר המילים שלו עדיין הומות בי, ולפי הדיבור בסביבה שהכירה אותו נראה שהמילים שלו הומות בכולם, מבקשות להידבר. סבא שלי הגדיר עבודה זרה כך: "ליחס כוח מוגדל לכוח מוגבל". אסור ליחס לאוכל כוחות מאגיים (גם אם הם נקראים בשמות מדעיסטיים שמכילים שמות של חומרים בלועזית) שאין לו. צריך להחזיר אותו לגודל הנכון שלו. הגדלנו אותו שלא בצדק, ובאמת הוא מוגבל. הוא לא יכול לעשות הכל, וגם אם הוא יכול לפגוע, הא-ל ברא בנו כלים לזהות ולהתמודד, אם נוכל ליצור רגע של שקט בתוך ים המידע, לסנן אותו מאוד ולא להיסחף בו, נוכל לזהות מה מצמיח אותנו ומה לא.

פורסם בקטגוריה אוכל | 3 תגובות

השימוש הנכון במראות

בקיץ הייתי עסוקה מדי והארון התפוצץ מרוב בגדי חורף שעוד לא הוצאתי משם ולא היה לי מה ללבוש. אף פעם לא הייתי טובה בלבחור מה ללבוש. כלומר, אחרי שלבשתי את הבגדים שנה שנתיים כבר בערך הבנתי מה נוח לי, ופחות מזה- מה יפה, אבל שנתיים זה לא זמן פרקטי להבין אם אני צריכה בגד, במיוחד אם הוא בערימה בארון שלי, מסתיר לי את האין-בגדים. ככה יצא שפניתי ללאה לאוקשטיין, שהיא אישה מתוקה מדבש וסטייליסטית (בסדר הזה), שתסדר לי את הארון, תגיד לי מה חסר ותלך איתי לקנות את זה.

הנכס החשוב ביותר שקיבלתי בתהליך הזה הוא מבט חדש על בגדים שבחנויות. לפני שפגשתי את לאה ראיתי את עצמי פחות פעמים משראיתי אחרים, כי כמה פעמים כבר בדיוק עושים סלפי או עומדים מול מראה, ולכן העין שלי נמשכה בחנויות קודם כל לבגדים שנראים יפה על אחרים. בזמן האחרון מצאתי את עצמי מסתכלת על בגדים יפים בחנויות ואומרת לעצמי: "זה יפה אבל מי ילבש את זה". וב"מי ילבש את זה" הכוונה לכך שלי זה לא מתאים. מה שיפה במשפט הזה זה שהוא שגוי: ברור שיש מלא נשים שילבשו את זה בשמחה, אבל מתוך ההסתכלות הצרה שלי ששמה אותי במרכז העולם אמרתי "מי ילבש את זה". בדרך כלל כשזה קורה לי בתחומים אחרים אני מתקנת את עצמי, כי לראות רק אותי במרכז זה לא ראייה טובה לחיים. אני משתדלת לא להגיד על ספר "מי יקרא את זה" (מי שקרא כאן מספיק זמן יוכל לזכור שכתבתי על הניסיונות שלי להבין מה הופך ספר שאני לא אוהבת לרב-מכר, או לפחות למה אחרים אוהבים אותו, ושאלה היו נסיונות מלמדים שבסופם הבנתי יותר וזה היה חשוב לי), אני משתדלת לא להגיד על מוסיקה "למה שמישהו ישמע את זה" גם אם היא מחרידה כי הניסיון מלמד שיש מלא שומעים גם לסגנונות הכי צורמים. אולי בבגדים שום דבר לא נראה לי צורם בגלל שצורות גוף מגוונות שיתאימו לכל הבגדים האלה יותר קל לי לראות ולדמיין מאשר את צורות הנפש שמתאימות לכל הספרים או המנגינות. על הנפש יותר קל לי להניח שהנפש של כולם דומה לשלי מאשר על הגוף. דווקא בגלל שהיה קשה לי לזהות מה מתאים לי, בעבר, משמח אותי שעשיתי את הקפיצה הפנימית הזו שמאפשרת לפסול לגמרי בגד. בריא בעיני לראות קודם כל את עצמי.

מתוך כך חשבתי שזה יכול להביא רפואה לעולם. אולי עוד אנשים בעולם חסרים את המודעות למראה של עצמם ומתבלבלים בינם לבין כל האחרים. אפשר לפתוח ככה עוד אפיק של דיוק בלהיות עצמך.

קרו עוד דברים בפגישה שלי עם לאה. בעיקר למדתי שצבעים הם יותר קלים ממה שנדמה ברגע שנותנים להם את השמות הנכונים. וגם שעדיף למיין מיון ראשוני על פי צבע כי אפשר לראות אותו מקצה החנות וגזרה ממש לא, כמה טיפשי שאף פעם לא שמתי לכך לב קודם. נבט בי איזה נבט עדין של אמונה בכך שאמנות ההתלבשות על פי ציפייה חברתית היא נשלטת, ולא אוקינוס אינסופי שבו אני תמיד מוצאת את עצמי על אי בודד בבגדים הלא נכונים. אחת הסיבות שאני כותבת על התהליך הזה כל כך באיחור היא התחושה שדברים צריכים לשקוע והנבט צריך להתחזק לפני שאני מכתירה אותו כהצלחה. תמיד בשולי המחשבה עומדת השאלה אם אני באמת יכולה להיות יצירתית ומדוייקת לבד. כמה חודשים שעברו מאז חיזקו מעט את הביטחון שלי, מקווה שהוא יעמוד גם באתגרי החורף. בעוד שנה ודאי אהיה חכמה יותר.

פורסם בקטגוריה אהבה, לייפסטייל ואיכות חיים | 4 תגובות

צום קל לכולנו

הקשבתי לגלי צה"ל היום. השדרנים נפרדו מהמאזינים באיזכור של כללי הבטיחות לרוכבי האופנים ביום כיפור: "…וכשאתם רוכבים על האופניים, שימו קסדה, ותיזהרו בכבישים, אל תשכחו מגיני ברכיים" וכו'. אחר כך הם איחלו "צום קל למי שצם".

חשבתי לי איך זה היה נשמע אם הם פעם אחת היו אומרים הפוך "אחלה רכיבה על אופניים למי שרוכב על אופניים" ו "שימו לב אל הנשמה, גמר חתימה טובה, שנה טובה וצום קל לכולנו". גם על רכיבה על אופניים וגם על צום אי אפשר לומר "כולנו", אבל אולי יש יותר צמים מרוכבי אופניים. מה מעכב אנשים מלהחיל את ה"כולנו" על מי שצם? חשש מכפיה דתית? והאם באמת התופעה של רכיבה על אופניים כל כך רחבה (אל תגידו "צאי החוצה", זה לא מדעי) שצריך להתמקד בה כל כך, או שזו רק הסחת דעת שלא נצטרך לעסוק בנושאים כבדים כמו סליחה והודיה?

פורסם בקטגוריה סוציולוגיה | תגובה אחת

סיפור

סיפור עצוב, לא מהגמרא, לערב יום כיפור:
פעם אחת היתה אשה שבכלל לא היתה אשתו של רב רחומי ולא של אף אחד. בערב יום הכיפורים היא נשארה ללמוד בבית הכנסת כי היא לגמרי יכולה ללמוד ובכלל לא באה הביתה כי גם לא היה לה בית. אז היא ישבה בעליית הגג הגבוהה מדי של בית הכנסת ולמדה ואז ירדה דמעה מעינה, וזה היה הסוף.
פורסם בקטגוריה דמיון | כתיבת תגובה