מה אני קוראת (54)

מבצע מנהטן מאת דנה אלעזר הלוי.

מדי פעם כשנגמרים חומרי הקריאה ומישהו גונב לי את העיתון של שבת מהתיבה אני עורכת ביקורת ספרי ילדים ודוגמת ספרים שהילדים שלי קוראים (פוסט זה מוגש לכם בחסות מי שגנב לי את העיתון של שבת מתיבת הדואר, מי יתן שהעיתון ישמש אותו היטב לחבישה מהסוג הפחות היגייני כשיגלה שלרוע מזלו הוא שכח לקנות תחבושות ופתאום, בעקבות תאונה מצערת, הוא זקוק למלא, המסכן. נכתב בלשון זכר אבל מדבר גם על רשעות מסוג נקבה, אם זה מתאים יותר).

כתוב על הכריכה נוער. כן מתאים לבן 12 עם ידע כללי רחב, לא מתאים לילדון התמים יותר, בן 10, שפחות מבין מה זה "מוסד" "אל קעידה" וכו'.

הספר מדבר על שלושה ילדים מתל אביב שמגוייסים למוסד על מנת לגלות מה זומם טרוריסט. הם עושים את זה בדרך הכי רגילה שיש- נכנסים, לוקחים מה שצריך, יוצאים, ומצליחים להתגבר על מכשולים קטנים (רמה 3 מעשר) בדרך והתפתחויות מסדר גודל בינוני בקלות מפתיעה.

מה שתפס את תשומת ליבי, שהוא לא העיקר בספר אבל מרגיז, זה היחס המחפיר של הספר לנשים. לאורך כל הספר נראה שהסופרת מתדיינת עם הפמיניזם. מצד אחד היא מנסה לתת לנשים תפקיד משמעותי ומצד שני היא עושה את זה תמיד בצורה הכי מעליבה שיש תוך הבהרה שתפקיד משמעותי לא באמת מתאים לנשים אז שלא יסחפו עם הפמיניזם הזה, יש נשים שזה לא מתאים להן ורק במקרה אלו כל הנשים בספר. אחרי שמתגברים על המרגיז זה נהיה משעשע, אז אני משתפת אתכם גם (למרות שאני לא בטוחה שהילדים שקוראים את הספר יגיעו לשלב המרגיז או משעשע. את החינוך הפמיניסטי שלהם הם יצטרכו לקבל ממקום אחר).

איך בחרו את הילדים למשימה? "אתה גיא, נחשב לגאון מחשבים. ורועי סגן אלוף הארץ בקראטה. מה עוד צריך. ולך נועם, אני יכול להגיד שאולי את לא יודעת את זה, אבל השגת הישג נדיר. הצלחת להפתיע אותי, ובדרך כלל אני אדם שקשה מאוד להפתיע אותו. אני מודה שכשקראתי את השאלון וראיתי את המילים 'נועם שלו, תחביב: הרכבת מטוסים' לא עלה על דעתי שיש אפשרות שאת בת. בחיים לא שמעתי על בנות שמרכיבות מטוסים. סחטיין." (ההסבר למה בחרו את נועם למשימה באמת נגמר כאן. במילה סחטיין. כי היא ממש צריכה ציון).

כי ברור למה בוחרים את הבנים למשימה, בשביל זה מספיקות שתי מילים לכל בן. אבל כדי לתרץ למה יש שם בת צריך את התירוץ העלוב בעולם (הרכבת מטוסים?! באמת?! כשאומרים לכם 3 כשרונות נחוצים למשימה אתם ישר חושבים על שכל, כוח ו- הרכבת מטוסים?!), שמתפתל על פני כמה שורות, ובעצם לא ממש מדבר על הילדה אלא יותר פורש בפנינו את נסיון החיים והרגשות של סוכן המוסד שיובאו היישר משנות העשרים של המאה שעברה.

בתחילת הסיפור הילדה היתה עגומה, היה לה פירסינג באף, שיער צבוע לשחור עם פס סגול ולבשה תמיד שחור. מהר מאוד היא למדה שבשביל להצליח להיראות תמימה כמו סוכנת מוסד היא צריכה לצבוע את השיער חזרה לחום, להתלבש צבעוני יותר, להיראות כמו בת רגילה, ואולי כשהיא תהיה גדולה היא תוכל ללבוש נעלי עקב כמו סוכנת הסי איי איי שיש לה גוף של דוגמנית (כל התיאורים והרגשות- לקט מהספר). בסוף המהלך השתלם לה כי היא מצאה חבר שלא התעניין בה בכלל לפני כן אבל עכשיו כן. בשעת הצורך הוא ידע לנשק אותה במקום לענות לה על שאלה שמופנית אליו, כי למה לענות.

הדמות הנשית השנייה שהספר מציג היא אלונה המזכירה של סוכן המוסד. אל תסתכלו עליה ככה, היא לא תמיד היתה מזכירה, היא היתה לוחמת מוסד הכי טובה אבל אחרי שנתיים הבינה שהיא רוצה להתחתן עכשיו, שלא כמו לוחמות שהבינו את זה לפעמים מאוחר מדי ותדעו לכם שזה לא פחות פמיניסטי כי זכות האישה לבחור להישאר בבית (האמת שגם מבחינתי זה סבבה אבל באופן עקבי הנשים בספר הזה בוחרות "להישאר בבית", להימנע מלחימה וכו', כך שזה נשמע מכוון. וההסבר הזה בספר שמציע שיפוט פמיניסטי לבחירה שלה הוא אפולוגטי. היה אפשר להשאיר לקורא להחליט אם לשפוט את הבחירות של אלונה מנקודת מבט פמיניסטית ולתת לו להחליט לבד שלהיות מזכירה ולא לוחמת זה כנראה לא מסר שייחרט על שלטי ההפגנה הבאה בעד פמיניזם, למרות שהסופרת מנסה למסגר את ההחלטה הזו כפמיניסטית). במהלך הסיפור התעורר צורך בבייביסיטר, ואלונה, אחרי עמוד וחצי שהיללו את כישורי הלוחמת- שמסוגלת- למצוא- פתרון-ברגע שלה, חשבה על הרעיון המדהים שהיא תעשה בייביסיטר בעצמה, עם הבת שלה, שתשחק עם הילד ההוא. הסוכן המהולל לא יכל לחשוב על זה בעצמו כי "לחנן היה ברור לגמרי למה הוא עצמו לא חשב על הפתרון הזה. מה לו ולסידורי ילדים ולמשחקים?" ואז, כמובן, "הוא קם ורצה לתת לאלונה נשיקה". כן כן,  ככה מביעים הערכה למזכירה שלך. חשוב לציין שלחנן יש תאומים קטנים (נראה לי בגיל יסודי כזה), ועדיין, מה לו ולסידורי ילדים ולמשחקים.

עוד דמות מופלאה של אישה היא ראשת המוסד שולמית-מי-צריך-שם-משפחה. חנן תמך בה "רק כי לא רצה להצטרף לחבורת השוביניסטים שפעלו נגדה וניסו לשים לה רגליים… אבל בינו לבינו הוא תמיד חשב שהיא אישה עם יכולות בינוניות… ובעיקר חשש מהנטייה שלה לנסות בכל הכוח להימנע מטעויות, כדי לא להיחשב אף פעם ל"אישה שפישלה"". זו הבעיה עם נשים. אם השוביניסטים מתנגדים חייבים למנות אותן לתפקידים שוליים כמו ראש מוסד, גם אם הן באמת לא מוכשרות, והתסביך שלהן עם ייצוג הנשים כולן מביא אותן לשיקול דעת מוטעה. כלומר, כרגע הוא הודה שתמך במינוי של אישה לא מוכשרת לתפקיד חשוב (שיקול דעת מוטעה, כנראה) רק בגלל תסביך שלו עם ייצוג של נשים, והנה הוא מפיל את זה כהסבר להתנהגות שלה, רק שאצלו זה סבבה ואצלה זו בעיה. אבל אל תדאגו. עד סוף הספר, כששולמית-עדיין-לא-צריך-שם-משפחה תבין שהוא חתר תחת הסמכות שלה מסיבות טובות, היא תהיה "רכה יותר, אמהית יותר, נחמדה יותר".

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ספרים, פמיניזם | תגובה אחת

איך ללדת בלי כאב

לאחרונה מצאתי את עצמי מסבירה כמה פעמים, על רגל אחת, איך למדתי ללדת בלי כאב. בגלל שאני רואה שזה נחוץ אני משתפת גם כאן לטובת העולם ואולי עוד נשים יוכלו ללמוד מניסיוני.

אשמח אם מי שקוראים כאן יכוונו בזמן הקריאה ללמוד לקראת או אחרי לידה מסוימת שבה הם משתתפים כיולדת או כמלווה, ולא סתם בתור התעניינות.

הקדמה והסתייגויות

– אני לא רופאה ולא למדתי איך הגוף פועל באמת (ראיתי את הסידרה המצויירת "החיים" ולמדתי קורס עזרה ראשונה שממנו אני זוכרת כלום). הידע שלי מבוסס על שמועות, על ניסיון מארבע לידות די טבעיות ועל היכולת הממש טובה שלי להקשיב לגוף.

– לא הצלחתי ללדת בלי כאב. הצלחתי להפוך את הכאב לנעים תוך זמן קצר מאוד (שניות), בעזרת ריכוז. אם לא הייתי מרוכזת או לא היתה לי סביבה אופטימלית (למשל בזמן נסיעה לבית חולים) – היה לי יותר כואב. בלידה האחרונה היה לי כואב בזמן הנסיעה (10 דקות) ובזמן הקבלה בבית החולים (10 דקות). כל השאר היה סבבה.

– לא כדאי לתכנן איך ללדת באופן יותר מדי כובל. בעיקר בשביל לא להיכנס לפוזיציה של מלחמה וחשד מול הצוות הרפואי. לידה היא זמן לתרגל אהבה ללא תנאי והבאת שלום לעולם לכן מומלץ להשתדל לאהוב מכל הלב כל אדם שפוגשים ולהוריד מגננות, כדאי למנות מלווה לתפקיד של שמירה. יכול להיות שבסוף תלדו בניתוח קיסרי או בזירוז או בכל מיני צורות שלא התכוונתן. נסו לקבל את מה שהכרחי באהבה, לא להתחרט על ההחלטות שלכן או של אחרים ולזכור שלידה היא תהליך שמתרחש מעבר ליום אחד, שהכאב עוד ימשיך לבוא בגלים גם אחרי הלידה ויהיו לכן הזדמנויות להתמודד איתו טבעי ב"ה.

– מה שאני כותבת כאן זה בעיקר דברים שקשורים למחשבות בלידה. העצות האלה באות בנוסף ללימוד בקורס הכנה ללידה (או ספר הכנה ללידה) ומכוונות להפיכה של הכאב לנעים ולא לתאור שלבי הלידה וכו'. לימוד של שלבי הלידה ומה עושים בהם הוא מאוד נחוץ אבל אין לי מה לחדש בזה.

– הכל פה זה רק עצות, תעשו מה שטוב לכן. יכול להיות שיעזור לכן בדיוק ההיפך. למי שעושה ההיפך ממה שאמרתי לא יקרה שום דבר נוראי. אל תהפכו הכל לכללים, תהנו מהניסוי ותראו אם זה עובד עליכן.

כאב ומה עושים איתו

– נכון דיגדוגים, הם יכולים להיות נעימים ויכולים להיות לא נעימים? אני לא יודעת למה זה ככה. גיליתי שלכאב יש את אותו אופי כמו דיגדוג, שכשמתרכזים בו (עוד מעט אסביר) אפשר להפוך אותו מלא נעים לנעים.

– בלידה הראשונה שלי גיליתי כמה חשוב חמצן להתמודדות עם כאב. זה היה בוקר שבת אביבי ורענן בירושלים, בלי מכוניות על הכביש, וכדי לא להפעיל מזגן במכונית- כי שבת- פתחתי את החלון. מהחלון נכנס יותר מדי אוויר ופתאום מצאתי את עצמי מנסה לנשום את כולו, כמו שאדם צמא שותה מים. הרגשתי גם תחושה של רוויה כמו ממים. זה היה ממכר והכניס אותי ל"היי" (יש לזה מילה?). לא חוויתי משהו דומה מאז, אבל לנשום מלא אוויר תמיד עזר לי. אני מדמיינת שהשרירים צריכים לשרוף חמצן ולכן צריך שיהיה מלא חמצן זמין להקל עליהם את העבודה ואז פחות כואב. אפשר לדמיין את החמצן נכנס למקום שבו כואב, לנשום "לשם". אני מאמינה שדימיון גם אם הוא לא נכון פיזיולוגית משפיע על ההרגשה בכל מקרה, אז כדאי לדמיין את זה.

פעם למדתי שיטה כזו: נושמים פנימה מספר שניות מסויים (נגיד 8), מחזיקים את האוויר בפנים מעט שניות (נגיד 5), ואז נושפים החוצה פחות שניות ממה שנשמת פנימה (נגיד 6), ואז כאילו את נשארת בעודף של אוויר כי נשמת יותר ממה שהוצאת. אני לא אוהבת לספור. אני חושבת שיש בזה משהו מנוגד לאופי של לידה. בלידה צריך לשחרר (כדי שהתינוק יצא) ולכן אסור לאחוז בזמן. לכן גם את המרווחים בין הצירים אני לא מצליחה לספור, הכל זולג לי מבין האצבעות, ברוך ה', ואני מעבירה את האחריות על זה למי שלידי. אני מאמינה שצריך ללמוד לשחרר בתקופה הזו באופן הוליסטי ולכן משתדלת לתת צדקה לפני הלידה. ללכת ברחוב עם מטבעות זמינים ולתת משהו לכל מי שמבקש. העיקרון הוא לא לתת כמה שיותר אלא להתאמן על התנועה של פתיחה ושחרור, לכן עדיף, בעיני, לתת קצת לכל מי שמבקש. בכל פעם צריך להתגבר מחדש על האנוכיות ולפתוח, וככה מתרגלים. עד כאן על נשימה ולמה לא לספור נשימות ולא לספור כלום.

– שמחה. לידה זה שמח. אומרים שחיוכים משחררים כל מיני חומרים שעושים נעימי בגוף. גם חיוכים מלאכותיים. בכל הזדמנות שיש לכן תזכרו שלידה זה דבר שמח, ותשתדלו לחייך חיוך גדול. תחשבו על חמידות של תינוקות, ושל התינוק הספציפי שבדרך. אם אתן מצליחות לחשוב על משהו מורכב כמו ברכה אפשר לברך את התינוק ב"ברוך הבא". בלידה האחרונה חיוך היה הכלי השני (אחרי הישענות על כיסא) שנזכרתי בו בכל ציר כדרך להפיכה של הכאב לנעים וזה היה מאוד אפקטיבי. ברגע שנשענתי על כיסא וחייכתי- הכאב הפך לנעים. אחר כך באה הברכה לתינוק. הודיתי לו גם על מה שהוא מלמד אותי על הגוף שלי.

– מטרה. לידה היא לא הישרדות אלא טיפול בתינוק (או שיתוף פעולה עם תינוק תוך דיאלוג איתו). הרבה פעמים כשאנשים עושים למען עצמם הם מתאמצים פחות מאשר כאשר הם פועלים למען אחרים. אמהות מוציאה מאמהות כוחות שהן לא ידעו שיש להן. בשנים האחרונות אני מרגישה עודף ריכוז באישה וב"חוויית הלידה". לפעמים נדמה (אבל לא באמת) שתינוק הוא אקססורי אופנתי, משהו שאפשר לבחור לו עגלה ובגדים מתאימים וציוד והבחירות האלה משקפות ומעצימות את התדמית שההורים רוצים לשדר לעולם. במקום להביע את עצמך רק דרך לבוש אופנתי לעצמך (ועיצוב בית או בחירת מקצוע או קפה וכו') אתה עושה אמירה אופנתית בכך שאתה קונה דברים לתינוק והולך ליוגה תינוקות וחדר לידה פרטי משודרג טבעי ומלונית ועיסוי תינוקות ואין לזה סוף. לאורך הלידה חשוב לנסות להסתכל דרך העיניים של התינוק ולחשוב מה הוא מצפה ממני עכשיו להיות בשבילו. הוא צריך אמא כבר מהלידה, שתעודד אותו ותגיד לו שהוא מתוק ועושה עבודה מצויינת. להתמקד פחות בלהיות את, ובמשמעות הבחירה שלך בכל פרט בלידה ואיך הבחירה בונה את הדמות שלך ויותר במחשבה איך להגיש עזרה לתינוק ולבנות אותו, בענווה. לחשוב איזו אמא הוא צריך.

– גיל 0. בפיזיקה וכימיה יש כמה חוקים שדואגים שדברים יזרמו מצד לצד עד שייווצר איזון. יש חוק השוואת לחצים, ודיפוזיה בין חומרים שונים, וחוק כלים שלובים. אני מדמיינת שתינוק עובר לצד שלנו כאשר הצד שלנו מאוד דומה לו, כמו מים שזורמים למקום שנמוך מהם או בגובה שלהם. אני מנסה להתחיל איתו את החיים בגיל 0, למרות שאני מבוגרת. אני צריכה לחזור כל הזמן לגיל 0 למקרה שזה הרגע שהוא יוולד בו. שאני לא אתחיל לצבור ניסיון בטעות. לכן חשוב לא להסיק מסקנות תוך כדי הצירים. לחיות כאילו זה הרגע הראשון. בין ציר לציר יש הפסקה שבה כלום לא כואב. לנצל את ההפסקה כדי להרגיש כאילו אף פעם לא כאב לנו כלום ואף פעם לא יכאב. לא לפחד ממה שעומד לבוא ולא להצטער על מה שהיה. לקראת הלידה הראשונה שלי למדתי בקורס שכשבאים צירים של לידה בלילה והם עדיין לא חזקים מספיק אבל ברור שהם מתקדמים ללידה כדאי לשתות כוס יין ולהירדם, עד כמה שאפשר, עד הבוקר. לצבור כוחות. בלידה האחרונה הייתי בחדר שלי  ליד המיטה שלי וניצלתי כל הפסקה בין הצירים כדי לנוח במיטה מנוחה מוחלטת (עד שהצירים היו צפופים מדי). זה היה קצת מצחיק כי היה ברור שהמנוחה לא תימשך זמן רב, אבל גם מאוד יעיל מבחינת המסר לגוף: אתה בן אפס עכשיו. ועכשיו. ועכשיו. לקחת כל רגע בפני עצמו, לא לתכנן הלאה, גם לא לפחד, וככה יהיה פחות כאב. זה גם קשור למה שכתבתי קודם על מדידת זמנים. מדידת זמנים קשורה לעולם שבו הזמן זז, שיש תוכנית ברורה, ולידה זה רגע שבו דברים חדשים לגמרי מתחילים, שאף פעם לא היתה להם תבנית. אפשר לכבד את זה בכך שמתרחקים מתבניות, תכנונים ומבט על (ומשאירים את זה למישהו אחר). זאת הסיבה שאני כותבת את הדברים כמעט שנה וחצי אחרי שילדתי. לוקח זמן לחזור ולבנות ניסיון ומבט על. צריך לתת לחוויה את הזמן שלה ולא להפריע לה עם ניתוח.

עד כאן התובנות שלי מהלידות על הפיכת כאב לנעים. מקווה שהן באמת יעזרו למישהו ולא ישארו בגדר תיאור העולם הרוחני שלי שאין דומה לו.

דברים שהייתי רוצה ללמוד הלאה: קורס הכנה להריון. עם הלידה אני מסתדרת, אבל זה יום אחד, כמה שעות. הייתי רוצה לדעת לצלוח בשמחה, בבריאות ובלי תחושות לא נעימות את ההריון. מה עושים עם בחילות? למה הן קיימות? איך הופכים אותן לנעימות? איך מוצאים להן פשר? חלק מההצלחה של שיטת ההתמודדות שלי עם הכאב של הלידה זה העובדה שאני נותנת לו משמעות. אני לא מסלקת אותו אלא חושבת איך הוא טוב ויעיל, נותנת לו את המקום שלו בקיום ואז הוא נרגע, כמו ילד שמבין שהוא שייך. אבל למה בחילות למה? ועייפות? וכבדות? את מה אלו משרתים? בעיני קורס הכנה להריון חשוב יותר מקורס הכנה ללידה כי זה תשעה חודשים של התמודדות. אף פעם לא הייתי טובה בריצות ארוכות. ריצות 60 מטר הייתי עוברת בלי בעיה אבל קילומטר ומעלה הפיל אותי לקרשים. איך מתמודדים יום יום עם הריון? זה החלק המטורף, ומוזר שלא ראיתי הרבה מידע על זה. רק השתקות- מה את מתלוננת בסוף יצא תינוק אין לנו מושג למה יוצאים ורידים ואיך מתמודדים אבל חכי כמה חודשים זה יעבור. לא רוצה לשים דברים בצד, רוצה למצוא להם פשר. אם פיצחתם את העניין הזה (ברמה שהריון כבר לא מציק לכן בפועל) מוזמנות לשתף.

 

פורסם בקטגוריה אהבה, דברים שקרו באמת, דמיון, שלום | 2 תגובות

האיש שהיה מפרק דברים והולך

לאיש שכל הזמן מפרק דברים והולך לא היה בית
אבל הוא לא הסתכל אחורה כדי לראות את זה כי הוא הלך.
כולם אמרו לו אין לך בית אין לך בית.
אהובתו אמרה לו אבל אין לך בית, והוא רק פירק דברים והלך.
הוא פירק לה את המילים לאבק מילים ואת החסימות לאהבה אבל זה לא בנה לה בית.
כי בתנ"ך, הוא הסביר לה, כתוב שיש לי בית.
ואז הוא נולד לו וראה שהוא בריא וחנוכת בית כזו הספיקה לו.
אבל אין לי מקום בבית כזה, אולי תרצה בית עם מקום לשנינו? אבל הוא נולד לבד.

לצערו הוא נולד לבד ומתגעגע. נקרע בין אל תלכי לתלכי.
ניסה ללמד את עצמו לומר "תלכי" ולשמוח, כי אין לה מקום אצלו רק אצלה,
והם יפגשו, יפרדו ויתגעגעו כל החיים, וזה יהיה הבית שלהם, כי הוא בנוי מזמן.

אחרי שהאיש שכל הזמן מפרק דברים עבר מן העולם גילו במחסן שלו דגם קטן של מגדל בבל,
אבל בצורה הנכונה, כמו שהיה ראוי לבנות אותו לפני שנים, אחרי שנח, לכן, כנראה, האל לא פיזר אותו.
אחרי שגילו את המגדל במחסן הוא כבר לא היה האיש שכל הזמן מפרק דברים כי הרי הוא בנה,
והוא גם לא יכל להיות האיש הבונה כי הוא כל הזמן פירק דברים,
ומסכום הבניה והפירוק נשאר אפס, וכך הוא נעלם באמת, לא רק עבר מן העולם כמו בן אדם אלא נהיה כלום.
כי אם היינו בונים בית שיתאים גם בשבילו, היה נשאר לנו עכשיו, כשאיננו, בית שלא מתאים לנו, ולכן טוב שלא בנינו, את רואה?

אם מסתכלים על המגדל בבל בעין חצי עצומה הוא נראה כמו מבוך שעשוי מעיתונים.
הוא היה עשוי ממחשבות.
האיש המפרק גילה שמחשבות, אם חושבים אותן מספיק חזק, והרבה, ורציף, ואמת, נהיות קשיחות יותר, מקבלות גוף משל עצמן.
וזה מוכרח להיות כי ככה ה' ברא את העולם.
מחשבות, אם חושבים אותן מספיק חזק, מקבלות גוף משל עצמן: בהתחלה גוף ערפילי ומהוסס, ואחר כך צמיגי ובסוף מן מגדל בבל מעיתונים חלולים. וחנוכת בית כזו הספיקה לו.

כל קרוביו וידידיו הובכו מכך שמחשבות מאריכות ימים אחרי ההוגה שלהן.
כלומר, זה תמיד כך, כשהוגים ידועים ואנשי שם משאירים אחריהם כתבים על כתבים ובאופן סמלי אפשר לומר שרוחם עדיין איתנו או שאנחנו נושאים עימנו את מורשתם או שמשהו מהם נשאר איתנו.
אבל יש הבדל: הוגי דעות ואנשי שם לימדו אותנו דברים.
למדנו לחשוב באופן שבו הם חושבים.
היו שם לוגיקה ואסתטיקה שישבו טוב על המחשבות שלנו גם.
מה שנשאר היה המחשבות שלנו בסדר שלימדו אותנו.
המחשבות של האיש הבונה, אם אפשר לקרוא לו כך בהקשר הזה, היו מחשבות עצמן, מנותקות מכל שכל.
ראו עליהן את העבר הצמיגי ואפילו את העבר הערפילי שלהן, והן התגשמו כמבוך עיתוני במחסן, והראש שלהן עבר מן העולם והן לא היו בראש של אחרים אלא סתם במוסך, זרוקות להן כמו מגדל בבל בצורה הנכונה שלו, זו שאלוקים לא רוצה להרוס.

הבת הקטנה שלו חשבה שאולי הוא עדיין במבוך והיא הלכה בו ימים רבים צועקת אבא.
היא ראתה אותו בכל המילים של כל העיתונים והיא חשבה שאולי הוא בלב שלה והיא שאלה אבא אתה בלב שלי ולפעמים היא ראתה אותו בלב אבל הוא לא היה שם באמת.
לפעמים היא ראתה אותו בצבע הירוק, למשל, או בצללים שלפנות ערב.
כי הכל מילים ומוצא האדם מן המילים ובכך אח הוא לכל.
ואז היתה מחפשת אותו בירוק, נוסעת לשדות אינסופיים או מתעמקת בצללי הערב, ואחרי מבט ימינה ושמאלה, לוודא שאין מי שיצפה בה באופן ביקורתי, היתה לוחשת: אבא? וזה לא היה הוא.
אולי אם היא תרכיב את המבוך בסדר הנכון, אם תיישר ותקטלג, אולי מילון, היא תוכל להרכיב מן העתק נאמן למקור, אולי בינה מלאכותית, זה מה שעושים היום עם מחשבות חזקות במיוחד.

המבוך הטעה הרבה אנשים. הם קראו באופן מלומד מן הקירות את כל המילים שכאילו היו הוא אבל הוא לא היה שם בפנים. כי באמת הוא היה רך, ופריך, חמים, ואוהב. והיה לו זקן שדוקר אותך, אבל רק בשביל להזכיר שהוא שם והוא מישהו אחר. והעיניים שלו כל הזמן הצטערו על שהוא היה רק הוא, וניסו להיות בשבילך כל העולם, ולחשוב מחשבות חזקות בשבילך, מחשבות שיגיעו רחוק ואולי תהיה להן משמעות גם בלי העיניים בתוכן אם הן יהיו יציבות מספיק. כי העולם ים גדול מאוד.

והם קיפלו את המגדל לסירה, לשוט בה בים גדול מאוד, והיא לא היתה הוא אבל הפרידה קצת בינם לבין המים וחיברה קצת בינם לבין המים והיה בה מקום לכל הפגישות והפרידות והגעגועים.

פורסם בקטגוריה אהבה, דברים שקרו באמת, זכרונות | 4 תגובות

מה עושים עם בגדים שלבשת והם לא לכביסה ולא לארון

התינוק פיספס את הקטע הסופר-חשוב בהדרכת התינוקות שבו נאמר בפירוש ששעות שנת הלילה לתינוקות בבית הזה מתחילות בין מוקדם למוקדם וחצי, למה אחר כך אין אמא.
מפה לשם אמצע הלילה נרדם התינוק, מתארגנת ללילה מתוך שינה עם מוח בחצי כוח, והחצי מוח מתחיל להיות לי מעצב פנים. תמיד הטרידה אותו הבעיה של "הבגדים שלבשת פעם אחת ואי אפשר להחזיר לארון אבל מצד שני לא מלוכלך אז מה כביסה מה" והוא מחליט שזה הזמן הנכון לפתור אותה אחת ולתמיד, כי לישון כשעייפים זה האובייסט, הוא ייתחכם ויעצב פנים כשהוא עייף, זה בטח יהיה יעיל!  (חייבים למצוא שם קצר יותר לבעיה הזו כי היא עולה לעיתים קרובות והשם הארוך גוזל לנו זמן מחשבה יקר).
בכל אופן, נחזור למעצב פנים. הוחלט, במעמד של חצי מוח, שיום אחד חדר השינה יעוצב כך שלאורך הקירות יהיו אין ספור ווים. כלומר, כנראה יש ספור, אבל המוח מוגבל כרגע לספירה עד שלוש וגם זה קשה לו, כך שהיה מסובך מדי לחשב כמה בגדים מהסוג הנ"ל לי ולשותפי לחדר יש בו זמנית ויצא אין ספור. ולזה עוד צריך להוסיף מגבות אמבטיה שהתעצלנו לתלות בחזרה באמבטיה ואנחנו משכנעים את עצמנו שבחדר שלנו יבש  יותר אז עדיף להשאיר את המגבות בחדר לזמן מה עד שהן יתייבשו לגמרי ואז להחזיר. ווים יהיו פתרון נחמד, במקום לזרוק את הבגדים החצי משומשים על כיסא בערימה נצחית מכוערת, או על הרצפה, כי אם תכניסי כיסא לחדר הוא יהפוך לערימה נצחית מכוערת.
אבל ווים, זה רעיון שכל חושב מתחיל כבר המציא לפנינו. לא צריך בשביל זה את כל היצירתיות של חצי מוח שמנסה לחשוב ונתקל ללא הפסקה בעייפות בלתי מתפשרת. החידוש כאן הוא שליד כל וו יהיה לוח מחיק פצפון, בגודל של פוסט-איט, שבו נרשום תירוץ. בגד ללא תירוץ מניח את הדעת לא יוכל להיתלות על הווים, ובכך נילחם מראש בסכנה שהארון שלנו פשוט יעבור לווים, כי נוח. תירוץ קביל יהיה למשל: אתמול היה קר, היום חם, מחר שוב קר ואצטרך את הקרדיגן הזה. או אתמול ניקיתי לכן הייתי צריכה בגד בלאי אבל לא מאוד התלכלך אז עוד ניקיון אחד עם הבגד הזה והוא יישלח לכביסה. תירוץ לא קביל: קולב זה מתקן מסורבל שדורש הרמת ידיים בזווית של מעל 90 מעלות למי יש כוח באמת תנו לי וו מקסימום נגהץ.
התוכנית כרגע נעצרה מעט בשלבי הפיתוח הראשוני כי לא הוחלט היכן ימוקם הטוש המחיק לכתיבת התירוצים, איפה הוא יהיה הכי נגיש לעצלצל המצוי ואולי בכלל כדאי שיהיו כמה טושים כדי לחסוך הליכה עד לטוש היחיד.
ניצחנו את המערכת עם הווים האלה. בניגוד לערימה לא מוסברת על כסא, רצפה או מכשיר כושר ר"ל לא עלינו, ווים עם פתקים של תירוצים לא צוברים מלא בגדים לא מוסברים. באיזשהו שלב, תירוץ של "עוד רגע לובשת" על סוודר נושן יראה לנו עלוב ולא משכנע, ועם ההוכחה הניצחת, בפנים, לכחש העצמי הזה, אפילו המכחישנים האדוקים ביותר יאלצו להודות שעבר זמנו של הסוודר ולהשליך אותו לכביסה.
הרעיון תכלס הגיע לסיומו, אבל אני מרגישה שלא מיציתי את השימוש במילה המגניבה ווים, וכמה כבר יצא לי להשתמש בה בחיים, אז, ובכן: ווים, ווים, ווים וווים. אפשר גם להקטין ולהחמיד ואז יצא ווונים, או ווונונים. למרות שהמילה וו היא כל כך חמודה כמו שהיא כך שווונונים לא נותן את מלא אפקט ההחמדה הרגיל שלו. מוזמנים לעורר דיון בתגובות, לנצל את ההזדמנות החד פעמית וליצור הצדקה נוספת לשימוש במילה ווים.

פורסם בקטגוריה דמיון, כביסה | 2 תגובות

על הניסים

חייבים לעשות סדר אחת ולתמיד עם כל ענייני הניסים והישועות.
כל רגע אני מקבלת הודעה בווטסאפ מקבוצה אחרת על כך שהיום (היום!) הוא יום מיוחד שלפי צדיק מסויים מסוגל לישועות\ניסים\כל תפילותינו נענות\שערי שמיים פתוחים להתפלל על פרנסה\זיווג\שלום בית\ילדים\רפואה וכו'.
עכשיו, אני לגמרי מאמינה בתפילות, אבל גם ביומן.
אשמח אם מישהו (אולי מישהו מהמשתפים הסדרתיים, יחסוך לו עבודה בהמשך) יערוך טבלה מסודרת, שנתית, של הימים החשובים הללו, של שעות הקבלה המדוייקות של הא-ל, אם אפשר לקרוא לזה כך, ויכתוב מתי שערי השמיים פתוחים (ליל הסדר\פסח\ערב ראש חודש מסויים\אלול) ובדיוק באילו שעות, למשך כמה זמן (השעה התשיעית ליובל? יום המים? למשך תשע דקות בלבד? חצות היום? הלילה? כל עוד הנר דולק?), על פי איזה צדיק או ספר ועל אילו נושאים מומלץ להתפלל בשעות אלו, אם יש איזה נושאים מועדפים.
לוח כזה יאפשר לנו להתכונן מראש, לבקש שמות לתפילה, אולי אפילו לכתוב ביומן ולהוסיף תזכורת בפלאפון. בטוח שהוא יחסוך מלא הודעות ווטסאפ, כשישלחו אותו פעם בשנה במקום על בסיס יומי\שעתי ויפתיעו אותנו בלי משאלות מוכנות מראש (למרות שעל ימי השבוע עדיין ממשיכים להודיע לי, מפעם לפעם, באיחולי "יום שלישי מבורך" וכדומה. אז אולי כמה הודעות ווטסאפ עדיין ימשיכו להסתובב פרא מחוץ לגדר ולהציק לעוברים ושבים).
פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת, דמוקרטיה, טכנולוגיה | כתיבת תגובה

בועת העסקים הקטנים

אני לא יודעת איך נראה הפייסבוק שלכם אבל הפייסבוק שלי מראה לי כל הזמן פרסומות לעסקים קטנים שמלמדים אנשים אחרים איך להדריך אנשים אחרים שפותחים עסקים קטנים, וכו'. בפרסומות תמיד יש נשים מחייכות מדי, או גברים שצעירים מדי בשביל הזקן שלהם, שילמדו אתכם איך להצליח כמוהן, ליצור מותג מוביל, לשווק אותו, למתג אותו, לצלם, לעצב, להלביש, למכור, להרוויח מלא. מהבית. בשעה-שעתיים עבודה בשבוע, ואז 50,000 אלף שקל. ייתכן שערבבתי בין פרסומות שונות, נראה מפוקפק ה50,000 שקל בשעה שבועית.

אני חושדת בהם.

הם מספרים לאן הם הגיעו, אבל לא מספרים מאיפה. יש הרצאת טד שאני מחבבת, אנסה לאמבד אותה כאן ותראו גם (האמת היא שאני מחבבת את הניסוי שבתחילתה ואת המסקנות המיידיות שלו, פחות את התיאוריות שבאות אחר כך):

נניח בצד את השאלה שבכותרת ההרצאה, אם כסף הופך אותך למרושע. התובנה שהכי אהבתי בניסוי היא שכששאלו את השחקנים ה"עשירים", שכרגע סיימו לשחק משחק מונופול שבו להם יש שתי קוביות וליריב אחת, שבו הם מתחילים עם סכום גבוה יותר של כסף ומקבלים משכורת כפולה בכל סיבוב, למה הם ניצחו, השחקנים מתחילים להסביר על מהלכים חכמים שעשו, נכסים שהם קנו וכו', כשהם מייחסים את ההצלחה לעצמם. מה שמגניב בזה (סליחה על המגניב. הסלנג שלי נעצר בשנות התשעים ומסרב להתקדם) הוא שהסיפור שהם מספרים לעצמם באופן אותנטי הוא סיפור של אדם שההצלחה שלו קשורה לתוצאות המעשים שלו ולא לתנאים חיצוניים. הם לא נתפסים כמשקרים בעיני עצמם כשהם מדברים על ההצלחה שלהם. כפסע בינם לבין פרסומת בפייסבוק שמבטיחה ללמד כל אדם כיצד לנצח במונופול בשלושה צעדים פשוטים.

לכן אני חושדת בכל העסקים שנראים מושקעים מדי מכדי להיות שווים את הכסף שהושקע בהם. אולי אלו ההימורים החדשים של העשירים, כי על כשלונות לא יספרו לי אלא אם כן יש נסיקה מופלאה בסופם.

ובכן, אם יש כאן קוראות, מה דעתכן (השאלה מופנית גם לקוראים)? (פייסבוק מקלקל אותי. הוא עושה אותי הרבה פחות דעתנית והרבה יותר מתעניינת בדעתם של אחרים) גם אתן חושבות שהעסקים הקטנים הם בועה שבה אנשים מייחסים לעצמם הצלחות שהגיעו אליהן בזכות נקודת פתיחה טובה בחיים (הרבה כסף לניסוי וטעייה) או שבאמת יש איפשהו עולם מקביל שבו היצירה באה בקלות וצומחת כמו עציצים מרוצים?

פורסם בקטגוריה אהבה, גינון | 2 תגובות

אני נגד מרפי

פיתחתי שיטה למציאת בגד קטן בהררי הכביסה.

אתם יודעים שחוק מרפי לא יתן לכם למצוא דווקא את הבגד שאתם רוצים במקום הראשון שבו תחפשו אותו בתוך ערימת הכביסה. הדרך הבטוחה למצוא משהו היא להתחיל לסדר את הכביסה תוך כדי. בשלב הזה חוק מרפי יתלבט קצת בשאלה מה הוא רוצה יותר: להפריע לכם למיין ולקפל או להפריע לכם למצוא את מה שחיפשתם, אבל גם אתם וגם הוא יודעים שבסוף הוא יכריע לטובת הררי הכביסה. הוא והם חברים משכבר הימים, במשימה משותפת להפצת הבלאגן בעולם והוא לא יתן לכם להכחיד חברים למשימה. תוך רגע תמצאו בדיוק את הכביס שחיפשתם ותוכלו להמשיך להתעלם מהררי הכביסה כרגיל.

 

פורסם בקטגוריה כביסה | 12 תגובות