במקום קפה

הביטוי שהכי חסר לי בעברית הוא ביטוי שמשמעותו "לשבת לקפה" רק בלי קפה. כי אני לא אוהבת קפה. אם אני אקבע עם מישהי לשבת על תה זה יהיה אנגלי מדי או הזמנה למסיבת תה עם הבובות מדי. קפה זה של אנשים רציניים, בוגרים, מחוספסים במידה, ואני מנסה לפחות להעמיד פנים שאני כזו כי זה מה שהולך היום ותה יפגע לי בתדמית.

באופן כללי חסר לי הרגל רע מקובל חברתית, כזה שאני אוכל לחגוג עם חברי על המרפסת הקדמית מול שקיעת המערב, לחלוץ מגפיים ולהגיד: "אולי בגלל השתייה או העישון או הקפאין הזה ייתברר שחיינו פחות, אבל לעזאזל (קללה! אופציונלי- יריקה אל מעבר למרפסת), חיינו טוב!". ככה נשליך את הזהירות אל הרוח, עוד ביטוי שאין בעברית, ונחיה חופשי ומסוכן.

אין מה לעשות, הפנמתי את החלק הזה של החינוך בצורה טובה ויסודית מדי. בדיוק כמו שלימדו אותי אני לא שותה אלכוהול (פורים לא נחשב), לא שותה קפה, לא מעשנת.

מצד שני, הייתי יכולה לאמץ לי איזה הרגל טוב בצורה קיצונית ולהתנשא על העולם יחד עם חברי לתחביב. היינו צולחים טריאתלון יחד, או שותים שייק ירוק, מחליפים מתכונים לדברים מרזים ודנים כמה נקודות זה או כמה מנות חלבון או איך ניצלנו בצורה יצירתית את ארוחת-הביניים-פרי-חופשי-חינם-ליום, בשפת הסתרים של שותפי סוד. אבל גם את זה פיספסתי.

סיפור ידוע מספר על נגר שמחבר את העצים שלו בעזרת מגרעות ובליטות וככה העצים מתחברים, כמו בני האדם שמתחברים זה לזה בעזרת מגרעות ובליטות. אני לא חושבת שיצאתי רגילה מדי. נראה לי שהמגרעות והבליטות שלי לא מספיק מקוטלגות חברתית כדי שיהיה נוח להתחבר איתי. לכן חייבים ביטוי חדש ללשבת לקפה, זו אפליה בוטה מדי לטובת אנשי הקפה.

פורסם בקטגוריה אוכל | 2 תגובות

עידכוני קיפוד

לכל מי שדאג, ואולי גם כסס ציפורניים במתח, אני מעדכנת שיש קיפוד.

ברגעים אלו ממש קיפוד עגלגל מרשרש בעלים שבחצר הבית שלי.

לא עדכנתי אתכם עד עכשיו כי רציתי לראות במו עיני, אבל בימים האחרונים קיבלתי דיווח מאורי, שהמשרד שלו עבר לחצר לרגל מגיפה כלל עולמית שמחייבת שהייה של חמשת ילדיו בבית, דיווח על קיפודים בחצר. המרחק בין לשמוע על קיפוד ללראות קיפוד הוא כמו המרחק בין לקרוא ביקורת מסעדות על מסעדה מעולה לבין לאכול במסעדה ההיא. אז הלילה כששמעתי רשרוש רצתי לחלון וכשהתברר שהפעם הקיפוד לא בטווח השקפה מהחלון הטרחתי את עצמי לפתוח דלת ולא הערתי אף אחד כך שיצא משתלם בסך הכל וראיתי קיפוד.

תיאורטית, קיפוד נשמע סבבה אבל בטווחי הסבבה של חיות, שזה בסדר אבל לא וואוו! כמו דברים חמודים אחרים, חלק מהעניין הוא אלמנט ההפתעה, שכמה שתגידי לעצמך: "חיה קטנה, בסדר, ראיתי חילזון אתמול וחתול שמונה פעמים ביום, גם עכבר היא חיה ולא הייתי רוצה לפגוש בה" פתאום כשאת רואה את החמידות החמודה מול העיניים רגשי החמידות גואים בך ואת מתפעלת מכל דבר. את מתפעלת מזה שהוא זז, כאילו לא ראית חיה זזה. אבל הוא זז בדרך מפתיעה כזו, את אומרת לעצמך, לא חלק כמו חתול ולא איטי כמו חילזון. כדורים קוצניים לא אמורים להדס מצד לצד בין העלים וזה מה שמפתיע. ואם משהו מפתיע אותך, את מבינה שאת לא לבד בעולם. אם היית לבד היית חוזה את זה, לא היתה לקיפוד העצמאות להיות קיפוד והוא היה מציית לגמרי לאיך שאת חושבת שכדורי קוצים אמורים לזוז, או, במקרה של כדור קוצים- להיתקע.

תאורת הרחוב צהבהבה על הגב של הקיפוד וזה נותן לו מראה רך, כמו דובי צעצוע. אולי הקוצים הם רק שמועה והקיפוד באמת רך כמו שהוא נראה.

אני לא יודעת אם זה אותו קיפוד שראיתי בפעם הקודמת.

מוקדם יותר הלילה שמעתי תנים. אעדכן.

לפרק הקיפודי הראשון –> הנה קישור

פורסם בקטגוריה אהבה, איזה כיף, גינון, דברים שקרו באמת, חיות, עדכונים מהשטח | כתיבת תגובה

למידה מרחוק

מחשבות על למידה מרחוק:
א. כלים: צריך לערוך לילדים היכרות עם המחשב (למשל: ילדה בכיתה ב' לומדת איך מסמנים טקסט), הווטסאפווב של ההורים (כי לשם מגיעות הודעות שקשורות לשיעורים), הזום, המדפסת ועוד. הלמידה מרחוק לא מעתיקה את הסביבה הבית ספרית למחשב ויהיה קשה לעמוד ישר במערכת מלאה של שיעורים לאורך היום (גם אם חלקם מתוקשבים חלקם מקוונים) אלא אם כן זו למידה פאסיבית מול תוכניות מחשב מעניינות מאוד ברצף.
ב. הדרגתיות ויכולת התארגנות: לילדים עם יכולות ארגון נמוכות (לא מסודרים, מתקשים במעבר בין משימות) המעבר בין משימות קשה. כדאי לתת להם משימה לימודית אחת ליום או לשבוע (להתקדם בספר אנגלית\חשבון\עברית) כמה שיותר (על פי הוראות המורה או על פי מה שנראה לכם חשוב ללמוד). בהמשך, אחרי רכישת הרגלי לימוד מהבית אפשר לגוון משימות לאורך השבוע או היום ולחלק לכמה סוגי שיעורים. דווקא בימים הראשונים של הלימוד מרחוק, כשכל אדם עם מקלדת או מצלמה מפיץ חומרי לימוד מצולמים, דפים, הצגות והצעות לפעילויות, תפקיד ההורים הוא לווסת את ההצפה וליצור עבור הילדים תחושה של חשיבות הלימוד יחד עם עקומת למידה סבירה שמתחילה במשימות פשוטות וברורות וממשיכה לעבר המורכבות. דווקא משום שהמגוון בלמידה מרחוק גדול יש צורך לתת לילדים טעימה ראשונית והכוונה על מנת לאפשר להם בהמשך לבחור בעצמם תכנים ומדיה מתאימים.
ג. משמעות: בתור התחלה, לבחור שני מקצועות לימוד ולהתמקד בהם. מקצוע אחד שהילד זקוק להתקדמות משמעותית בו או שעד עכשיו הוא התקדם בו משמעותית, מתוך מאמץ, וקנה הרגלים לעבודה בבית ורוצים לשמר את זה. מקצוע שני הוא מקצוע שהילד מצטיין בו. בחירה בשני מקצועות כאלה תגייס את הילד ללימוד. הוא יזהה את ההזדמנות להתקדם ולסגור פערים במקצוע שחשוב לו. הוא ישמח לראות שמקצוע שעל הלמידה שלו הוא קיבל עד עכשיו משוב טוב (אתה מצטיין בחשבון! זה כל כך חשוב! אתה מנגן מקסים על קלרינט זה מבטא את הכישרון שלך! וכו') עדיין חשוב להורים שלו ויראה בזה הזדמנות להמשיך ולעשות טוב. ככה מבססים למידה שהיא משמעותית עבור הילד ולא רק בייביסיטר כי ההורים צריכים לעבוד. גם בהמשך, כשמוסיפים מקצועות לימוד, חשוב לקשור את כולם למוטיבציה חזקה: לומר בקול למה חשוב לילד או להורים שהילד ילמד דווקא עכשיו דווקא את זה.
ד. יחס אישי: הילדים לא הולכים לבית הספר רק בשביל למידה או בשביל שההורים שלהם יוכלו לעבוד ברצף. הם אוהבים את היחס האישי מצד המורים. את העובדה שיש מישהו שעד להצלחות שלהם ולחיים שלהם בכלל. במערכת ארצית של לימוד מרחוק יש פחות יחס אישי ולכן פחות מוטיבציה מצד הילדים. במערכת מקומית שממשיכה קשר עם מורה קבוע אפילו אם זה קשר שלא מבוסס על שיעורים שמתקיימים במקביל אלא על שיחה מזדמנת בהודעות טקסט- יש המון ערך מבחינת מוטיבציה ללמידה. ילד שצריך לצלם את העבודה שלו ולשלוח למורה (ולקבל "כל הכבוד!" כמשוב) מרגיש מושגח, גם אם המורה לא לימדה כלום באותו יום באופן פרונטלי.
ה. חברים: חשוב מאוד לשמור על קשר עם חברים מהכיתה. זו קבוצה שמאשרת שהעולם עובד והמערכות תקינות, גם אם זו שיחה סתם. העובדה שהכל עובד גם בזמן שהכל שונה היא קסם, והיא צובעת הכל בקסם- את המחשב שמאפשר אותה, את ההורים שמאפשרים אותה וכו'. תנו לילדים לדבר עם חברים שיחת וידאו ותזכו להילה כאילו המצאתם את הטכנולוגיה בעצמכם.

פורסם בקטגוריה טכנולוגיה | כתיבת תגובה

אישה- לא הגזמת, את באמת צריכה מלא בגדים

אני רוצה לעשות ריקליימינג (ניכוס מחדש) ל"נשים קונות מלא בגדים".
אני אחנך את הבנות שלי שכנשים, עליהן לקנות מלא בגדים. הרבה יותר מגברים.
שנים חשבתי ש"נשים קונות בגדים" זו ביקורת מוצדקת על נשים. אף פעם לא עצרתי לחשוב שאולי יש סיבה מוצדקת לכך שנשים צריכות לקנות מלא בגדים. זה מאוד השפיע על החיים שלי כאישה. הרגשתי לא נעים לקנות בגדים, כאישה, כי הנה אני מצדיקה את הקריקטורה הנשית ואת הבדיחות העממיות על חח אישתי קונה מלא בגדים, חח אשראי חח חנויות בגדים חח מינוס חח ארון מלא מה אין לך מה ללבוש. במיוחד היה לי לא נעים ממלא בגדים ששוכבים בארון אכסון ותופסים מקום כשלא לבשתי אותם שנים כי זה גם בזבוז של כסף, גם בזבוז של מקום וגם חטא על פי דת המרי קונדו.
ככל שגברה המודעות העצמית שלי הגעתי למסקנה שהגוף של נשים משתנה בתדירות כל כך גבוהה שאין ברירה אלא לקנות הרבה בגדים, מעבר לכל מה שחונכנו להאמין שצריך. צריך בגדים להריון (כמה סטים, כי חודש חמישי זה לא חודש תשיעי), בגדים להנקה, בגדים למידה החדשה של מיד אחרי לידה שהיא לא המידה של חצי שנה אחרי לידה ולא המידה של שנה שנתיים אחרי. בעוד גברים, תיאורטית, יכולים ללבוש את אותם בגדים מהתיכון, בלי צפי לשינויים הכרחיים במבנה הגוף, אצל נשים הגוף משתנה בקיצוניות ולעיתים קרובות יותר הבגדים מהתיכון הם לא רלוונטיים.
אני לא טוענת שגוף של גברים לא משתנה, מבחירה או מכורח הנסיבות, אבל פוטנציאל השינוי התכוף בגוף של נשים הוא הרבה יותר גדול.
כמובן שאחרי כל מה שאמרתי עדיין יתכן מצב שבו אישה תקנה יותר מדי, אבל ההשוואה לקניות הבגדים אצל גברים לא נכונה. זה ממש טבעי שגברים ייקנו פחות, וכמו שאמרתי- זה בגלל נסיבות טבעיות ולא רק בגלל כניעה לאופנות ולתכתיבים צרכניים או חברתיים (כלומר- טכנית אפשר ללבוש אותו שק כל החיים או ללכת בלי בגדים, אבל אני מתכוונת לתכתיבים חברתיים שהם פחות בקונצנזוס מלא ללכת ערומים או ללבוש בגדים נקיים-מתאימים למידה שלך וכו').
אז לסיכום- מעולה שנשים קונות מלא בגדים. אל תרגישו בזבזניות או מגזימניות, אל תשוו את הארון שלכן לארון של גברים, תקנו מה שאתן צריכות כדי שתמיד יהיה לכן מה ללבוש. אני מאמינה לכן שאתן באמת צריכות בגדים.

פורסם בקטגוריה לייפסטייל ואיכות חיים, סוציולוגיה, פמיניזם | כתיבת תגובה

החבר הדימיוני החדש שלי

לפני שבועיים שמעתי רשרושים ארוכים מהחלון, הצצתי לגינה וראיתי מולי את הקיפוד החמוד ביותר שראיתי אי פעם. הוא הסתובב לו כה וכה בגינה, בוחש באפו החמוד והארוך בשכבת עלי השלכת שמכסה את הגינה ותוך כדי הליכה השמיע קולות רמים של בחישה בעלי שלכת.
כבר ציינתי שהוא היה חמוד? כמו כרית קטנטנה זזה, עם רגליים (מרחוק לא רואים אם הוא דוקר) ופרצוף.
מאז יש לי חבר דימיוני. בכל פעם שאני שומעת רשרוש בעלים אני אומרת לעצמי בראש: "שלום אדון קיפוד!" וממהרת אל החלון להשקיף עליו, אבל לא ראיתי אותו מאז.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה באמת היה הוא והוא בדיוק הלך. אבל אני לא כל כך מאמינה לעצמי ונראה לי יותר סביר שקיפוד בגינה זה יותר נדיר ממה שאני מצפה.
פורסם בקטגוריה אהבה, איזה כיף, גינון, דברים שקרו באמת, חיות | 5 תגובות

אבותינו מנגינות, ואנחנו הפרחים, השורשים

השיר הזה מציק לי כבר כמה ימים אז הנה אני מציקה לו בחזרה. מה הקטע של המילה "המנגינות" במשפט "אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים, המנגינות"? האם אלו מנגינות שצומחות משורשים, כמו הפרחים? האם המשורר מיצה את מה שהיה לו לומר בתחום הדימויים הבוטניים ופתאום נזכר באנחה במנגינות כלשהן, והוסיף את המילה "המנגינות" כמו קיצור ל "הו, המנגינות", כאילו יותר מזה אין מה לומר?

וככל שחשבתי על השיר (כי האחים שלי נדבקים לשירים חזק) כל העניין של מילים הפך אמורפי, פוסט מודרני כזה, כי הרי מה זו מילה, ולמה היא חייבת להצביע על משהו, ולמה צריך לכפות על המילים מבנה כלשהו כשאפשר לסדר אותן בצורת בופה וכל החפץ יבוא ויטעם. וככה התחלתי לערוך ניסיונות בשורה המופלאה הזו מהשיר, להחליף מילה במילה ולראות אם שמתי לב. שמתי לב שיש בה מילים מופלאות, שכל אחת מהן שלוש או ארבע הברות ואם לא, נוסיף או נוריד אותיות חיבור וזה יסתדר. כך נוצרו להם: "אבותינו מנגינות, ואנחנו הפרחים, השורשים" וגם "הפרחים המנגינות, ואנחנו אבותינו, שורשים", שניהם מתאימים להפליא עם המנגינה. תנסו, זה מאוד מרגיע, כמו יוגה-מילים שבה הן מגלות כמה הן גמישות. "מנגינות השורשים, אבותינו ואנחנו, הפרחים".

משם אפשר לנדוד אל "70 שנה במכונית" (מה???) וגם "מהמצדה של הזריחות" (כן. זה מה שתמיד קרה במצדה, זריחות. למעשה, לכל מדריכי התיירים יש מין מגדיר זריחות כזה להדרכה במצדה. הם עולים למצדה, מסבירים על סוגי זריחות, אם אתם בשעה מוצלחת אז גם מדגימים אחת, והופה, חזרה לאוטובוס אין מה לראות כאן, סגרנו להיום).

היה פעם מחקר שהראה שאם משאירים את האות הראשונה והאחרונה במילים במקומן ומערבבים את האותיות שבאמצע אנשים עדיין קוראים את הטקסט די טוב. בשיר הזה נותנים בופה של מילים: פניות לגברים ולנשים, מזרחיים ומערביים, אזכור של בית, לב, מנגינות, פרחים, ניגון עתיק, אחים, תפילה, ילדים, תל אביב. כאילו עשו סקר על מילים חמימות ושמו את כולן יחד "ובעיניה של אימי, תמיד אמצא את מקומי". כל עוד המסגרת היא של אמני ישראל שרים שיר ישראלי ביום העצמאות אז המוח כבר ישלים לבד את הטקסט, הרגש והמשמעות שאמורים למלא את החלל.

המילים של השיר הזה הן ג'וקר, אפשר לשים אותן במקום כל משפט שחסר לך או אין לך כח לנסח וזה ישמע נכון, אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים, המנגינות. מעצבן שאת משחקת עם אחותך ואז יש לה ג'וקר, זה עושה אותה מעל הכללים. פתאום לא בטוח שנגמרו כל ה8 צהוב ברמי, כי ג'וקר, וכל רגע היא יכולה לשלוף אותו ולהכריז שנגמרו החוקים, יש לה שמונה צהוב כי כאן זה בית כאן זה לב. מי כל כך מעל העולם הזה שאפילו על החוקים הכי פשוטים של השפה, כמו תחביר, הוא לא מרגיש צורך לשמור?

אתם תוהים למה אני מציקה לשיר הזה. אז קודם כל, בגלל שהוא הציק לי קודם. דבר שני, זה אינסטינקט הישרדותי. אני הרי עוסקת בכתיבה. משנה לשנה אני רואה איך הגרפיקה הופכת להיות יותר משוכללת ודומיננטית, והמילים נרדפות. אני חוששת שיום אחד תישאר רק הגרפיקה ומסביבה יכתבו "מילים מילים מילים, טקסט כלשהו, מילים" ואף אחד ממילא לא יקרא. אפילו לורם איפסום לא יהיה שם. אולי האשטאגים (איך אומרים את זה בעברית? מי צריך עברית?). לכן, מחובתי המוסרית להתנשא על טקסט מעת לעת, כדי ליצור תחושה שאני נחוצה. (המילים "מעת לעת" מוגשות לכם באדיבות אפרת, שמכירה צירופי מילים כמו מעת לעת, וכרגע יש לי עבודה אבל אם פעם לא תהיה תוכלו להזמין ממני בתשלום כמה "מעת לעת" שתרצו, וגם ביטויים מוצלחים אחרים שאני שומרת באמתחתי, הנה אמרתי גם באמתחתי, פוזמק, קלחת).

אז למען הסדר הטוב אני מציעה שני כללים פשוטים:

א. מי שנדבק לשורה משיר יחוייב לספק הסבר הגיוני למילים שאותן הוא שר ברגע שמישהו מבקש ממנו להסביר.

ב. מילים לשירים מרגשים\טקסים\חגיגות או שאר שירים ופזמונים בכיכובם של "אמני ישראל" ייכתבו על ידי צור ארליך או מישהו מטעמו.

אולי כדי ליצור שיר של "אמני ישראל" צריך להבטיח לכל אחד שורה שנמצאת בנישה שלו, שמי שהסיפור שלו הוא שהוא מזרחי ישיר "אני מזרח מערבי", מי שיש לה קטע עם נשיות\נוסטלגיה תשיר על כך שבתוך עיניה של אמה היא מוצאת את מקומה (איך זה קשור למדינה? לא ברור, אבל זה מה שהזמרת רצתה לשיר), מי שמתפדח לשיר שיר פטריוטי יוכל לשיר שורה כמו "ואותך אנ'לא עוזב", שורה שמתאימה לנישה הרגילה שלו של שירי אהבה, וכו'.

ואולי שירים של "אמני ישראל" הגיעו לשיא ולשפל כאחד בשיר המופתי הבא, שאחריו אין למה לעשות שירים של אמני ישראל יותר:

פורסם בקטגוריה כללי | 6 תגובות

מה אני קוראת (55)

"לב המעגל" מאת קרן לנדסמן. ספר מצוין. הוא על בחור עם כוחות על שרודפים אותו ואת החבר'ה שלו כי יש להם כוחות על. לאורך הספר עוצמת הרדיפה עולה, והרדיפה מתמקדת יותר ויותר במעגל הקרוב אל הגיבור. במקביל יש סיפורי אהבה וסיפורי פוליטיקה. הכל מאוד אמין וגם מותח. הדיוק בפרטים של יחסים בין אנושיים מדהים. השיחות טיפה שנונות מדי, כמו בסדרות טלוויזיה טובות, אבל זה בסדר כי כמעט כל התיעוד שיש לנו על חיים של אחרים הוא שנון מדי ואם נשמע שמישהו אמר משהו לא שנון (או הצטלם בתאילנד כשהוא לא במיטבו) זה כבר יראה לנו לא אמין.

יש לי שתי ביקורות קטנות על הספר. אחת: לא מספיק צנוע לטעמי. הספר לא גס בכוונה ויש אנשים וחברות שבהם תיאור מפורט של יחסים אינטימיים עדינים הוא לגיטימי, ובעיניהם הספר יחשב צנוע.

הביקורת השנייה קשורה מעט לראשונה: הספר כלוא בבועה סוציולוגית. זה גם אחד הייתרונות הגדולים של הספר, והוא משתקף גם בתודות: כמות הסופרים המוכשרים שעברו על הספר הזה וקיבלו מקום בתודות היא מדהימה, וגם הקשב של הסופרת והנכונות להחליק את הפינות ולשכתב מול כל כך הרבה אנשים. מצד שני, הספר כלוא בבועה סוציולוגית (וגם קצת אידיאולוגית). הוא שמאלני כל כך שזה כואב בעין. למרות השמאלנות, אין הרגשה שמנסים לדחוף מסר, כי הספר מעניין מדי בשביל להתעכב על המסר. הוא עמוס בהרפתקאות פיזיות ורגשיות. המינון של המסר נמוך והרבה ממנו נדרש לעלילה. אבל אם עוצרים לרגע, אי אפשר שלא לשאול את עצמי למה הרעים כל כך דתיים, כל כך מתנחלים, כל כך מגעילים, פיזית, רק מעצם זה שהם דתיים. למה הדתיים כל הזמן רוצחים את שירה בנקי, את רבין ואת החבובות? (את החבובות לא, אבל הם רוצחים את כל מה שחמוד ומעורר תקווה). הסופרת רופאה אז יש מצב שתיאורי בית החולים מדוייקים. היא התייעצה עם שוטרים כדי לכתוב תחנת משטרה אמינה. לא יכלה למצוא איזה דתי שיגיד שציטוט מהגמרא אינו פסוק (מישהו מציע בספר שצריך להרוג את מי שיש לו כוח על של ראיית העתיד "כמו בפסוק: תיפח עצמן של מחשבי קיצין" מסכת סנהדרין, דף צ"ז עמוד ב'")? מי שיודע לשלוף את מקור הציטוט מהגמרא ידע גם לא לקרוא לו פסוק. זה מפריע לאמינות.

במקביל, נראה שיש כאן בלבול בין כישוף לכוח על. זה סיפור על אנשים עם כוחות על, אבל קוראים להם מכשפים כדי שהם יוכלו להתקרבן מול התורה כי התורה אמרה להרוג אותם כי מכשפים. הגיבורים של הספר כמעט לא דומים בכלום למי שהתורה מועידה לו עונש מוות, ופחות מזה למי שהיהדות פגעה בו במשך 4000 שנות קיומה, ובכל זאת יש כאן ניסיון מוזר להתאים את הגיבורים של הספר לקורבנות ההיסטוריים של גיבורי הדת (פרט שולי מאוד בעלילה: יתכן שמי שאליהו הנביא הרג בכרמל היו מכשפים, ולא עובדי עבודה זרה בזמן שלטונם של אחאב ואיזבל שרדפו את נביאי ה'. הסיבה שלא כתוב שאליהו הרג מכשפים היא שמישהו הסתיר את זה מאיתנו ונשאר רק הנרטיב שלנו).

זה מעלה בי מחשבה שאולי גם המאבק של זוגות חד מיניים, שהספר שואב ממנו השראה, עושה דבר דומה: הוא נותן כוחות על לקבוצה של מי שמעדיף זוגיות חד מינית (כמו למשל: כוח על של עיצוב- בתים ואופנה, וגם מדביק\מנכס להם את כל המילים היפות בעולם כמו אהבה) ובונה בובת קש של דתיות רצחנית כדי להילחם מולה, להתקרבן מולה, להצדיק מולה שימוש בכוח עודף על מה שצריך כדי להילחם באויב פחות אכזר וכו'.

בשורה התחתונה באמת אהבתי את הספר, למרות הבועה הסוציולוגית. אני לא נגד רעים דתיים\שמרנים, אבל נראה לי שעם קצת מאמץ הסופרת היתה יכולה למצוא איזה יועץ לענייני אמינות של רעים דתיים (אם היה אחד כזה הוא היה לא טוב), לדייק בניואנסים. נראה שדיוק הוא אחד העקרונות שחשובים לסופרת, גם באופן הכתיבה המדוייק של יחסי אחים\יחסי צעירים מבוגרים\שגרה במקצועות שונים וגם בתיאורים החוזרים ונשנים בתוך העלילה של רגש "מדויק" או "מהודק".

עכשיו אני הולכת להניק את הבת שלי, כמאמר הפסוק מתוך התנ"ך!! : "הנק תניקי את בנך", ספר אמציה א', דף ח' עמוד ג'.

 

פורסם בקטגוריה סוציולוגיה, ספרים | 3 תגובות