מה אני קוראת (52)

בגלל שנושא כתיבת תוכניות לימודים קרוב אל ליבי אני משתפת בביקורת על קטע מספר לימוד של הבן שלי.

מדובר בספר לימוד עברית סטנדרטי לכיתות ד' בממ"ד: על קצה הלשון.

בתוך הספר מצאתי את הקטע הבא:

סיפור

אני לא יודעת מה מצאו עורכי המקראה בסיפור העם המסוים הזה. אולי ניסו להכניס יצירה שכתבו מחברים לא אשכנזים (נראה לי שאין בספר יצירות שכתבו סופרים לא אשכנזים, רק כמה סיפורי עם).  המשפט שצרם לי הוא "לא רצה לשאת אישה כדי שזרה לא תטפל בבנו אהובו". הוא צורם בגלל שאני מדמיינת איך מרגיש ילד שהוריו נישאו מחדש כשהוא קורא שהורה הדואג לבנו באמת לא יינשא מחדש כדי שזרים לא יטפלו בבנו. הוא צורם לי גם בגלל שאשתו השניה של האב נקראת "זרה", כשעדיף לחנך לכך שמשפחה היא משפחה והאהבה מתגברת על קשרי הדם.

אולי יש למשפט הזה ערך תרבותי שהוכנס בכוונה לסיפור המקורי והיה רצון לשמר אותו. ללמוד על תרבויות שונות מזו המודרנית שלנו בהן היתה חשיבה אחרת לגבי הורים חורגים. מורה יכול לדלג על משפט כזה, להשאיר אותו כמשפט אווירה, אבל יש התייחסות אליו גם בעיבוד של הטקסט עם התלמידים:

עיבוד

אני מקווה שבמדריך למורה יש הוראות לשים את המשפט הזה בהקשר הנכון ולא לשבש את המושגים של הילדים לגבי מקומם של הורים חורגים. אפשר לומר לתלמידים ששיבוש כזה הוא נפוץ באגדות עם (סינדרלה, שלגיה, עמי ותמי).

לטעמי היה עדיף להשמיט את המשפט על החיסרון שבאישה שניה ולא להיכנס לרקע.

עוד עניין שצרם לי בסיפור, במידה פחותה יותר, הוא ההבדל בין הגירסה הזו של הסיפור לגירסה אחרת שלו ששמעתי. כאן הבן גדל ומתחתן ונולד גם נכד וכולם גרים יחד. אשתו של הבן לא אוהבת את הסבא ונותנת לו כף עץ שכנראה היא משפילה ויום אחד האבא לומד לקח כשהוא רואה את הבן שלו מכין כף מעץ "כדי שכשאתה תהיה זקן אוכל לתת לך לאכול בכף עץ כמו סבא".  אני מכירה גירסה שבה האב הוא זה שמזלזל בסבא. מדוע נבחרה גירסה של הסיפור שבה האישה היא שמזלזלת בסבא? האם מנסים לחזק בנו את התחושה שאישה מבחוץ זה רע? ומדוע האב הוא זה שלומד את הלקח בסוף, האם לא הגיוני יותר שהאישה היא זו שתלמד את הלקח ותשפר מעשיה, או שאולי משתמע מהסיפור שהאב הוא שצריך ללמוד את הלקח ולחנך את אישתו?

אני מבינה את הרצון לשמור על אותנטיות. זו מוטיבציה שמניעה אותי גם, כשאני מספרת לילדים סיפורים מחברות שונות. לא הייתי רוצה לבטל בעיני הילדים את הניואנסים שבין התרבויות השונות ולהציג בעיניהם את התרבות כפי שהיא משתקפת דרך המשקפיים של החברה שלי היום וערכיה. מצד שני, כדאי לחנך לקריאה ביקורתית.

פורסם בקטגוריה גינון, סוציולוגיה, ספרים, פמיניזם | 6 תגובות

בניחוח לבן

קניתי סבון בניחוח לבן. נחמד מצד מייצרי הסבון להעסיק מישהו עם סינסתזיה בתור הבחור שממציא את השמות למוצרים.

20150827_063539

לא מדובר בריח של מוצר החלב לבן, למרות שלו, בניגוד לצבע הלבן, יש ריח. או שהם ניסו לעשות משהו בריח לבן, מוצר חלב, ויצא להם לגמרי בריח של סבון. ואיך יכול להיות שמישהו מתכוון לריח אחד, מוזר ככל שיהיה, ויוצא לו משהו כל כך שונה. ומצד שני- גם טרופית ענבים.

אני תוהה אם היחס המכבד לאנשים עם סינסתזיה שווה את הקצר עם שאר האנשים.

נקודה מטרידה נוספת בקשר לסבון הזה, היא שהוא מלטף. "ניחוח לבן מלטף". אני לא רוצה ניחוח מלטף! אני לא רוצה שום דבר מחוץ למשפחה שלי מלטף! (כלומר, הוא יכול ללטף את המשפחה והחברים שלו, אבל למה זה ענייני מה הוא עושה בזמנו הפנוי? האם הייתם כותבים שהניחוח הלבן גם משחק ברידג' בזמנו הפנוי? אוהב טיולים ארוכים לאורך הים בשקיעה? לא!!! ). אני מעדיפה סבון מסבן. או, יותר טוב, סבון שאפשר לסבן איתו. כן! אני מציעה החפצה של הסבונים. לגזול מהם את האוטונומיה ופשוט לומר בפה מלא שאפשר לסבן באמצעותם. אנשי זכויות הסבונים מוזמנים לתבוע אותי. אולי זה מה שקרה במפעל לייצור הסבון הזה- איזה איש זכויות סבונים תבע אותם ומאז השתנה הכיתוב כך שבמקום לכתוב שאפשר לסבן איתו כתבו שהוא מלטף. נותנים זכויות לכל דבר בימינו: האחר הוא האני, כולנו שונים אבל כולנו שווים, האחר הוא השונה והאני הוא האחר. התחילו עם נשים, שזה סבבה, אבל אז עברו לילדים ומשם למוצרי קוסמטיקה ולאן נגיע בסוף. חייבים לסדר את עניין הזכויות האלה, שייתנו אותן במשורה ורק למי שדומה לי מספיק.

אם יורדים לאותיות הקטנות מתברר שהפורמולה (כן. הפורמולה. לעולם לא תמצאו מוצר קוסמטי שיש לו נוסחה, תמיד זה פורמולות) מכילה לחות שמעניקה לעור מראה טבעי. כלומר רענן וטבעי, אבל בואו נתרכז רגע בטבעי. הדבר הכי טבעי לעור שלי הוא להיראות אדמדם כשחם לו, או מלוכלך כשהוא מתלכלך. אולי הם מתכוונים למשהו אחר. אולי טבעי אצלם זה נקי. האם יש סבונים שמעניקים לעור מראה שאינו טבעי? אולי מראה על טבעי? "מעניק לעור מראה קסום" כתוב על האריזה שלהם. או אולי "מראה ירקרק עם נגיעות של סגול" או "מראה כאילו בדיוק שמת מלא מייקאפ". או אולי טבעי זה באמת בלי איפור. הפתעה! הסבון נותן לעור שלך מראה כאילו הוא בלי איפור!  אולי יש תכשירי איפור כל כך חזקים שהענקת מראה טבעי לעור זה סוג של נס.

עד כאן חפירה על אריזות להפעם, תודה שהייתם איתנו, אני הייתי אפרת.

לקריאה נוספת:

אפרת והסבון

חקר אריזות

פורסם בקטגוריה כביסה, לייפסטייל ואיכות חיים | תגובה אחת

הרגש ההכרחי לכביסה

יתכן שאני רוצה לכתוב תמיד על כביסה. זה עולם שלם. הנה עוד קצת ממנו.

הרגע האהוב עלי בכביסה הוא הרגע אחרי שכל הכבסים הנכונים כבר נמצאים בתוך המכונה, הרגע שבו אני נשענת על המכונה ובוחרת תכנית כביסה. ברגע הזה אני מרגישה שאני יודעת משהו שאחרים לא. אם כל אחד בבית היה יודע להתאים תכנית כביסה אז כולם היו יכולים לכבס חופשי חופשי וכביסה לא היתה הטריטוריה שלי. זה הרגע שמגדיר אותי כמקצועית. כלומר, הייתי שמחה אם אחרים היו יודעים לכבס גם אבל עד שאסביר להם כבר עדיף שאעשה את זה בעצמי, שלא לדבר על הבגדים שיהרסו בתהליך הלמידה. אם היה מילון של ביטויים בציורים התנוחה הזו שבה אני גוהרת מעל מכונת הכביסה, תנוחה שיש בה משהו אינטימי, התנוחה הזו היתה נמצאת תחת הביטוי "ממתיק סוד". כמו הלוחשת לכביסה אני לוחשת לכביסה, מתאימה את הטמפרטורה, את עוצמת הסחיטה ואת משך הזמן הנחוץ למחזור הכביסה בהתאם לסוג הבדים והמשקל שלהם. אף אחד לעולם לא יוכל להחליף אותי. אני אלופה. אני אשת הכביסה.

באופן לא מודע אני מנסה להאריך את ההישענות הזו. כביסה עושים בעמידה וברגע שהגוף מזהה הזדמנות לנוח הוא לא ייתן לה לחלוף, גם אם מבחינה מעשית מדובר בפעולה קצרה. אולי חדוות המנוחה היא שגורמת לי להגזים בחשיבותו של הרגע ובמתיקותו. להעמיס משמעות סוציולוגית או רגשית על הנאות פשוטות של הגוף כמו מנוחה כדי להתיר אותה בעיני ולבסס דימוי עצמי של אישה ששואפת ליותר ממנוחה.

וגם אם אי פעם אצליח ללמד מישהו בבית הזה לכבס, האם הוא יוכל להבין את הרגע הזה, להעריך אותו כמו שצריך, להתענג עליו? האם יוכל לאמץ את הגישה הנכונה לכביסה, את תחושת העליונות ההכרחית והשותפות בסוד?

פורסם בקטגוריה כביסה | כתיבת תגובה

אתה נווד, לחש מדבר

סיפור נצחי על הבחור הנווד והאישה שמחכה, או לא, מסתובב בין דפי התרבות בלבושים שונים. פעם הבחור נווד בשיר אהבה בדואי ובפעמים אחרות ספן והיא שמה נר על החלון. הקונפליקט הבסיסי בין הרצון של האישה לבית והרצון של האיש לנדודים נפתר בדרכים שונות. כשהוא ספן נורא קל להרוג אותו בים והיא יוצאת קדושה מעונה ששומרת לו אמונים, בגרסאות אחרות של הסיפור היא מתייאשת והוא מגלה שאין לו לאן לחזור.

כשהייתי קטנה כתבתי משהו שדומה לשיר שהלך ככה:

שמח נווד!
ביתך בנדודיך.
אך למעני ביקשתיך: חזור.
ולא כנשים המצפות עלי חוף,
כי אמרתי: יכלו נדודים, תכלה נוודות, ואוכל שבת בטח בבית.

האישה בשיר הזה לא רוצה שהנווד יחזור אליה בגלל שהיא רוצה אותו אלא בגלל שעצם קיומה של תופעת הנוודות מאיימת עליה. היא צריכה אישור והסכמה חברתית להישארות בבית. בדימיון שלה אם היא רק תעצור את הנדודים של מי שהיא מכירה היא תוכל להילחם ברעיון הכולל של הנוודות בעולם בבחינת מה שאת לא רואה לא קיים.

המלחמה ברעיון הנוודות היא חלק מההכרה העצובה בבדידות הקיומית. לעולם לא נהיה אחד עם מישהו אחר. תמיד משהו לא צפוי יזוז סביבנו, יירחש. אין לנו שליטה מלאה על הכל. השיר הזה מציג שחרור של הבחור מתוך הכרה בכך שהרעיון של האחיזה הזוי ומופרז, כי אין באמת סיכוי שבכך שהיא תמנע ממנו לנדוד באמת יכלו הנדודים בעולם.

אחד הביטויים היפים של הסיפור על הנווד ועקרת הבית הוא בשיר של יצחק שלו "מקנאה אנוכי". פעם ציטטתי את כולו בבלוג אבל מאז אני כבר לא כזה בעניין של הפרת זכויות יוצרים אז אני אכתוב כאן חלק ממנו ואז תלכו לקרוא בפוסט הישן ההוא את הכל כי השיר כל כך יפה:

"מקנאה אנוכי בנופים אשר אהבת.
העבר אלי חלק מאהבתך אליהם.
גם אני נוף…"

הסיבה לכך שנזכרתי בסיפור הישן הזה היא שפתאום חשבתי על מדרש לפסוק בשיר השירים שהיה קשה לי שקשור לתנועת הנפש שבו: "יפה את רעייתי כתרצה, נאווה כירושלים". אף פעם לא הבנתי למה הבחור משווה את רעייתו לערים – תרצה וירושלים. אני מבינה שהוא משווה אותה לתיאורים טבעיים ורומנטיים יותר, אבל מה יפה בעיר, ומה בעיר מזכיר בחורה? נראה לי שחז"ל עלו על זה וניסו לדרוש שתרצה זה בכלל לא שם של עיר, זה בעצם מהשורש ר.צ.ה, והוא מתכוון לומר לה שכשהיא רוצה משהו היופי שלה מתגבר ואין ברירה אלא להיענות לה. או אולי זה שם של עיר שהיו בה נשים מעולות והוא מתכוון לומר שהיא סבבה כמו הנשים משם. לאור מה שכתבתי למעלה ובמיוחד לאור השיר של שלו הפסוק הזה נראה מאוד רומנטי: הוא אומר לה שהיא יפה כמו ערים גדולות. כמו ערי מסחר. היא יפה כמו הערים שבהן הוא עובר בעבודה שלו. את יפה כמו העבודה שלי. אם כבר יש תחרות בין האישה לבין העבודה של הבעל (אתה כל היום בעבודה) עדיף שיגיד לה שהיא יפה כמו העבודה שלו, שיהיה ברור שהעבודה לא מנצחת. את יפה כמו הנוף. אם נוף זה הדבר שהנווד הכי אוהב, "את יפה כמו הנוף" היא מחמאה גדולה. וגם בשיר השירים מדובר בנווד: "ברח דודי, ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים". אולי כשיגיע לתרצה או לירושלים יזכר בה.

הנה קישור לשיר נהדר של יהושע אנגלמן שבו יש לחן גם למילים "יפה את רעייתי כתרצה נאווה כירושלים", תקשיבו. אני אוהבת את השירים שלו. השיר הוא משנות השמונים בערך, אז אם תצלחו את החצוצרות תוכלו לשמוע שיר מאוד יפה עם לחן שממחיש מעגל רוקדים. בשיר הזה נשמע שחשוב לו להגיד לה שהיא יפה כתרצה נאווה כירושלים, ושהיא תשמע. הלחנים של אנגלמן לשיר השירים מחיים את הסיטואציות שמתוארות בפסוקים, כמו הצגה.

עד כאן מחשבות שעלו בי על המחמאה המוזרה "יפה כתרצה".

פורסם בקטגוריה אהבה, ירושלים, שירים | תגובה אחת

איטליה

אישה מאיטליה שקראה היום בבלוג שלי – אני כל כך מעריכה את זה שאת קוראת את הבלוג שלי מכל כך רחוק!  תודה! אני כל כך שמחה שלמישהי היה זמן לעצור באמצע כל האיטליה הזרה והמוזרה כדי לקרוא כאן. כאילו עשיתי תחרות עם כל הפסלים המגניבים, הכנסיות עם התקרות הממש גבוהות וכל טיולי האופניים בעמקים המוריקים תמיד ומישהי העדיפה לקרוא כאן על פניהם. הא! איטליה! החזרתי לך על חורבן הבית (אולי לא) !!! (התודה נכתבה בלשון נקבה אבל מיועדת במידה שווה לגבר, אם זה היה גבר.)*

למרות שאני יודעת שלדברים באינטרנט אין שום בעיה להופיע בו זמנית בכל העולם זה עדיין נראה לי נס שדברים מגיעים רחוק. תפיסת המרחב שלי נעצרה אי שם בתחילת שנות השמונים ומאז היא מסרבת להפנים את העולם החדש.

כמו כן, תודה לחברים מקנדה, ארה"ב, יוון (הי מוריה!) ופולין (פולין?! נראה לי טעות.).

*אם הקריאה האיטלקית כאן היתה בטעות אני מתנצלת בפני הנודדת המאוכזבת על שעיכבתי אותה בדרך לדברים באינטרנט שהיא כן רצתה למצוא ומקווה שהדרך תהיה קצרה יותר להבא.

פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת | 2 תגובות

Like

*אזהרה: חילול הקודש. אני מניחה שכמו שאל אדמת קודש ניגשים ברגליים יחפות אז בבואנו לחלל קודש אפשר לנעול כעת את מגפינו המסומרים.*

טינקרבל שתתה את הרעל במקום פיטר פן, ובכוחותיה האחרונים אמרה לו שהיא חושבת שאם ילדים יאמינו בפיות היא תבריא. לא היו שם שום ילדים, אז פיטר פן פנה לאינטרנט, הוא לא פנה לאינטרנט, הוא פנה לכל הילדים שחולמים על המתרחש בארץ לעולם לא לשאול אותם אם הם מאמינים בפיות ואם כן אז שיעשו לייק, שלא יעשו לייק, שימחאו כפיים.

ואם אתם גולשים כמוני באמצע הלילה ורואים מישהו שממש זקוק למחיאות כפיים – תנו לו, מתוך החלום, מתוך המחשב שהופך את הזמן מזמן קצוב לזמן חלום, שאולי היה רגע ואולי שעות. מתוך אמונה באדם, שהיא מעל הזמן ומעבר למקרים.

*ואולי קידשתי את החול. אעדכן.*

פורסם בקטגוריה אהבה, דמיון, טכנולוגיה, ספרים | כתיבת תגובה

מה אני קוראת (51)

"אבני הסליחה" מאת לורי נלסון ספילמן. קיבלתי ממועדון הקריאה. אני חושבת למה הספר מעורר בי כל כך הרבה התנגדות בסך הכל קומדיה (?) רומנטית. אבל אתחיל מההתחלה: אבני הסליחה הוא  סיפור על מנחת טלוויזיה ספקנית שמבקרת את טרנד "אבני הסליחה"- שיטה מבלבלת שבה שולחים למישהו שתי אבנים, שאחת מסמלת שמבקשים סליחה והשניה כדי להעביר הלאה ואם סלחת את צריכה להחזיר אחת מהן לשולח ולשלוח את השניה למישהו אחר עם עוד אבן שיהיו לו שתיים גם- עד שהמנחה הופכת לחסידה נלהבת של הטרנד. אבני הסליחה הוא גם סיפור על מנחת טלוויזיה שהיו לה את כל התכונות החשובות: יופי, כסף, הערכה מקצועית, בטחון תעסוקתי, חבר יפה, עשיר ומוערך מקצועית ממשפחת האצולה העירונית ואולי בסוף היא תחליט לעזוב הכל לטובת הידיד העני והחתיך כי אהבה יותר חשובה מציפיות חברתיות (לא ספוילר! לא גיליתי לכם מה היא החליטה!).

אחרי שראית מספיק קומדיות רומנטיות (למשל שלוש) קשה לך להתגבר על הנטייה ללחוש (בלב) לגיבורת סיפור שעוד שנייה מתחתנת עם "מצליחן" (מקווה שאף אחד לא משתמש במילה הזו בחיים האמיתייים. הו, האימה): "עזבי אותו! חפשי את החבר הכי טוב שלך מילדות או את הבחור חסר הפרוטה שפגשת אתמול והתידדתם או את הבן של השכנים. יש 100% סיכוי שאתם מתאימים. נכון ששידוכים בשוטף קשים יותר מקריעת ים סוף אבל המקרה שלך הוא היוצא מן הכלל, זכית. עזבי את החבר עכשיו ולא בחופה או משהו, כי זה כבר היה בשלושת הסרטים האחרונים ודי כבר כמה אפשר לראות בחורה יפה מתלבטת". לא ברור למה הסרטים האלה כאלה נעימים, ובכל זאת: כשהבחירה היא בין להפחיד את עצמי עם איזה סרט אימה, מלחמה או סרטן לבין קיטש הקיטש תמיד ינצח.

לכן לא ברור למה אני מתנגדת לרומנטיקת ניואייג' המתקתקה הזו, ולעוד כמה מסוגה שהקפדתי לבטל בדייקנות מדי הפצעתן על המדף. זו אחת השאלות שכדי לענות עליהן הצטרפתי למועדון הקריאה (אפשר לקרוא עוד על ההגיון הזה בפוסט על המועדון שקישרתי אליו למעלה). לשמחתי, הקוראים האחרים ציינו לטובה את העלילה הרומנטית הצפויה וביטלו את פילוסופית הסליחה שמאחורי הסיפור. הבנתי שאני מעדיפה שזה יהיה ספר רומנטי שבו ענייני הסליחה משרתים את העלילה הרומנטית הצפויה מאשר ספר הדרכה או דיון פסיכולוגי מהותי שהעלילה הרומנטית משרתת בו את הדחיפה של תורת החיים כשהדמויות כולן מצטטות פתגמים ואמרות שפר על סליחה ומהללות באופן ספונטני את הרעיון המדהים של אבני הסליחה שהומצא, לגמרי במקרה, על ידי אותה הסופרת, ממש בספר הזה שאותו אני באמצע לקרוא.  ההתנגדות שלי לספרים כאלה נובעת מהחשש שאנשים באמת ייקנו את הפילוסופיה בגרוש ויחוו הארה מפלסטיק. ראש של אנשים זה לא משחק, צריך לנהוג בו בכבוד ולא לשגע אותו. כשראיתי שורה של קוראים אינטליגנטיים שמצליחים להתגבר על הדחיפה הלא עדינה של הספר לעבר הפילוסופיה בגרוש ולהתמקד בהנאה מהרומן עצמו חוזרת לי האמונה באדם ואני יכולה להמליץ על ספרים כאלה בשמחה ובקריצת לב.

אז אחרי שהבהרתי את הנקודה הזו, מדובר בעלילה קלאסית של קומדיה רומנטית (ואולי לא. לא עושה ספויילר! לא אגיד לכם איך זה נגמר! גם בעינויים לא תצליחו להוציא ממני אם היא בסוף נשארת עם ראש העיר העסוק שהיא מתאימה לו לתדמית או עוזבת אותו לטובת הבחור הפשוט עובד האדמה עם חוש ההומור שדואג לילדים קטנים בזמנו הפנוי). קריא, חביב, צפוי וטיפשי להפליא ועדיף לגמרי מספרים איכותיים בהם כל העולם נהרג במגיפה בסוף. אם החלופה היא קלאסיקה משובחת אולי עדיף לוותר על אבני הסליחה, אבל כמה כאלה כבר יש.

פורסם בקטגוריה גינון | כתיבת תגובה