אישה- לא הגזמת, את באמת צריכה מלא בגדים

אני רוצה לעשות ריקליימינג (ניכוס מחדש) ל"נשים קונות מלא בגדים".
אני אחנך את הבנות שלי שכנשים, עליהן לקנות מלא בגדים. הרבה יותר מגברים.
שנים חשבתי ש"נשים קונות בגדים" זו ביקורת מוצדקת על נשים. אף פעם לא עצרתי לחשוב שאולי יש סיבה מוצדקת לכך שנשים צריכות לקנות מלא בגדים. זה מאוד השפיע על החיים שלי כאישה. הרגשתי לא נעים לקנות בגדים, כאישה, כי הנה אני מצדיקה את הקריקטורה הנשית ואת הבדיחות העממיות על חח אישתי קונה מלא בגדים, חח אשראי חח חנויות בגדים חח מינוס חח ארון מלא מה אין לך מה ללבוש. במיוחד היה לי לא נעים ממלא בגדים ששוכבים בארון אכסון ותופסים מקום כשלא לבשתי אותם שנים כי זה גם בזבוז של כסף, גם בזבוז של מקום וגם חטא על פי דת המרי קונדו.
ככל שגברה המודעות העצמית שלי הגעתי למסקנה שהגוף של נשים משתנה בתדירות כל כך גבוהה שאין ברירה אלא לקנות הרבה בגדים, מעבר לכל מה שחונכנו להאמין שצריך. צריך בגדים להריון (כמה סטים, כי חודש חמישי זה לא חודש תשיעי), בגדים להנקה, בגדים למידה החדשה של מיד אחרי לידה שהיא לא המידה של חצי שנה אחרי לידה ולא המידה של שנה שנתיים אחרי. בעוד גברים, תיאורטית, יכולים ללבוש את אותם בגדים מהתיכון, בלי צפי לשינויים הכרחיים במבנה הגוף, אצל נשים הגוף משתנה בקיצוניות ולעיתים קרובות יותר הבגדים מהתיכון הם לא רלוונטיים.
אני לא טוענת שגוף של גברים לא משתנה, מבחירה או מכורח הנסיבות, אבל פוטנציאל השינוי התכוף בגוף של נשים הוא הרבה יותר גדול.
כמובן שאחרי כל מה שאמרתי עדיין יתכן מצב שבו אישה תקנה יותר מדי, אבל ההשוואה לקניות הבגדים אצל גברים לא נכונה. זה ממש טבעי שגברים ייקנו פחות, וכמו שאמרתי- זה בגלל נסיבות טבעיות ולא רק בגלל כניעה לאופנות ולתכתיבים צרכניים או חברתיים (כלומר- טכנית אפשר ללבוש אותו שק כל החיים או ללכת בלי בגדים, אבל אני מתכוונת לתכתיבים חברתיים שהם פחות בקונצנזוס מלא ללכת ערומים או ללבוש בגדים נקיים-מתאימים למידה שלך וכו').
אז לסיכום- מעולה שנשים קונות מלא בגדים. אל תרגישו בזבזניות או מגזימניות, אל תשוו את הארון שלכן לארון של גברים, תקנו מה שאתן צריכות כדי שתמיד יהיה לכן מה ללבוש. אני מאמינה לכן שאתן באמת צריכות בגדים.

החבר הדימיוני החדש שלי

לפני שבועיים שמעתי רשרושים ארוכים מהחלון, הצצתי לגינה וראיתי מולי את הקיפוד החמוד ביותר שראיתי אי פעם. הוא הסתובב לו כה וכה בגינה, בוחש באפו החמוד והארוך בשכבת עלי השלכת שמכסה את הגינה ותוך כדי הליכה השמיע קולות רמים של בחישה בעלי שלכת.

כבר ציינתי שהוא היה חמוד? כמו כרית קטנטנה זזה, עם רגליים (מרחוק לא רואים אם הוא דוקר) ופרצוף.

מאז יש לי חבר דימיוני. בכל פעם שאני שומעת רשרוש בעלים אני אומרת לעצמי בראש: "שלום אדון קיפוד!" וממהרת אל החלון להשקיף עליו, אבל לא ראיתי אותו מאז.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה באמת היה הוא והוא בדיוק הלך. אבל אני לא כל כך מאמינה לעצמי ונראה לי יותר סביר שקיפוד בגינה זה יותר נדיר ממה שאני מצפה.

אבותינו מנגינות, ואנחנו הפרחים, השורשים

השיר הזה מציק לי כבר כמה ימים אז הנה אני מציקה לו בחזרה. מה הקטע של המילה "המנגינות" במשפט "אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים, המנגינות"? האם אלו מנגינות שצומחות משורשים, כמו הפרחים? האם המשורר מיצה את מה שהיה לו לומר בתחום הדימויים הבוטניים ופתאום נזכר באנחה במנגינות כלשהן, והוסיף את המילה "המנגינות" כמו קיצור ל "הו, המנגינות", כאילו יותר מזה אין מה לומר?

וככל שחשבתי על השיר (כי האחים שלי נדבקים לשירים חזק) כל העניין של מילים הפך אמורפי, פוסט מודרני כזה, כי הרי מה זו מילה, ולמה היא חייבת להצביע על משהו, ולמה צריך לכפות על המילים מבנה כלשהו כשאפשר לסדר אותן בצורת בופה וכל החפץ יבוא ויטעם. וככה התחלתי לערוך ניסיונות בשורה המופלאה הזו מהשיר, להחליף מילה במילה ולראות אם שמתי לב. שמתי לב שיש בה מילים מופלאות, שכל אחת מהן שלוש או ארבע הברות ואם לא, נוסיף או נוריד אותיות חיבור וזה יסתדר. כך נוצרו להם: "אבותינו מנגינות, ואנחנו הפרחים, השורשים" וגם "הפרחים המנגינות, ואנחנו אבותינו, שורשים", שניהם מתאימים להפליא עם המנגינה. תנסו, זה מאוד מרגיע, כמו יוגה-מילים שבה הן מגלות כמה הן גמישות. "מנגינות השורשים, אבותינו ואנחנו, הפרחים".

משם אפשר לנדוד אל "70 שנה במכונית" (מה???) וגם "מהמצדה של הזריחות" (כן. זה מה שתמיד קרה במצדה, זריחות. למעשה, לכל מדריכי התיירים יש מין מגדיר זריחות כזה להדרכה במצדה. הם עולים למצדה, מסבירים על סוגי זריחות, אם אתם בשעה מוצלחת אז גם מדגימים אחת, והופה, חזרה לאוטובוס אין מה לראות כאן, סגרנו להיום).

היה פעם מחקר שהראה שאם משאירים את האות הראשונה והאחרונה במילים במקומן ומערבבים את האותיות שבאמצע אנשים עדיין קוראים את הטקסט די טוב. בשיר הזה נותנים בופה של מילים: פניות לגברים ולנשים, מזרחיים ומערביים, אזכור של בית, לב, מנגינות, פרחים, ניגון עתיק, אחים, תפילה, ילדים, תל אביב. כאילו עשו סקר על מילים חמימות ושמו את כולן יחד "ובעיניה של אימי, תמיד אמצא את מקומי". כל עוד המסגרת היא של אמני ישראל שרים שיר ישראלי ביום העצמאות אז המוח כבר ישלים לבד את הטקסט, הרגש והמשמעות שאמורים למלא את החלל.

המילים של השיר הזה הן ג'וקר, אפשר לשים אותן במקום כל משפט שחסר לך או אין לך כח לנסח וזה ישמע נכון, אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים, המנגינות. מעצבן שאת משחקת עם אחותך ואז יש לה ג'וקר, זה עושה אותה מעל הכללים. פתאום לא בטוח שנגמרו כל ה8 צהוב ברמי, כי ג'וקר, וכל רגע היא יכולה לשלוף אותו ולהכריז שנגמרו החוקים, יש לה שמונה צהוב כי כאן זה בית כאן זה לב. מי כל כך מעל העולם הזה שאפילו על החוקים הכי פשוטים של השפה, כמו תחביר, הוא לא מרגיש צורך לשמור?

אתם תוהים למה אני מציקה לשיר הזה. אז קודם כל, בגלל שהוא הציק לי קודם. דבר שני, זה אינסטינקט הישרדותי. אני הרי עוסקת בכתיבה. משנה לשנה אני רואה איך הגרפיקה הופכת להיות יותר משוכללת ודומיננטית, והמילים נרדפות. אני חוששת שיום אחד תישאר רק הגרפיקה ומסביבה יכתבו "מילים מילים מילים, טקסט כלשהו, מילים" ואף אחד ממילא לא יקרא. אפילו לורם איפסום לא יהיה שם. אולי האשטאגים (איך אומרים את זה בעברית? מי צריך עברית?). לכן, מחובתי המוסרית להתנשא על טקסט מעת לעת, כדי ליצור תחושה שאני נחוצה. (המילים "מעת לעת" מוגשות לכם באדיבות אפרת, שמכירה צירופי מילים כמו מעת לעת, וכרגע יש לי עבודה אבל אם פעם לא תהיה תוכלו להזמין ממני בתשלום כמה "מעת לעת" שתרצו, וגם ביטויים מוצלחים אחרים שאני שומרת באמתחתי, הנה אמרתי גם באמתחתי, פוזמק, קלחת).

אז למען הסדר הטוב אני מציעה שני כללים פשוטים:

א. מי שנדבק לשורה משיר יחוייב לספק הסבר הגיוני למילים שאותן הוא שר ברגע שמישהו מבקש ממנו להסביר.

ב. מילים לשירים מרגשים\טקסים\חגיגות או שאר שירים ופזמונים בכיכובם של "אמני ישראל" ייכתבו על ידי צור ארליך או מישהו מטעמו.

אולי כדי ליצור שיר של "אמני ישראל" צריך להבטיח לכל אחד שורה שנמצאת בנישה שלו, שמי שהסיפור שלו הוא שהוא מזרחי ישיר "אני מזרח מערבי", מי שיש לה קטע עם נשיות\נוסטלגיה תשיר על כך שבתוך עיניה של אמה היא מוצאת את מקומה (איך זה קשור למדינה? לא ברור, אבל זה מה שהזמרת רצתה לשיר), מי שמתפדח לשיר שיר פטריוטי יוכל לשיר שורה כמו "ואותך אנ'לא עוזב", שורה שמתאימה לנישה הרגילה שלו של שירי אהבה, וכו'.

ואולי שירים של "אמני ישראל" הגיעו לשיא ולשפל כאחד בשיר המופתי הבא, שאחריו אין למה לעשות שירים של אמני ישראל יותר:

מה אני קוראת (55)

"לב המעגל" מאת קרן לנדסמן. ספר מצוין. הוא על בחור עם כוחות על שרודפים אותו ואת החבר'ה שלו כי יש להם כוחות על. לאורך הספר עוצמת הרדיפה עולה, והרדיפה מתמקדת יותר ויותר במעגל הקרוב אל הגיבור. במקביל יש סיפורי אהבה וסיפורי פוליטיקה. הכל מאוד אמין וגם מותח. הדיוק בפרטים של יחסים בין אנושיים מדהים. השיחות טיפה שנונות מדי, כמו בסדרות טלוויזיה טובות, אבל זה בסדר כי כמעט כל התיעוד שיש לנו על חיים של אחרים הוא שנון מדי ואם נשמע שמישהו אמר משהו לא שנון (או הצטלם בתאילנד כשהוא לא במיטבו) זה כבר יראה לנו לא אמין.

יש לי שתי ביקורות קטנות על הספר. אחת: לא מספיק צנוע לטעמי. הספר לא גס בכוונה ויש אנשים וחברות שבהם תיאור מפורט של יחסים אינטימיים עדינים הוא לגיטימי, ובעיניהם הספר יחשב צנוע.

הביקורת השנייה קשורה מעט לראשונה: הספר כלוא בבועה סוציולוגית. זה גם אחד הייתרונות הגדולים של הספר, והוא משתקף גם בתודות: כמות הסופרים המוכשרים שעברו על הספר הזה וקיבלו מקום בתודות היא מדהימה, וגם הקשב של הסופרת והנכונות להחליק את הפינות ולשכתב מול כל כך הרבה אנשים. מצד שני, הספר כלוא בבועה סוציולוגית (וגם קצת אידיאולוגית). הוא שמאלני כל כך שזה כואב בעין. למרות השמאלנות, אין הרגשה שמנסים לדחוף מסר, כי הספר מעניין מדי בשביל להתעכב על המסר. הוא עמוס בהרפתקאות פיזיות ורגשיות. המינון של המסר נמוך והרבה ממנו נדרש לעלילה. אבל אם עוצרים לרגע, אי אפשר שלא לשאול את עצמי למה הרעים כל כך דתיים, כל כך מתנחלים, כל כך מגעילים, פיזית, רק מעצם זה שהם דתיים. למה הדתיים כל הזמן רוצחים את שירה בנקי, את רבין ואת החבובות? (את החבובות לא, אבל הם רוצחים את כל מה שחמוד ומעורר תקווה). הסופרת רופאה אז יש מצב שתיאורי בית החולים מדוייקים. היא התייעצה עם שוטרים כדי לכתוב תחנת משטרה אמינה. לא יכלה למצוא איזה דתי שיגיד שציטוט מהגמרא אינו פסוק (מישהו מציע בספר שצריך להרוג את מי שיש לו כוח על של ראיית העתיד "כמו בפסוק: תיפח עצמן של מחשבי קיצין" מסכת סנהדרין, דף צ"ז עמוד ב'")? מי שיודע לשלוף את מקור הציטוט מהגמרא ידע גם לא לקרוא לו פסוק. זה מפריע לאמינות.

במקביל, נראה שיש כאן בלבול בין כישוף לכוח על. זה סיפור על אנשים עם כוחות על, אבל קוראים להם מכשפים כדי שהם יוכלו להתקרבן מול התורה כי התורה אמרה להרוג אותם כי מכשפים. הגיבורים של הספר כמעט לא דומים בכלום למי שהתורה מועידה לו עונש מוות, ופחות מזה למי שהיהדות פגעה בו במשך 4000 שנות קיומה, ובכל זאת יש כאן ניסיון מוזר להתאים את הגיבורים של הספר לקורבנות ההיסטוריים של גיבורי הדת (פרט שולי מאוד בעלילה: יתכן שמי שאליהו הנביא הרג בכרמל היו מכשפים, ולא עובדי עבודה זרה בזמן שלטונם של אחאב ואיזבל שרדפו את נביאי ה'. הסיבה שלא כתוב שאליהו הרג מכשפים היא שמישהו הסתיר את זה מאיתנו ונשאר רק הנרטיב שלנו).

זה מעלה בי מחשבה שאולי גם המאבק של זוגות חד מיניים, שהספר שואב ממנו השראה, עושה דבר דומה: הוא נותן כוחות על לקבוצה של מי שמעדיף זוגיות חד מינית (כמו למשל: כוח על של עיצוב- בתים ואופנה, וגם מדביק\מנכס להם את כל המילים היפות בעולם כמו אהבה) ובונה בובת קש של דתיות רצחנית כדי להילחם מולה, להתקרבן מולה, להצדיק מולה שימוש בכוח עודף על מה שצריך כדי להילחם באויב פחות אכזר וכו'.

בשורה התחתונה באמת אהבתי את הספר, למרות הבועה הסוציולוגית. אני לא נגד רעים דתיים\שמרנים, אבל נראה לי שעם קצת מאמץ הסופרת היתה יכולה למצוא איזה יועץ לענייני אמינות של רעים דתיים (אם היה אחד כזה הוא היה לא טוב), לדייק בניואנסים. נראה שדיוק הוא אחד העקרונות שחשובים לסופרת, גם באופן הכתיבה המדוייק של יחסי אחים\יחסי צעירים מבוגרים\שגרה במקצועות שונים וגם בתיאורים החוזרים ונשנים בתוך העלילה של רגש "מדויק" או "מהודק".

עכשיו אני הולכת להניק את הבת שלי, כמאמר הפסוק מתוך התנ"ך!! : "הנק תניקי את בנך", ספר אמציה א', דף ח' עמוד ג'.

 

סיום מסכת מגילה

סבא שלי נפטר לפני חודשים והחלטתי לחרוג ממנהגי וללמוד באופן מסודר (יחסית) כניסיון להתקרב לדרך שלו בלימוד. אחרי שהוא נפטר יש פחות לימוד שיטתי בעולם וצריך משהו שימלא את זה. ב"ה יש לי דודים ובני דודים תלמידי חכמים אבל אני עדיין מרגישה צורך לקחת עלי חלק מהאחריות ללמוד.

תמיד כשביקרתי אצל סבא וסבתא סבא למד. כשהייתי ישנה אצלם, גם אם קמתי מוקדם בבוקר הייתי רואה אותו, שעון כבר על הגמרא, לומד. גם אם אני לא למדנית גדולה, התנועה הזו של רכינה על הגמרא יקרה לי. אני רוצה לתרגל אותה קצת, אולי משהו יידבק. אולי יום אחד יהיה לי נכד שיישען ברצינות על דף גמרא, יתכופף קדימה בריכוז, ואז אני אמצא בו משהו מסבא שלי גם.

אתמול סיימתי בפעם הראשונה מסכת שלמדתי לבד (לפני כן סיימתי רק את מסכת ברכות, בשלוש מסגרות שונות, כי בכל מקום שבו למדתי החליטו ללמוד את מסכת ברכות). בחרתי במסכת הכי קלה וקצרה, מהמסכתות שילדים חרוצים מסיימים בכיתה ו', כי, כמו שאמרתי, אין לי מסגרת ללמוד בה או מורה וכו'. בדיעבד שמחתי שלמדתי את מסכת מגילה שעוסקת הרבה בסדרי הלימוד והקריאה בתורה ובספרי הקודש וכך יצא שהיה לי לימוד על לימוד.

מסכת מגילה גם מכילה המון אגדות שיכולות לעניין ילדים, אז אולי אוכל לשלב אותן גם בעבודה שלי פעם (כתיבה לילדים). המחשבה על לימוד תורה לילדים, שהוא חלק מהעיסוק שלי בהווה, גורם לי ללמוד באופן שונה, לבחון את הדברים באופן שונה משהייתי לומדת פעם.

סבא שלי היה אדם מאוד ביקורתי, והכי ביקורתי כלפי עצמו. אולי קיבלתי גם מזה. אני מנסה להסתכל בלימוד שלי דרך העיניים שלו וחושבת שאולי הוא היה צוחק עלי על בחירה במסכת קלה מדי או בדרך לימוד קלה מדי, ובכל מקרה אני שומעת את הקול שלו מדבר בתגובות של הדודים שלי: מצוין שסיימת מסכת, יאללה תתחילי עוד אחת!

עם הביקורת, יש בי גם צד ששמח בחלקו. שאומר "כן" למה שיש. למעשים סמליים ולסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שעשינו יש השפעה בעולם מעבר למשקל "האמיתי" שלהם. אני מקווה שגם אחרים יוכלו לשמוע את הסיפור שבלימוד שלי ולא רק את המעט שלמדתי, ומצידי אני אשתדל להמשיך וללמוד עוד, אם יהיה לי זמן לזה.

מגדל בבל 2

הנה פוסט רציני בנושאים שאני לא מבינה בהם. זה סוג הפוסטים שאני תמיד מתחרטת בדיעבד על שכתבתי אותם, כי הלמידה הרוחבית המוזרה שלי, כבן אדם שמתעניין בהכל, תאפשר לי רק עוד כמה שנים להגיע לרמה חדשה של הבנה בנושא הזה, ואז מה שכתבתי היום יראה לי טיפשי ומתיימר, כי לא הבנתי באמת. קראו אותו בסלחנות, אני מבטיחה לדעת יותר בעוד כמה שנים.

קראתי בפייסבוק פוסט של מורה שניסה לתת כדוגמה בשיעור ביולוגיה סצינה מהספר "גוליבר" וגילה, לצערו, שהתלמידים בכיתה לא קראו אותו, וזה העלה בי מחשבות על קאנון. אני אוהבת לקרוא איך מורים נעזרים בדימויים מתוך התרבות הפופולארית כדי להמחיש חומר לימודי. נראה לי שמבחינת מבנה הזכרון שלנו, ככל שמורה יוצר קשר בין התחום שלו ליותר תחומים רלוונטיים בחיי התלמידים כך יש יותר סיכוי שבמהלך המחשבות הרגילות של תלמידים הם "ייתקלו" בנושאים שנלמדו בשיעור. בעזרת דימויים מעולמות תוכן שונים התלמידים יוצרים "אופי" לחומר שבמקור היה יבש וכך נוצרת הזדמנות ללמוד גם באמצעות הרגש, הפרטים השונים בחומר הופכים לדמויות עגולות יותר וניתן להכניס אותם לתבניות סיפוריות יותר.

במקביל, אני תוהה אם העולם הזה, של רפרנסים תרבותיים זמינים, לא חווה איזו תקופת שיא והולך להיעלם. בעבר היו קלאסיקות שנכנסו לקאנון וזה מה שכולם קראו. היום אנחנו מייצרים תרבות ברמה גבוהה בקצב שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בו מבחינת צריכה. מספר שעות הסרטים והסדרות הטובים שקיימים בעולם ומיוצרים מדי יום הוא מעבר למה שאדם שחי חיים נורמטיביים ואינו עוסק בתחום יכול להרשות לעצמו לצפות בו, וזה עוד לפני שנכנסים לספרים, מוזיקה, אמנות פלסטית ואפיקי תרבות אחרים. במקביל, פיתחנו דרכים לשמר פיסות תרבות. אם בעבר חלק מהתרבות היה הולך לאיבוד כי הפסיקו להדפיס ספר מסויים, כי לא היו אמצעי שימור מספיקים וכו', היום הכל נסרק ונשמר, ויותר מזה- במקביל לייצור של תרבות חדשה מוקמים מאגרי ענק של תרבות מוקדמת יותר- מוזיאונים שלמים נסרקים, מוקלטים ומועלים לרשת, ספרים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים, ארכיונים שלמים של ספריות.

בשנים האחרונות אני רואה שפיתחנו אמצעים להתמודד עם עודף המידע. צפיית בינג' לא היתה קיימת כשהייתי ילדה והיום זה מרכיב תרבותי לגיטימי. צפייה כזו מעניינת פחות כשמדובר בסדרות טלוויזיה עדכניות וממש מעניינת כשמדובר בהשלמה של איזה בסיס תרבותי ש"צריך" לראות. אילו סדרות צריך לראות? כמה זה עולה לי בשעות? אמצעי נוסף להתמודדות עם עושר תרבותי הוא ביזור: אנשים מתמקצעים בתחום אחד- נהיים אנשי מוזיקה, אנשי ספרות או אנשי קולנוע.

האם השיח הוא מספיק בין תחומי כדי שמי שגדל להכיר את כל הדיסקים (אלבומים? איך קוראים לזה היום?) החשובים יעבור אותו תהליך תרבותי, ישתתף באותה שיחה ויחווה את אותם הרעיונות כמו מי שהשקיע בלימוד תולדות הקולנוע או מי שמכיר על בוריים את כל הספרים החשובים (במערב, החל מסוף המאה ה- 19 ואל תוך המאה העשרים)?

ואיך יראו השיעורים של המורים שאני אוהבת את שיטות הלימוד שלהם? היום המורה יכול להיכנס לכיתה ולצטט מהארי פוטר או ממלחמת הכוכבים, ואולי יהיו כמה תלמידים בכיתה שירגישו חסרון תרבותי וילכו להשלים, אבל אולי בקרוב הביזור התרבותי יהיה כל כך גדול שאי אפשר יהיה לסמוך על מקור תרבותי אחד שידבר אל הלב והדימיון של כולם. לא יהיו דיסני והוליווד כמכנה משותף נמוך. לא תהיה "הטלוויזיה החינוכית" החד ערוצית שגדלנו עליה. תהיה תרבות נגישה שמיוצרת במזרח הרחוק, בנטפליקס, באפריקה, כשאפריקה תגדל. אולי יהיו איים תרבותיים עם רמה גבוהה של קשרים פנימיים, שיצרו עניין מקומי, אבל יהיו הרבה כאלה שיסגרו אנשים בתוך שיח שהם מסוגלים להכיל את הקצוות שלו והנחות היסוד. בעצם תרבויות נפרדות קיימות כבר אלפי שנים, אבל עכשיו הבחירה של כל אדם בכל מקום לאיזו תרבות להשתייך פתוחה יותר.

האם זה יוביל להתכנסות חזרה, אל תרבות מקומית, שכונתית, קהילתית, בעקבות חיפוש של קשר עין ושותפות גורל עם בני השיח?

מה אני קוראת (54)

מבצע מנהטן מאת דנה אלעזר הלוי.

מדי פעם כשנגמרים חומרי הקריאה ומישהו גונב לי את העיתון של שבת מהתיבה אני עורכת ביקורת ספרי ילדים ודוגמת ספרים שהילדים שלי קוראים (פוסט זה מוגש לכם בחסות מי שגנב לי את העיתון של שבת מתיבת הדואר, מי יתן שהעיתון ישמש אותו היטב לחבישה מהסוג הפחות היגייני כשיגלה שלרוע מזלו הוא שכח לקנות תחבושות ופתאום, בעקבות תאונה מצערת, הוא זקוק למלא, המסכן. נכתב בלשון זכר אבל מדבר גם על רשעות מסוג נקבה, אם זה מתאים יותר).

כתוב על הכריכה נוער. כן מתאים לבן 12 עם ידע כללי רחב, לא מתאים לילדון התמים יותר, בן 10, שפחות מבין מה זה "מוסד" "אל קעידה" וכו'.

הספר מדבר על שלושה ילדים מתל אביב שמגוייסים למוסד על מנת לגלות מה זומם טרוריסט. הם עושים את זה בדרך הכי רגילה שיש- נכנסים, לוקחים מה שצריך, יוצאים, ומצליחים להתגבר על מכשולים קטנים (רמה 3 מעשר) בדרך והתפתחויות מסדר גודל בינוני בקלות מפתיעה.

מה שתפס את תשומת ליבי, שהוא לא העיקר בספר אבל מרגיז, זה היחס המחפיר של הספר לנשים. לאורך כל הספר נראה שהסופרת מתדיינת עם הפמיניזם. מצד אחד היא מנסה לתת לנשים תפקיד משמעותי ומצד שני היא עושה את זה תמיד בצורה הכי מעליבה שיש תוך הבהרה שתפקיד משמעותי לא באמת מתאים לנשים אז שלא יסחפו עם הפמיניזם הזה, יש נשים שזה לא מתאים להן ורק במקרה אלו כל הנשים בספר. אחרי שמתגברים על המרגיז זה נהיה משעשע, אז אני משתפת אתכם גם (למרות שאני לא בטוחה שהילדים שקוראים את הספר יגיעו לשלב המרגיז או משעשע. את החינוך הפמיניסטי שלהם הם יצטרכו לקבל ממקום אחר).

איך בחרו את הילדים למשימה? "אתה גיא, נחשב לגאון מחשבים. ורועי סגן אלוף הארץ בקראטה. מה עוד צריך. ולך נועם, אני יכול להגיד שאולי את לא יודעת את זה, אבל השגת הישג נדיר. הצלחת להפתיע אותי, ובדרך כלל אני אדם שקשה מאוד להפתיע אותו. אני מודה שכשקראתי את השאלון וראיתי את המילים 'נועם שלו, תחביב: הרכבת מטוסים' לא עלה על דעתי שיש אפשרות שאת בת. בחיים לא שמעתי על בנות שמרכיבות מטוסים. סחטיין." (ההסבר למה בחרו את נועם למשימה באמת נגמר כאן. במילה סחטיין. כי היא ממש צריכה ציון).

כי ברור למה בוחרים את הבנים למשימה, בשביל זה מספיקות שתי מילים לכל בן. אבל כדי לתרץ למה יש שם בת צריך את התירוץ העלוב בעולם (הרכבת מטוסים?! באמת?! כשאומרים לכם 3 כשרונות נחוצים למשימה אתם ישר חושבים על שכל, כוח ו- הרכבת מטוסים?!), שמתפתל על פני כמה שורות, ובעצם לא ממש מדבר על הילדה אלא יותר פורש בפנינו את נסיון החיים והרגשות של סוכן המוסד שיובאו היישר משנות העשרים של המאה שעברה.

בתחילת הסיפור הילדה היתה עגומה, היה לה פירסינג באף, שיער צבוע לשחור עם פס סגול ולבשה תמיד שחור. מהר מאוד היא למדה שבשביל להצליח להיראות תמימה כמו סוכנת מוסד היא צריכה לצבוע את השיער חזרה לחום, להתלבש צבעוני יותר, להיראות כמו בת רגילה, ואולי כשהיא תהיה גדולה היא תוכל ללבוש נעלי עקב כמו סוכנת הסי איי איי שיש לה גוף של דוגמנית (כל התיאורים והרגשות- לקט מהספר). בסוף המהלך השתלם לה כי היא מצאה חבר שלא התעניין בה בכלל לפני כן אבל עכשיו כן. בשעת הצורך הוא ידע לנשק אותה במקום לענות לה על שאלה שמופנית אליו, כי למה לענות.

הדמות הנשית השנייה שהספר מציג היא אלונה המזכירה של סוכן המוסד. אל תסתכלו עליה ככה, היא לא תמיד היתה מזכירה, היא היתה לוחמת מוסד הכי טובה אבל אחרי שנתיים הבינה שהיא רוצה להתחתן עכשיו, שלא כמו לוחמות שהבינו את זה לפעמים מאוחר מדי ותדעו לכם שזה לא פחות פמיניסטי כי זכות האישה לבחור להישאר בבית (האמת שגם מבחינתי זה סבבה אבל באופן עקבי הנשים בספר הזה בוחרות "להישאר בבית", להימנע מלחימה וכו', כך שזה נשמע מכוון. וההסבר הזה בספר שמציע שיפוט פמיניסטי לבחירה שלה הוא אפולוגטי. היה אפשר להשאיר לקורא להחליט אם לשפוט את הבחירות של אלונה מנקודת מבט פמיניסטית ולתת לו להחליט לבד שלהיות מזכירה ולא לוחמת זה כנראה לא מסר שייחרט על שלטי ההפגנה הבאה בעד פמיניזם, למרות שהסופרת מנסה למסגר את ההחלטה הזו כפמיניסטית). במהלך הסיפור התעורר צורך בבייביסיטר, ואלונה, אחרי עמוד וחצי שהיללו את כישורי הלוחמת- שמסוגלת- למצוא- פתרון-ברגע שלה, חשבה על הרעיון המדהים שהיא תעשה בייביסיטר בעצמה, עם הבת שלה, שתשחק עם הילד ההוא. הסוכן המהולל לא יכל לחשוב על זה בעצמו כי "לחנן היה ברור לגמרי למה הוא עצמו לא חשב על הפתרון הזה. מה לו ולסידורי ילדים ולמשחקים?" ואז, כמובן, "הוא קם ורצה לתת לאלונה נשיקה". כן כן,  ככה מביעים הערכה למזכירה שלך. חשוב לציין שלחנן יש תאומים קטנים (נראה לי בגיל יסודי כזה), ועדיין, מה לו ולסידורי ילדים ולמשחקים.

עוד דמות מופלאה של אישה היא ראשת המוסד שולמית-מי-צריך-שם-משפחה. חנן תמך בה "רק כי לא רצה להצטרף לחבורת השוביניסטים שפעלו נגדה וניסו לשים לה רגליים… אבל בינו לבינו הוא תמיד חשב שהיא אישה עם יכולות בינוניות… ובעיקר חשש מהנטייה שלה לנסות בכל הכוח להימנע מטעויות, כדי לא להיחשב אף פעם ל"אישה שפישלה"". זו הבעיה עם נשים. אם השוביניסטים מתנגדים חייבים למנות אותן לתפקידים שוליים כמו ראש מוסד, גם אם הן באמת לא מוכשרות, והתסביך שלהן עם ייצוג הנשים כולן מביא אותן לשיקול דעת מוטעה. כלומר, כרגע הוא הודה שתמך במינוי של אישה לא מוכשרת לתפקיד חשוב (שיקול דעת מוטעה, כנראה) רק בגלל תסביך שלו עם ייצוג של נשים, והנה הוא מפיל את זה כהסבר להתנהגות שלה, רק שאצלו זה סבבה ואצלה זו בעיה. אבל אל תדאגו. עד סוף הספר, כששולמית-עדיין-לא-צריך-שם-משפחה תבין שהוא חתר תחת הסמכות שלה מסיבות טובות, היא תהיה "רכה יותר, אמהית יותר, נחמדה יותר".

 

איך ללדת בלי כאב

לאחרונה מצאתי את עצמי מסבירה כמה פעמים, על רגל אחת, איך למדתי ללדת בלי כאב. בגלל שאני רואה שזה נחוץ אני משתפת גם כאן לטובת העולם ואולי עוד נשים יוכלו ללמוד מניסיוני.

אשמח אם מי שקוראים כאן יכוונו בזמן הקריאה ללמוד לקראת או אחרי לידה מסוימת שבה הם משתתפים כיולדת או כמלווה, ולא סתם בתור התעניינות.

הקדמה והסתייגויות

– אני לא רופאה ולא למדתי איך הגוף פועל באמת (ראיתי את הסידרה המצויירת "החיים" ולמדתי קורס עזרה ראשונה שממנו אני זוכרת כלום). הידע שלי מבוסס על שמועות, על ניסיון מארבע לידות די טבעיות ועל היכולת הממש טובה שלי להקשיב לגוף.

– לא הצלחתי ללדת בלי כאב. הצלחתי להפוך את הכאב לנעים תוך זמן קצר מאוד (שניות), בעזרת ריכוז. אם לא הייתי מרוכזת או לא היתה לי סביבה אופטימלית (למשל בזמן נסיעה לבית חולים) – היה לי יותר כואב. בלידה האחרונה היה לי כואב בזמן הנסיעה (10 דקות) ובזמן הקבלה בבית החולים (10 דקות). כל השאר היה סבבה.

– לא כדאי לתכנן איך ללדת באופן יותר מדי כובל. בעיקר בשביל לא להיכנס לפוזיציה של מלחמה וחשד מול הצוות הרפואי. לידה היא זמן לתרגל אהבה ללא תנאי והבאת שלום לעולם לכן מומלץ להשתדל לאהוב מכל הלב כל אדם שפוגשים ולהוריד מגננות, כדאי למנות מלווה לתפקיד של שמירה. יכול להיות שבסוף תלדו בניתוח קיסרי או בזירוז או בכל מיני צורות שלא התכוונתן. נסו לקבל את מה שהכרחי באהבה, לא להתחרט על ההחלטות שלכן או של אחרים ולזכור שלידה היא תהליך שמתרחש מעבר ליום אחד, שהכאב עוד ימשיך לבוא בגלים גם אחרי הלידה ויהיו לכן הזדמנויות להתמודד איתו טבעי ב"ה.

– מה שאני כותבת כאן זה בעיקר דברים שקשורים למחשבות בלידה. העצות האלה באות בנוסף ללימוד בקורס הכנה ללידה (או ספר הכנה ללידה) ומכוונות להפיכה של הכאב לנעים ולא לתאור שלבי הלידה וכו'. לימוד של שלבי הלידה ומה עושים בהם הוא מאוד נחוץ אבל אין לי מה לחדש בזה.

– הכל פה זה רק עצות, תעשו מה שטוב לכן. יכול להיות שיעזור לכן בדיוק ההיפך. למי שעושה ההיפך ממה שאמרתי לא יקרה שום דבר נוראי. אל תהפכו הכל לכללים, תהנו מהניסוי ותראו אם זה עובד עליכן.

כאב ומה עושים איתו

– נכון דיגדוגים, הם יכולים להיות נעימים ויכולים להיות לא נעימים? אני לא יודעת למה זה ככה. גיליתי שלכאב יש את אותו אופי כמו דיגדוג, שכשמתרכזים בו (עוד מעט אסביר) אפשר להפוך אותו מלא נעים לנעים.

– בלידה הראשונה שלי גיליתי כמה חשוב חמצן להתמודדות עם כאב. זה היה בוקר שבת אביבי ורענן בירושלים, בלי מכוניות על הכביש, וכדי לא להפעיל מזגן במכונית- כי שבת- פתחתי את החלון. מהחלון נכנס יותר מדי אוויר ופתאום מצאתי את עצמי מנסה לנשום את כולו, כמו שאדם צמא שותה מים. הרגשתי גם תחושה של רוויה כמו ממים. זה היה ממכר והכניס אותי ל"היי" (יש לזה מילה?). לא חוויתי משהו דומה מאז, אבל לנשום מלא אוויר תמיד עזר לי. אני מדמיינת שהשרירים צריכים לשרוף חמצן ולכן צריך שיהיה מלא חמצן זמין להקל עליהם את העבודה ואז פחות כואב. אפשר לדמיין את החמצן נכנס למקום שבו כואב, לנשום "לשם". אני מאמינה שדימיון גם אם הוא לא נכון פיזיולוגית משפיע על ההרגשה בכל מקרה, אז כדאי לדמיין את זה.

פעם למדתי שיטה כזו: נושמים פנימה מספר שניות מסויים (נגיד 8), מחזיקים את האוויר בפנים מעט שניות (נגיד 5), ואז נושפים החוצה פחות שניות ממה שנשמת פנימה (נגיד 6), ואז כאילו את נשארת בעודף של אוויר כי נשמת יותר ממה שהוצאת. אני לא אוהבת לספור. אני חושבת שיש בזה משהו מנוגד לאופי של לידה. בלידה צריך לשחרר (כדי שהתינוק יצא) ולכן אסור לאחוז בזמן. לכן גם את המרווחים בין הצירים אני לא מצליחה לספור, הכל זולג לי מבין האצבעות, ברוך ה', ואני מעבירה את האחריות על זה למי שלידי. אני מאמינה שצריך ללמוד לשחרר בתקופה הזו באופן הוליסטי ולכן משתדלת לתת צדקה לפני הלידה. ללכת ברחוב עם מטבעות זמינים ולתת משהו לכל מי שמבקש. העיקרון הוא לא לתת כמה שיותר אלא להתאמן על התנועה של פתיחה ושחרור, לכן עדיף, בעיני, לתת קצת לכל מי שמבקש. בכל פעם צריך להתגבר מחדש על האנוכיות ולפתוח, וככה מתרגלים. עד כאן על נשימה ולמה לא לספור נשימות ולא לספור כלום.

– שמחה. לידה זה שמח. אומרים שחיוכים משחררים כל מיני חומרים שעושים נעימי בגוף. גם חיוכים מלאכותיים. בכל הזדמנות שיש לכן תזכרו שלידה זה דבר שמח, ותשתדלו לחייך חיוך גדול. תחשבו על חמידות של תינוקות, ושל התינוק הספציפי שבדרך. אם אתן מצליחות לחשוב על משהו מורכב כמו ברכה אפשר לברך את התינוק ב"ברוך הבא". בלידה האחרונה חיוך היה הכלי השני (אחרי הישענות על כיסא) שנזכרתי בו בכל ציר כדרך להפיכה של הכאב לנעים וזה היה מאוד אפקטיבי. ברגע שנשענתי על כיסא וחייכתי- הכאב הפך לנעים. אחר כך באה הברכה לתינוק. הודיתי לו גם על מה שהוא מלמד אותי על הגוף שלי.

– מטרה. לידה היא לא הישרדות אלא טיפול בתינוק (או שיתוף פעולה עם תינוק תוך דיאלוג איתו). הרבה פעמים כשאנשים עושים למען עצמם הם מתאמצים פחות מאשר כאשר הם פועלים למען אחרים. אמהות מוציאה מאמהות כוחות שהן לא ידעו שיש להן. בשנים האחרונות אני מרגישה עודף ריכוז באישה וב"חוויית הלידה". לפעמים נדמה (אבל לא באמת) שתינוק הוא אקססורי אופנתי, משהו שאפשר לבחור לו עגלה ובגדים מתאימים וציוד והבחירות האלה משקפות ומעצימות את התדמית שההורים רוצים לשדר לעולם. במקום להביע את עצמך רק דרך לבוש אופנתי לעצמך (ועיצוב בית או בחירת מקצוע או קפה וכו') אתה עושה אמירה אופנתית בכך שאתה קונה דברים לתינוק והולך ליוגה תינוקות וחדר לידה פרטי משודרג טבעי ומלונית ועיסוי תינוקות ואין לזה סוף. לאורך הלידה חשוב לנסות להסתכל דרך העיניים של התינוק ולחשוב מה הוא מצפה ממני עכשיו להיות בשבילו. הוא צריך אמא כבר מהלידה, שתעודד אותו ותגיד לו שהוא מתוק ועושה עבודה מצויינת. להתמקד פחות בלהיות את, ובמשמעות הבחירה שלך בכל פרט בלידה ואיך הבחירה בונה את הדמות שלך ויותר במחשבה איך להגיש עזרה לתינוק ולבנות אותו, בענווה. לחשוב איזו אמא הוא צריך.

– גיל 0. בפיזיקה וכימיה יש כמה חוקים שדואגים שדברים יזרמו מצד לצד עד שייווצר איזון. יש חוק השוואת לחצים, ודיפוזיה בין חומרים שונים, וחוק כלים שלובים. אני מדמיינת שתינוק עובר לצד שלנו כאשר הצד שלנו מאוד דומה לו, כמו מים שזורמים למקום שנמוך מהם או בגובה שלהם. אני מנסה להתחיל איתו את החיים בגיל 0, למרות שאני מבוגרת. אני צריכה לחזור כל הזמן לגיל 0 למקרה שזה הרגע שהוא יוולד בו. שאני לא אתחיל לצבור ניסיון בטעות. לכן חשוב לא להסיק מסקנות תוך כדי הצירים. לחיות כאילו זה הרגע הראשון. בין ציר לציר יש הפסקה שבה כלום לא כואב. לנצל את ההפסקה כדי להרגיש כאילו אף פעם לא כאב לנו כלום ואף פעם לא יכאב. לא לפחד ממה שעומד לבוא ולא להצטער על מה שהיה. לקראת הלידה הראשונה שלי למדתי בקורס שכשבאים צירים של לידה בלילה והם עדיין לא חזקים מספיק אבל ברור שהם מתקדמים ללידה כדאי לשתות כוס יין ולהירדם, עד כמה שאפשר, עד הבוקר. לצבור כוחות. בלידה האחרונה הייתי בחדר שלי  ליד המיטה שלי וניצלתי כל הפסקה בין הצירים כדי לנוח במיטה מנוחה מוחלטת (עד שהצירים היו צפופים מדי). זה היה קצת מצחיק כי היה ברור שהמנוחה לא תימשך זמן רב, אבל גם מאוד יעיל מבחינת המסר לגוף: אתה בן אפס עכשיו. ועכשיו. ועכשיו. לקחת כל רגע בפני עצמו, לא לתכנן הלאה, גם לא לפחד, וככה יהיה פחות כאב. זה גם קשור למה שכתבתי קודם על מדידת זמנים. מדידת זמנים קשורה לעולם שבו הזמן זז, שיש תוכנית ברורה, ולידה זה רגע שבו דברים חדשים לגמרי מתחילים, שאף פעם לא היתה להם תבנית. אפשר לכבד את זה בכך שמתרחקים מתבניות, תכנונים ומבט על (ומשאירים את זה למישהו אחר). זאת הסיבה שאני כותבת את הדברים כמעט שנה וחצי אחרי שילדתי. לוקח זמן לחזור ולבנות ניסיון ומבט על. צריך לתת לחוויה את הזמן שלה ולא להפריע לה עם ניתוח.

עד כאן התובנות שלי מהלידות על הפיכת כאב לנעים. מקווה שהן באמת יעזרו למישהו ולא ישארו בגדר תיאור העולם הרוחני שלי שאין דומה לו.

דברים שהייתי רוצה ללמוד הלאה: קורס הכנה להריון. עם הלידה אני מסתדרת, אבל זה יום אחד, כמה שעות. הייתי רוצה לדעת לצלוח בשמחה, בבריאות ובלי תחושות לא נעימות את ההריון. מה עושים עם בחילות? למה הן קיימות? איך הופכים אותן לנעימות? איך מוצאים להן פשר? חלק מההצלחה של שיטת ההתמודדות שלי עם הכאב של הלידה זה העובדה שאני נותנת לו משמעות. אני לא מסלקת אותו אלא חושבת איך הוא טוב ויעיל, נותנת לו את המקום שלו בקיום ואז הוא נרגע, כמו ילד שמבין שהוא שייך. אבל למה בחילות למה? ועייפות? וכבדות? את מה אלו משרתים? בעיני קורס הכנה להריון חשוב יותר מקורס הכנה ללידה כי זה תשעה חודשים של התמודדות. אף פעם לא הייתי טובה בריצות ארוכות. ריצות 60 מטר הייתי עוברת בלי בעיה אבל קילומטר ומעלה הפיל אותי לקרשים. איך מתמודדים יום יום עם הריון? זה החלק המטורף, ומוזר שלא ראיתי הרבה מידע על זה. רק השתקות- מה את מתלוננת בסוף יצא תינוק אין לנו מושג למה יוצאים ורידים ואיך מתמודדים אבל חכי כמה חודשים זה יעבור. לא רוצה לשים דברים בצד, רוצה למצוא להם פשר. אם פיצחתם את העניין הזה (ברמה שהריון כבר לא מציק לכן בפועל) מוזמנות לשתף.

 

האיש שהיה מפרק דברים והולך

לאיש שכל הזמן מפרק דברים והולך לא היה בית
אבל הוא לא הסתכל אחורה כדי לראות את זה כי הוא הלך.
כולם אמרו לו אין לך בית אין לך בית.
אהובתו אמרה לו אבל אין לך בית, והוא רק פירק דברים והלך.
הוא פירק לה את המילים לאבק מילים ואת החסימות לאהבה אבל זה לא בנה לה בית.
כי בתנ"ך, הוא הסביר לה, כתוב שיש לי בית.
ואז הוא נולד לו וראה שהוא בריא וחנוכת בית כזו הספיקה לו.
אבל אין לי מקום בבית כזה, אולי תרצה בית עם מקום לשנינו? אבל הוא נולד לבד.

לצערו הוא נולד לבד ומתגעגע. נקרע בין אל תלכי לתלכי.
ניסה ללמד את עצמו לומר "תלכי" ולשמוח, כי אין לה מקום אצלו רק אצלה,
והם יפגשו, יפרדו ויתגעגעו כל החיים, וזה יהיה הבית שלהם, כי הוא בנוי מזמן.

אחרי שהאיש שכל הזמן מפרק דברים עבר מן העולם גילו במחסן שלו דגם קטן של מגדל בבל,
אבל בצורה הנכונה, כמו שהיה ראוי לבנות אותו לפני שנים, אחרי שנח, לכן, כנראה, האל לא פיזר אותו.
אחרי שגילו את המגדל במחסן הוא כבר לא היה האיש שכל הזמן מפרק דברים כי הרי הוא בנה,
והוא גם לא יכל להיות האיש הבונה כי הוא כל הזמן פירק דברים,
ומסכום הבניה והפירוק נשאר אפס, וכך הוא נעלם באמת, לא רק עבר מן העולם כמו בן אדם אלא נהיה כלום.
כי אם היינו בונים בית שיתאים גם בשבילו, היה נשאר לנו עכשיו, כשאיננו, בית שלא מתאים לנו, ולכן טוב שלא בנינו, את רואה?

אם מסתכלים על המגדל בבל בעין חצי עצומה הוא נראה כמו מבוך שעשוי מעיתונים.
הוא היה עשוי ממחשבות.
האיש המפרק גילה שמחשבות, אם חושבים אותן מספיק חזק, והרבה, ורציף, ואמת, נהיות קשיחות יותר, מקבלות גוף משל עצמן.
וזה מוכרח להיות כי ככה ה' ברא את העולם.
מחשבות, אם חושבים אותן מספיק חזק, מקבלות גוף משל עצמן: בהתחלה גוף ערפילי ומהוסס, ואחר כך צמיגי ובסוף מן מגדל בבל מעיתונים חלולים. וחנוכת בית כזו הספיקה לו.

כל קרוביו וידידיו הובכו מכך שמחשבות מאריכות ימים אחרי ההוגה שלהן.
כלומר, זה תמיד כך, כשהוגים ידועים ואנשי שם משאירים אחריהם כתבים על כתבים ובאופן סמלי אפשר לומר שרוחם עדיין איתנו או שאנחנו נושאים עימנו את מורשתם או שמשהו מהם נשאר איתנו.
אבל יש הבדל: הוגי דעות ואנשי שם לימדו אותנו דברים.
למדנו לחשוב באופן שבו הם חושבים.
היו שם לוגיקה ואסתטיקה שישבו טוב על המחשבות שלנו גם.
מה שנשאר היה המחשבות שלנו בסדר שלימדו אותנו.
המחשבות של האיש הבונה, אם אפשר לקרוא לו כך בהקשר הזה, היו מחשבות עצמן, מנותקות מכל שכל.
ראו עליהן את העבר הצמיגי ואפילו את העבר הערפילי שלהן, והן התגשמו כמבוך עיתוני במחסן, והראש שלהן עבר מן העולם והן לא היו בראש של אחרים אלא סתם במוסך, זרוקות להן כמו מגדל בבל בצורה הנכונה שלו, זו שאלוקים לא רוצה להרוס.

הבת הקטנה שלו חשבה שאולי הוא עדיין במבוך והיא הלכה בו ימים רבים צועקת אבא.
היא ראתה אותו בכל המילים של כל העיתונים והיא חשבה שאולי הוא בלב שלה והיא שאלה אבא אתה בלב שלי ולפעמים היא ראתה אותו בלב אבל הוא לא היה שם באמת.
לפעמים היא ראתה אותו בצבע הירוק, למשל, או בצללים שלפנות ערב.
כי הכל מילים ומוצא האדם מן המילים ובכך אח הוא לכל.
ואז היתה מחפשת אותו בירוק, נוסעת לשדות אינסופיים או מתעמקת בצללי הערב, ואחרי מבט ימינה ושמאלה, לוודא שאין מי שיצפה בה באופן ביקורתי, היתה לוחשת: אבא? וזה לא היה הוא.
אולי אם היא תרכיב את המבוך בסדר הנכון, אם תיישר ותקטלג, אולי מילון, היא תוכל להרכיב מן העתק נאמן למקור, אולי בינה מלאכותית, זה מה שעושים היום עם מחשבות חזקות במיוחד.

המבוך הטעה הרבה אנשים. הם קראו באופן מלומד מן הקירות את כל המילים שכאילו היו הוא אבל הוא לא היה שם בפנים. כי באמת הוא היה רך, ופריך, חמים, ואוהב. והיה לו זקן שדוקר אותך, אבל רק בשביל להזכיר שהוא שם והוא מישהו אחר. והעיניים שלו כל הזמן הצטערו על שהוא היה רק הוא, וניסו להיות בשבילך כל העולם, ולחשוב מחשבות חזקות בשבילך, מחשבות שיגיעו רחוק ואולי תהיה להן משמעות גם בלי העיניים בתוכן אם הן יהיו יציבות מספיק. כי העולם ים גדול מאוד.

והם קיפלו את המגדל לסירה, לשוט בה בים גדול מאוד, והיא לא היתה הוא אבל הפרידה קצת בינם לבין המים וחיברה קצת בינם לבין המים והיה בה מקום לכל הפגישות והפרידות והגעגועים.

מה עושים עם בגדים שלבשת והם לא לכביסה ולא לארון

התינוק פיספס את הקטע הסופר-חשוב בהדרכת התינוקות שבו נאמר בפירוש ששעות שנת הלילה לתינוקות בבית הזה מתחילות בין מוקדם למוקדם וחצי, למה אחר כך אין אמא.
מפה לשם אמצע הלילה נרדם התינוק, מתארגנת ללילה מתוך שינה עם מוח בחצי כוח, והחצי מוח מתחיל להיות לי מעצב פנים. תמיד הטרידה אותו הבעיה של "הבגדים שלבשת פעם אחת ואי אפשר להחזיר לארון אבל מצד שני לא מלוכלך אז מה כביסה מה" והוא מחליט שזה הזמן הנכון לפתור אותה אחת ולתמיד, כי לישון כשעייפים זה האובייסט, הוא ייתחכם ויעצב פנים כשהוא עייף, זה בטח יהיה יעיל!  (חייבים למצוא שם קצר יותר לבעיה הזו כי היא עולה לעיתים קרובות והשם הארוך גוזל לנו זמן מחשבה יקר).
בכל אופן, נחזור למעצב פנים. הוחלט, במעמד של חצי מוח, שיום אחד חדר השינה יעוצב כך שלאורך הקירות יהיו אין ספור ווים. כלומר, כנראה יש ספור, אבל המוח מוגבל כרגע לספירה עד שלוש וגם זה קשה לו, כך שהיה מסובך מדי לחשב כמה בגדים מהסוג הנ"ל לי ולשותפי לחדר יש בו זמנית ויצא אין ספור. ולזה עוד צריך להוסיף מגבות אמבטיה שהתעצלנו לתלות בחזרה באמבטיה ואנחנו משכנעים את עצמנו שבחדר שלנו יבש  יותר אז עדיף להשאיר את המגבות בחדר לזמן מה עד שהן יתייבשו לגמרי ואז להחזיר. ווים יהיו פתרון נחמד, במקום לזרוק את הבגדים החצי משומשים על כיסא בערימה נצחית מכוערת, או על הרצפה, כי אם תכניסי כיסא לחדר הוא יהפוך לערימה נצחית מכוערת.
אבל ווים, זה רעיון שכל חושב מתחיל כבר המציא לפנינו. לא צריך בשביל זה את כל היצירתיות של חצי מוח שמנסה לחשוב ונתקל ללא הפסקה בעייפות בלתי מתפשרת. החידוש כאן הוא שליד כל וו יהיה לוח מחיק פצפון, בגודל של פוסט-איט, שבו נרשום תירוץ. בגד ללא תירוץ מניח את הדעת לא יוכל להיתלות על הווים, ובכך נילחם מראש בסכנה שהארון שלנו פשוט יעבור לווים, כי נוח. תירוץ קביל יהיה למשל: אתמול היה קר, היום חם, מחר שוב קר ואצטרך את הקרדיגן הזה. או אתמול ניקיתי לכן הייתי צריכה בגד בלאי אבל לא מאוד התלכלך אז עוד ניקיון אחד עם הבגד הזה והוא יישלח לכביסה. תירוץ לא קביל: קולב זה מתקן מסורבל שדורש הרמת ידיים בזווית של מעל 90 מעלות למי יש כוח באמת תנו לי וו מקסימום נגהץ.
התוכנית כרגע נעצרה מעט בשלבי הפיתוח הראשוני כי לא הוחלט היכן ימוקם הטוש המחיק לכתיבת התירוצים, איפה הוא יהיה הכי נגיש לעצלצל המצוי ואולי בכלל כדאי שיהיו כמה טושים כדי לחסוך הליכה עד לטוש היחיד.
ניצחנו את המערכת עם הווים האלה. בניגוד לערימה לא מוסברת על כסא, רצפה או מכשיר כושר ר"ל לא עלינו, ווים עם פתקים של תירוצים לא צוברים מלא בגדים לא מוסברים. באיזשהו שלב, תירוץ של "עוד רגע לובשת" על סוודר נושן יראה לנו עלוב ולא משכנע, ועם ההוכחה הניצחת, בפנים, לכחש העצמי הזה, אפילו המכחישנים האדוקים ביותר יאלצו להודות שעבר זמנו של הסוודר ולהשליך אותו לכביסה.
הרעיון תכלס הגיע לסיומו, אבל אני מרגישה שלא מיציתי את השימוש במילה המגניבה ווים, וכמה כבר יצא לי להשתמש בה בחיים, אז, ובכן: ווים, ווים, ווים וווים. אפשר גם להקטין ולהחמיד ואז יצא ווונים, או ווונונים. למרות שהמילה וו היא כל כך חמודה כמו שהיא כך שווונונים לא נותן את מלא אפקט ההחמדה הרגיל שלו. מוזמנים לעורר דיון בתגובות, לנצל את ההזדמנות החד פעמית וליצור הצדקה נוספת לשימוש במילה ווים.