כמה יפה

יש בעיה בביסוס טיעונים מוסריים על אסתטיקה.

בימים האחרונים ראיתי התפעלות רבה מה"יופי" של התמונה של מלאניה טראמפ עם נחמה ריבלין. "תמונת השנה". ראיתי גם ניסוחים מעניינים שמדווחים על פגישה בין "נשיא ארצות הברית לנשיא ישראל" קריצה קריצה, תראו מה עשינו, הקבלה בין שני נשיאים. הוא נשיא והוא נשיא, מה ההבדל.

נראה לי שהיתה קבוצה גדולה של אנשים שראו משהו שיותר מוצא חן בעיניהם מאשר הפגישה בין ראש הממשלה ואשתו לבין נשיא ארה"ב ואשתו, ומעט הסתנוורו מהעניין.

הבעיה עם אסתטיקה היא שהיא מתעתעת, מסתירה את מה שחשוב. נדמה לך שאתה רואה בשמלה של נחמה ריבלין "פשטות, אותנטיות וצניעות" מול כל הפלסטיק והחיקוי, אבל אם אותה שמלה היתה השמלה של שרה נתניהו, יתכן שהיו רואים בה עממיות שלא במקומה וחוסר כבוד לפגישה. הטענה שלי היא כמובן לא שהשמלה לא היתה מספיק יפה, אלא שלא צריך להסתכל על השמלה.

התמונות האלה והסיקור הם הסתכלות שטחית מחופשת לתרבות גבוהה. אין שום שיקול של יופי או תואר שרירותי של "מכובדות" שניתן על ידי כמה צופים בודדים, בשנייה, מהיקסמות ליבם, בבחירת ראשי ממשלות. זה עניין של דמוקרטיה, בחירת הרוב, וכו'. בלונים של "איזה יופי" לא משנים את זה ומסיחים את הדעת מהעיקר.

פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, יופי | כתיבת תגובה

מה אני קוראת (53)

אני אוהבת את המצווה לקנות לאשתך מתנות לחגים ומנסה לעודד את בעלי לקיים אותה. לקראת פסח הוא קנה את הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" ושאל אם זה נחשב. עניתי לו שזה לא מספיק רומנטי ושיקנה לי שרשרת כמו בכל חג. ספר על אישה טובה שנרצחה בשרירותיות לא התאים לי כקריאה לחג. השבוע קראתי אותו.

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר הוא ספר על אישה טובה שנרצחה באכזריות. הספר מורכב משלושה סוגים של טקסט: סיפורים קצרים על קטעים מחייה של דפנה, מכתבים ופרסומים שפרסמה וביניהם קטעי הסבר וקישור ששמים אותם בהקשר תוך דיווח פשוט על מהלך חייה של דפנה במבט כולל.

סיפור חייה של דפנה היה מיוחד גם בגלל שגדלה בעוני ובניתוק מהמשפחה שלה וגם בגלל שלמרות ילדות לא נורמטיבית הקימה משפחה נורמלית לגמרי ומצאה דרכים לתרום לאחרים בעבודה ובהתנדבויות שונות.

דווקא החלקים המיוחדים בחייה, הניתוק מהמשפחה בגיל צעיר ואימוץ של ילדים באומנה, פחות דיברו אלי. הם נכתבו בצורה מנותקת רגשית, העבר הרחוק- כנראה בגלל שהוא רחוק, והילדים שאימצה- כנראה בגלל שקשה להפריד את הסיפור שלהם מהסיפור של שאר המשפחה- הסיפור שלהם נכתב תמיד כחלק מההתמודדויות שהמשפחה עוברת כמשפחה נורמלית.

החלקים הטובים בספר, בעיני, הם על חייה הפשוטים כאם וכחברה בקהילות שונות. היא חיה במודעות עצמית גבוהה וניחנה באינטליגנציה רגשית וחברתית שאפשרה לה לנתח מצבים חברתיים ואישיים בתבונה, גם אם לעיתים לאחר מעשה. הכתיבה שלה קולחת, אסוציאטיבית, משעשעת ונעימה. דווקא הקטעים הללו לא מייחדים אותה מנשים אחרות. למעשה, רוב סיפורי החיים של נשים ששמעתי יכולים לשמש חומר טוב לספר. בשנתיים האחרונות אני חברה בקבוצת ווטסאפ משמחת של נשים שלמדו איתי בכיתות ט-י"א. בקבוצה אנחנו משתפות בדברים פשוטים מחיי היום יום, וזה הכי מעניין בעולם. כנראה כי אלה הדברים שאני מתעסקת איתם: היום יום, אלו הקטעים שמעוררים הזדהות. הייתי שמחה לקרוא ספר על חייה של כל אחת מחברות הקבוצה הזו, ואני בטוחה שהוא היה מעניין באופן אוניברסלי, לא רק עבור מי שמכיר אותן. ייתכן שאם העריכה של הספר היתה שונה הייתי שמה לב יותר לחלקים יוצאי הדופן שבחייה של דפנה. יתכן שאלו הקטעים שהיו קרובים יותר לליבה של העורכת ולכן זכו להתייחסות מעורבת יותר.

אהבתי את סגנון הכתיבה של דפנה. בניגוד אליו, קטעי הסיפור הקצרים שנכתבו על חייה נראו כמו סיפורים לנוער. לא מצאתי בהם עומק רגשי, תובנות מיוחדות או עושר לשוני. היו שם אנשים שמתאהבים, עוברים מרד נעורים סמלי או מדברים על ספסל לעת ערב. אני לא יודעת למה בדיוק זה הזכיר לי ספרים לנוער, נראה לי שספרים לנוער לעיתים קרובות נכתבים על ידי סופרות (או סופרים) שאינן נוער ולכן מרגישים את הזיוף (בספרים לנוער שאהבתי היתה הרגשה שהסופרת עצמה היא קצת נערה, או ילדה). לאור הקטעים האלה הייתי יכולה להמליץ עליו כספר לנוער אבל איגוד ההורים והמבקרים האמריקאי דירג אותו R (מתחת לגיל 17- בפיקוח הורים) (אל"ב).  גם כאן נראה שיפעת ארליך, שכתבה את קטעי הקישור, כתבה אותם מתוך מחשבה שהסיפור עצמו מעניין ולכן פחות חשובים הניואנסים. אני מסייגת ואומרת שאני רגילה לקרוא ספרים שכתיבתם נמשכה יותר משנה אחת, ולכן יכול להיות שאני מרגישה את החיפזון שבו נכתב הספר בתור חיפוף בכתיבה. עם זאת, אני חושבת שזו היתה החלטה נבונה לכתוב את הספר בשנה אחת ולא לפספס את המומנטום, ואם שטחיות בכתיבה היא המחיר אז זה לא מחיר כל כך גבוה.

יש פרק אחד בספר שמתאר את המריבות שהיו לדפנה עם אחרים. התנצחויות היו חלק חשוב מאישיותה ולכן היה מתבקש להפוך זאת לחלק מהספר. אני מזדהה עם מוטיבציה חזקה מדי לצדוק. למרות זאת החלק הזה קצת צרם כי אלה היו ריבים אמיתיים עם אנשים אמיתיים. באחד הקטעים בספר דפנה כותבת לחברותיה מכתב אמיץ:

"כתבתן לי שאני אמיצה. ובכן, תודה. זה אמנם לא היה חידוש בשבילי, כי זו התכונה הטובה והרעה של מזל עקרב. כשהוא מחליט לתקוף לא אכפת לו מהתוצאות. ועם זאת, זו לא תכונה שיש להתפאר בה ואני ממעטת לעשות בה שימוש. כי זה לא דרכי שלום. ואחרי שאני משתמשת בה אין לי הרגשה טובה. אני מרגישה רע מאוד עכשיו. עצובה. עצובה על כך שהקאתי על בן אדם את כל מה שהיה לי להקיא עליו. אני שונאת להקיא".

זה מכתב אמיץ בעיני כי הכי קל לעוף על עצמך כשחברות מצדדות בך בויכוח ומשבחות את האומץ שלך, ואמיץ לעמוד מול הסחף ולדייק דברים.

יכול להיות שזה מה שדפנה היתה מרגישה מול הפרק בספר שעוסק בויכוחים (שאמנם חלקם הגיעו לידי השלמה אבל חלקם לא). זה טוב לצעוק בעזות את מה שאתה מאמין בו אבל חייבים שיהיה את הקרעכץ אחרי זה, את התחושה שזה לא אומץ שיש לשים על דגל. כאן מגיעה ביקורת עמוקה יותר על הספר: הספר מורכב מדברים שפורסמו על ידי דפנה בפורומים שונים "על הדרך". זו הצהרה שהסופרת משתמשת בה כדי להצדיק הכללה של חומרים שונים בספר, זה כבר היה מפורסם. כשכורכים את החיים של האדם לספר ועורכים מתוך מחשבה זה לא דומה לפרסום מתוך נקודת השקפה זמנית של אמצע ויכוח. כאן אין אפשרות לדיאלוג קדוש ומחייה אלא קיבוע של נקודה בזמן. וגם אם מרוב קטעי הריב שהוכללו בספר יצאתי נשכרת בהארה של דמותה של דפנה וערכיה, קטע אחד הוא בלתי נסלח בעיני, נכתב על דמויות מוכרות מדי שגם עילום שמן לא מכסה עליהן, ועיקרו ריב קטנוני שלא מעמיד אף אחד מהמעורבים בו באור טוב.  אולי היה מקום גם לשים את הפרק הזה בספר במיקום אחר ולא כפרק אחד לפני שמדברים על מוות. מצד שני, אני מבינה את הכאב שבויכוח שנקטע על ידי מוות זה אחד הדברים שכאבו לי כשנפרדתי מיואב רובין פעם, שהיה שותף אגדי לויכוח. את סומכת על מישהו שייתן לך קונטרה וישמיע את הקול החיוני שלו מולך כשאת מגזימה ואז הוא נעלם ואת נשארת לבד למצוא את הגבולות של עצמך.

לסיכום: הכתיבה של דפנה כיפית ומעוררת הזדהות, והיא רוב הספר. לטובתה ולמען ההקשר אפשר גם לצלוח את סיפורי החיים שמסופרים באופן שמאלצי ומעט מביך. לדלג על הריב שהיה לה עם נשים מוכרות כי הצטערתי שקראתי את זה והיה עדיף שלא.

ביקורת על השרשרת שקיבלתי לפסח: שרשרת נפלאה. קלאסית ועדינה. רואים עליה שבעלי אוהב אותי.

פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת, ספרים | תגובה אחת

בבא קמא זה אחלה

הבנים שלי למדו משניות בקיץ באתר קיץ 38. זה אתר שמסביר באמצעות סרטונים משנה ביום במשך כל הקיץ. המשניות היו מתוך מסכת בבא קמא, שתמיד חשבתי שהיא אחת המשעממות. אין בה תיאור של טקסים מגניבים כמו ליל הסדר של פעם או הבאת הביכורים ואין שם מסרים חברתיים כמו במסכת אבות, סתם דיני נזיקין- אם מישהו פגע בשני מי אשם ומה העונש.

במהלך הקיץ גיליתי שהאנשים בסרטונים מסבירים היטב גם משניות מסובכות ומקשרים את הנאמר במשניות באופן חינני לחיים של הילדים (למשל, המשנה אומרת שמי ששם חיטה בחצר חברו אחראי במקרה שהפרה של השכן אוכלת אותה אבל אם ביקש רשות לשים שם חיטה והחבר הסכים אז החבר אחראי לנזק. מכאן לומדים לחיי הילדים שאדם שמסכים לעשות טובה לשני צריך לעשות את זה עד הסוף ולא להתנער מאחריות בחצי הדרך).

גיליתי שלימוד הדינים הפשוטים של נזיקין מחזק את האינטואיציה הפשוטה לגבי מה נכון ומה לא ומלמד את הילדים נימוסין והליכות. בנוסף, המשניות הפכו לשימושיות בבית: היום אחד הילדים ישב על הספה עם הרגליים למעלה ושבר חפץ שהיה שם ששייך לאחיו. הסברתי לו שכמו שהמשנה מייחסת חשיבות לשימוש חסר אחריות וחריג ברשות הרבים (מישהו שרץ ברחוב או נעמד במפתיע בלי להזהיר יהיה אחראי לנזק שיצר יותר ממישהו שהלך רגיל) כך הוא אחראי לנזק שנגרם מנפנוף רגליים מעל הספה ולא יכול להאשים את אחיו שהשאיר חפץ, אמנם לא במקומו, אבל במקום שבדרך כלל לא מנפנפים אליו רגליים.

נחמד שהמשנה נותנת מילים ודימויים לאינטואיציות של טוב ורע, צודק והגון. אולי התדמית של דיני נזיקין דומה לתדמית של לימוד מידות כפי שהיא מופיעה בהקדמה למסילת ישרים: המחבר אומר שהוא לא חיבר את הספר לחכמים כי הם לא יקראו בו כי הם יודעים את זה כבר ולא לטיפשים כי הם ממילא אף פעם לא קוראים כלום. ככה גם לימוד נזיקין: ההשפעה של הקריאה על המידות והנפש גדולה מהתועלת שיש בידע כשלעצמו.

עכשיו רק נשאר לדאוג לכך שלא יגדלו להיות עורכי דין.

פורסם בקטגוריה לייפסטייל ואיכות חיים, תורה | כתיבת תגובה

צמד הגיבורים ואחיות הקרח

לאחרונה אני משחקת עם הבנים שלי משחקי תפקידים. קראתי על זה איפשהו ומאז אני ממציאה להם הרפתקאות. הנה אני מספרת לכם על המשחק הפשוט ביותר, צמד הגיבורים ואחיות הקרח, שלא דורש בניית דמויות מראש. אפשר לנסות את זה בבית… לפעמים ההרפתקה דורשת בניית דמות מראש (כאמור, אספר על זה בנפרד בע"ה) במקרה של ההרפתקה שכאן אני בניתי להם את הדמויות. באופן חריג הדמויות כאן הן בוגרות. בדרך כלל אני משתדלת לבנות הרפתקאות עבור דמויות של ילדים.

המשחק הוא כזה: אני מספרת להם מה הם רואים (שומעים, מריחים) ומה הדמויות האחרות עושות ואומרות. הם אחראים לספר מה הם בוחרים לעשות (להשתדל לא לומר להם איך הם מרגישים. לכבד את האוטונומיה שלהם, למרות שכמספרת את מנסה לקדם עלילה בכיוון מסוים). צריך לתכנן משחקים כאלה היטב כך שיהיה מספר סופי של מערכות, שהאקשן יגבר, שיהיה ברור מה מוביל מאחת לשניה ויהיה אפשר לשתול רמזים במערכות המקדימות על מנת להשתמש בהם אחר כך. המספרת מתכננת סיפור וחוסמת אפשרויות פעולה שלא בהתאם לתסריט אבל צריך שהרמזים יהיו ברורים מספיק כדי להוביל באופן טבעי את הגיבורים לכיוון שאליו תכננת מלכתחילה. שלא ירגישו שמצד אחד אין להם רמזים ומצד שני כל אפשרות התקדמות נחסמת בפניהם.

אם אתם רוצים לשחק את התסריט שמצורף כאן עם ילדיכם, תקראו אותו קודם, וודאו שאתם יודעים מה חשוב ומה קישוט, מה מוביל למה ולמה ורק אז תתחילו את המשחק. אידיאלי לטיולים ארוכים. עובד מצוין על בנים בגילאי 8 ו- 10. אני שיחקתי עם שני הבנים שלי אבל אפשר לשנות את הסיפור כך שיתאים לילד אחד או יותר. עדיף לא קבוצה גדולה. בקבוצה גדולה כדאי לשחק כך שלכל ילד יש תפקיד מובחן מחברו. בתחילת ההרפתקה הזו הבנים שאלו אותי: "רגע, יש לנו כוחות קסם?". הם מכירים את ההרפתקאות האחרות שסיפרתי להם… אמרתי להם שאין להם כוחות קסם ומה שמוביל אותם הוא נאמנות לחבר והשכל שלהם שטוב בבילוש.

אולי אתם מכירים כל מיני משחקים מובנים כמו מבוכים ודרקונים וכאלה שמעורבים בהם קוביות וספרי חוקים עבי כרס. אני מעדיפה משחקים אינואיטיביים יותר, פריסטייל. המשחקים האלה הרבה יותר נגישים וקל לשחק אותם עם ילדים בלי הכנה מוקדמת ולימוד החוקים. אולי לילדים גדולים יותר יתאימו משחקים מורכבים יותר. לא ממש מכירה את משחקי התפקידים הקיימים. בהזדמנות זו, אם מישהו מכיר הרפתקאות דומות שאפשר למצוא ברשת אשמח אם יפנה אותי אליהן (או אם מישהו רוצה לכתוב בעצמו ולשתף אותי…).

אשמח לקבל תגובות- מה דעתכם על הרעיון, האם השתמשתם בזה, אילו שינויים הכנסתם בסיפור (או כדאי להכניס בסיפור), איך הילדים שלכם הגיבו, וכו'.

צמד הגיבורים ואחיות הקרח(מסמך וורד)

פורסם בקטגוריה איזה כיף, דמיון | 2 תגובות

שישים שניות על אופנה של היפסטרים

היפסטרים יוצרים לעצמם מקצה מיוחד של יופי.  לדעתי זו הסיבה לכך שהם מגדלים זקן עבות, הולכים עם שלייקס או עם כובעים של סבא שלכם. כמו אדם מוכשר שאומר: אני יכול לעשות את זה עם יד קשורה מאחורי הגב או כמו ספורטאי אלוף שנותן לאח שלו הקטן ייתרון התחלתי רק כדי להראות שגם ככה הוא יכסח אותו.  המראה של ההיפסטרים אומר: "אני מוצלח בלהיראות טוב. אני אתן לכם נקודת פתיחה טובה יותר, נגיד: אגדל זקן או ארכיב משקפיים עבות ומכוערות, ואז אנסה להיראות יפה בכל זאת.

לשיטה הזו יש קסם מיוחד, היא תופסת את העין,  כי יותר משאנשים אוהבים הרמוניה הם אוהבים ניגודים שנמצאים בכפיפה אחת. אפשר להדגים את זה מתחומים אחרים. למשל בישול ואפיה. אמא שלי לימדה אותי להוסיף למאכלים טעמים מנוגדים:  להוסיף לעוגות ועוגיות מעט מלח, להוסיף סוכר לרוטב עגבניות שיצא חמוץ מתוק. אם מוסיפים מלח לעוגיות אפשר להוסיף להן הרבה יותר סוכר, כי המלח מושך לכיוון שלו והמתוק לא נראה מוגזם. הבגדים המגוחכים של ההיפסטרים והתסרוקות המשונות הם המלח שמאפשר להם להגזים לכיוון השני, אומרים עליהם שהזקן מכוער אבל הם עדיין יוצרים לעצמם זהות מובחנת כהיפסטרים ולא כסתם מכוערים.

פורסם בקטגוריה גינון, סוציולוגיה | 3 תגובות

הלכו העצים

פרויקט 929 זימן לי קריאה במשל יותם. תקציר: שנים אחרי שגדעון הציל את העם, הוצעה לו המלוכה והוא סירב, נותרו לו 70 בנים, יורשים טבעיים. אבימלך, בעצה אחת עם בעלי שכם, הרג את כל אחיו כדי להשתלט על השלטון. יותם הקטן שחמק מן הטבח נושא נאום מול בעלי שכם ומזהיר אותם שהשתלטות כזו על המלוכה תוביל לחורבן. הנה חלק מן הנאום ובו משל:

וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם. וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים. 
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ
וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ. 
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים? 
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ 
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים? 
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. 
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים? 
וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ. 
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי, וְאִם אַיִן, תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

אני אוהבת לראות במשל הזה רובד נוסף מעבר לזה הגלוי לעין. במבט ראשון יש במשל ביקורת על האטד, שרצה לנצל את מעמדו כמלך כדי לפגוע באחרים, וביקורת על העצים שבחרו למלוכה במועמד הפחות טוב מכולם רק מפני שהיה זמין.

יש שקוראים במשל גם ביקורת על העצים שסרבו למלוכה ומוצאים בו משמעויות פוליטיות עכשוויות בטענה שהטובים לא רוצים ללכלך ידיים בפוליטיקה וכך דופקים את כולנו.

אני רואה בו מסר שמגחיך את מוסד המלוכה. זה מתחיל כבר בפתיחה הגאונית של המשל: "הלוך הלכו העצים". איך עצים יכולים ללכת? הפועל הזה הוא מילה מנחה בקטע כולו: "וילכו וימליכו", "וילך ויעמוד", "לכי את" וכו'. גם הסירוב של העצים להם הוצעה המלכות בתחילת המשל מסתיים בסירוב לנוע. איזה אי של שפיות העצים האלה! ברור שהם לא הולכים לנוע לשום מקום! הם עצים! ולכן גם התשובה של האטד מדהימה: בואו חסו בצילי. עושה צחוק מעצים שזזים ממקום למקום. העצים שסרבו נהגו בחכמה, התנהגו כמו עצים, נשארו במקום ודבקו במה שהם יודעים לעשות הכי טוב – להיות יצרניים.

ולמה עצים צריכים בכלל מלך? מה יהיה תפקידו של מלך כזה? נניח הסיפור היה מסתיים בסוף טוב: התאנה היתה מסכימה למלוך וניכר מדבריה שיש לה אופי יצרני ולא הרסני. מה אז? איזה חוקים התאנה היתה מחוקקת? באילו מחלוקות היתה מכריעה? אולי דבריו ההרסניים של האטד נבעו מתוך מקום של וואקום: אין באמת מה לעשות עם הכוח הזה של להיות מלך. אנחנו ממש בסדר כמו שאנחנו. אני יכול לשחק אותה מלך, עם סמכות וחוקים וכוח, אבל מבחינה מהותית זה לא נצרך ולכן כל חוק שאחוקק יהיה שרירותי ולבסוף יוביל לשימוש לרעה בכוח.

אולי המשל מכוון לומר שמלוכה היא דבר לא טבעי גם לאנשים (כי האדם עץ השדה?). שאם כל אחד יעמוד במקום ויעשה את שלו ממילא יהיה טוב לכולם. מה שחשוב זו היצירה ולא המעמד החברתי והתואר ("מלך") שניתן למישהו.

אני אוהבת את הקריאה הזו כי היא מציגה את יותם כממשיך דרכו של גדעון וגדעון היה דמות חיובית סך הכל. אם קוראים את זה בקריאות האחרות יש מעט ביקורת על גדעון, על כך שדחה את המלוכה.  על פי הפירוש שהצגתי כאן המסר עקבי יותר.

אני אוהבת שהמסר של הסיפור מתהפך. זה כמו ציור של אשר: לרגע חושבים שהמסר של הסיפור הוא שמלוכה זה דבר חשוב וצריך לבחור את המלך הנכון וברגע שאחריו אפשר לראות איך אולי המסר הוא שמלך, בכללי, זה רע. שיותם מתחיל את הסיפור בהנחת יסוד שמלך הוא דבר נצרך ומוביל את הסיפור עד אבסורד. איך נפלנו בזה כמו פתיים, האמנו לו שצריך מלך. אפילו לא שמנו לב לפתיחה שבה יש עצים הולכים, כי היה יפה בעינינו הרעיון של לבחור מלך. כי אולי יש בנו שאיפה עמוק בלב שיהיה מלך איפה שהוא בעולם כי אז יש תקווה שאולי המלך יהיה פעם אנחנו (הדברים כתובים בלשון מלך אך מיועדים גם לנסיכות).

ויש גם צד נעלה במחשבה שאולי המלך יהיה אנחנו, לא רק אופורטוניזם, כי בעומק האל נמצא בכל מקום, אז יש לנו חלק במלך העולם.

קריאה נוספת:

– דף לימוד שאורי ואני הכנו באתר מדרשת למי שרוצה ללמוד את הפרקים האלו: מי רוצה להיות מלך?

– פוסט שכתבתי לא מזמן על המתח בין נדודים להישארות בבית שיכול לתת כיוון נוסף לסיבה שבגללה אני מחבבת את העצים העצלנים שבחרו לא לנוע: אתה נווד לחש מדבר.

פורסם בקטגוריה לייפסטייל ואיכות חיים, פרשת השבוע, תורה | תגובה אחת

מה אני קוראת (52)

בגלל שנושא כתיבת תוכניות לימודים קרוב אל ליבי אני משתפת בביקורת על קטע מספר לימוד של הבן שלי.

מדובר בספר לימוד עברית סטנדרטי לכיתות ד' בממ"ד: על קצה הלשון.

בתוך הספר מצאתי את הקטע הבא:

סיפור

אני לא יודעת מה מצאו עורכי המקראה בסיפור העם המסוים הזה. אולי ניסו להכניס יצירה שכתבו מחברים לא אשכנזים (נראה לי שאין בספר יצירות שכתבו סופרים לא אשכנזים, רק כמה סיפורי עם).  המשפט שצרם לי הוא "לא רצה לשאת אישה כדי שזרה לא תטפל בבנו אהובו". הוא צורם בגלל שאני מדמיינת איך מרגיש ילד שהוריו נישאו מחדש כשהוא קורא שהורה הדואג לבנו באמת לא יינשא מחדש כדי שזרים לא יטפלו בבנו. הוא צורם לי גם בגלל שאשתו השניה של האב נקראת "זרה", כשעדיף לחנך לכך שמשפחה היא משפחה והאהבה מתגברת על קשרי הדם.

אולי יש למשפט הזה ערך תרבותי שהוכנס בכוונה לסיפור המקורי והיה רצון לשמר אותו. ללמוד על תרבויות שונות מזו המודרנית שלנו בהן היתה חשיבה אחרת לגבי הורים חורגים. מורה יכול לדלג על משפט כזה, להשאיר אותו כמשפט אווירה, אבל יש התייחסות אליו גם בעיבוד של הטקסט עם התלמידים:

עיבוד

אני מקווה שבמדריך למורה יש הוראות לשים את המשפט הזה בהקשר הנכון ולא לשבש את המושגים של הילדים לגבי מקומם של הורים חורגים. אפשר לומר לתלמידים ששיבוש כזה הוא נפוץ באגדות עם (סינדרלה, שלגיה, עמי ותמי).

לטעמי היה עדיף להשמיט את המשפט על החיסרון שבאישה שניה ולא להיכנס לרקע.

עוד עניין שצרם לי בסיפור, במידה פחותה יותר, הוא ההבדל בין הגירסה הזו של הסיפור לגירסה אחרת שלו ששמעתי. כאן הבן גדל ומתחתן ונולד גם נכד וכולם גרים יחד. אשתו של הבן לא אוהבת את הסבא ונותנת לו כף עץ שכנראה היא משפילה ויום אחד האבא לומד לקח כשהוא רואה את הבן שלו מכין כף מעץ "כדי שכשאתה תהיה זקן אוכל לתת לך לאכול בכף עץ כמו סבא".  אני מכירה גירסה שבה האב הוא זה שמזלזל בסבא. מדוע נבחרה גירסה של הסיפור שבה האישה היא שמזלזלת בסבא? האם מנסים לחזק בנו את התחושה שאישה מבחוץ זה רע? ומדוע האב הוא זה שלומד את הלקח בסוף, האם לא הגיוני יותר שהאישה היא זו שתלמד את הלקח ותשפר מעשיה, או שאולי משתמע מהסיפור שהאב הוא שצריך ללמוד את הלקח ולחנך את אישתו?

אני מבינה את הרצון לשמור על אותנטיות. זו מוטיבציה שמניעה אותי גם, כשאני מספרת לילדים סיפורים מחברות שונות. לא הייתי רוצה לבטל בעיני הילדים את הניואנסים שבין התרבויות השונות ולהציג בעיניהם את התרבות כפי שהיא משתקפת דרך המשקפיים של החברה שלי היום וערכיה. מצד שני, כדאי לחנך לקריאה ביקורתית.

פורסם בקטגוריה גינון, סוציולוגיה, ספרים, פמיניזם | 6 תגובות