השימוש הנכון במראות

בקיץ הייתי עסוקה מדי והארון התפוצץ מרוב בגדי חורף שעוד לא הוצאתי משם ולא היה לי מה ללבוש. אף פעם לא הייתי טובה בלבחור מה ללבוש. כלומר, אחרי שלבשתי את הבגדים שנה שנתיים כבר בערך הבנתי מה נוח לי, ופחות מזה- מה יפה, אבל שנתיים זה לא זמן פרקטי להבין אם אני צריכה בגד, במיוחד אם הוא בערימה בארון שלי, מסתיר לי את האין-בגדים. ככה יצא שפניתי ללאה לאוקשטיין, שהיא אישה מתוקה מדבש וסטייליסטית (בסדר הזה), שתסדר לי את הארון, תגיד לי מה חסר ותלך איתי לקנות את זה.

הנכס החשוב ביותר שקיבלתי בתהליך הזה הוא מבט חדש על בגדים שבחנויות. לפני שפגשתי את לאה ראיתי את עצמי פחות פעמים משראיתי אחרים, כי כמה פעמים כבר בדיוק עושים סלפי או עומדים מול מראה, ולכן העין שלי נמשכה בחנויות קודם כל לבגדים שנראים יפה על אחרים. בזמן האחרון מצאתי את עצמי מסתכלת על בגדים יפים בחנויות ואומרת לעצמי: "זה יפה אבל מי ילבש את זה". וב"מי ילבש את זה" הכוונה לכך שלי זה לא מתאים. מה שיפה במשפט הזה זה שהוא שגוי: ברור שיש מלא נשים שילבשו את זה בשמחה, אבל מתוך ההסתכלות הצרה שלי ששמה אותי במרכז העולם אמרתי "מי ילבש את זה". בדרך כלל כשזה קורה לי בתחומים אחרים אני מתקנת את עצמי, כי לראות רק אותי במרכז זה לא ראייה טובה לחיים. אני משתדלת לא להגיד על ספר "מי יקרא את זה" (מי שקרא כאן מספיק זמן יוכל לזכור שכתבתי על הניסיונות שלי להבין מה הופך ספר שאני לא אוהבת לרב-מכר, או לפחות למה אחרים אוהבים אותו, ושאלה היו נסיונות מלמדים שבסופם הבנתי יותר וזה היה חשוב לי), אני משתדלת לא להגיד על מוסיקה "למה שמישהו ישמע את זה" גם אם היא מחרידה כי הניסיון מלמד שיש מלא שומעים גם לסגנונות הכי צורמים. אולי בבגדים שום דבר לא נראה לי צורם בגלל שצורות גוף מגוונות שיתאימו לכל הבגדים האלה יותר קל לי לראות ולדמיין מאשר את צורות הנפש שמתאימות לכל הספרים או המנגינות. על הנפש יותר קל לי להניח שהנפש של כולם דומה לשלי מאשר על הגוף. דווקא בגלל שהיה קשה לי לזהות מה מתאים לי, בעבר, משמח אותי שעשיתי את הקפיצה הפנימית הזו שמאפשרת לפסול לגמרי בגד. בריא בעיני לראות קודם כל את עצמי.

מתוך כך חשבתי שזה יכול להביא רפואה לעולם. אולי עוד אנשים בעולם חסרים את המודעות למראה של עצמם ומתבלבלים בינם לבין כל האחרים. אפשר לפתוח ככה עוד אפיק של דיוק בלהיות עצמך.

קרו עוד דברים בפגישה שלי עם לאה. בעיקר למדתי שצבעים הם יותר קלים ממה שנדמה ברגע שנותנים להם את השמות הנכונים. וגם שעדיף למיין מיון ראשוני על פי צבע כי אפשר לראות אותו מקצה החנות וגזרה ממש לא, כמה טיפשי שאף פעם לא שמתי לכך לב קודם. נבט בי איזה נבט עדין של אמונה בכך שאמנות ההתלבשות על פי ציפייה חברתית היא נשלטת, ולא אוקינוס אינסופי שבו אני תמיד מוצאת את עצמי על אי בודד בבגדים הלא נכונים. אחת הסיבות שאני כותבת על התהליך הזה כל כך באיחור היא התחושה שדברים צריכים לשקוע והנבט צריך להתחזק לפני שאני מכתירה אותו כהצלחה. תמיד בשולי המחשבה עומדת השאלה אם אני באמת יכולה להיות יצירתית ומדוייקת לבד. כמה חודשים שעברו מאז חיזקו מעט את הביטחון שלי, מקווה שהוא יעמוד גם באתגרי החורף. בעוד שנה ודאי אהיה חכמה יותר.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אהבה, לייפסטייל ואיכות חיים | 4 תגובות

צום קל לכולנו

הקשבתי לגלי צה"ל היום. השדרנים נפרדו מהמאזינים באיזכור של כללי הבטיחות לרוכבי האופנים ביום כיפור: "…וכשאתם רוכבים על האופניים, שימו קסדה, ותיזהרו בכבישים, אל תשכחו מגיני ברכיים" וכו'. אחר כך הם איחלו "צום קל למי שצם".

חשבתי לי איך זה היה נשמע אם הם פעם אחת היו אומרים הפוך "אחלה רכיבה על אופניים למי שרוכב על אופניים" ו "שימו לב אל הנשמה, גמר חתימה טובה, שנה טובה וצום קל לכולנו". גם על רכיבה על אופניים וגם על צום אי אפשר לומר "כולנו", אבל אולי יש יותר צמים מרוכבי אופניים. מה מעכב אנשים מלהחיל את ה"כולנו" על מי שצם? חשש מכפיה דתית? והאם באמת התופעה של רכיבה על אופניים כל כך רחבה (אל תגידו "צאי החוצה", זה לא מדעי) שצריך להתמקד בה כל כך, או שזו רק הסחת דעת שלא נצטרך לעסוק בנושאים כבדים כמו סליחה והודיה?

פורסם בקטגוריה סוציולוגיה | תגובה אחת

סיפור

סיפור עצוב, לא מהגמרא, לערב יום כיפור:
פעם אחת היתה אשה שבכלל לא היתה אשתו של רב רחומי ולא של אף אחד. בערב יום הכיפורים היא נשארה ללמוד בבית הכנסת כי היא לגמרי יכולה ללמוד ובכלל לא באה הביתה כי גם לא היה לה בית. אז היא ישבה בעליית הגג הגבוהה מדי של בית הכנסת ולמדה ואז ירדה דמעה מעינה, וזה היה הסוף.
פורסם בקטגוריה דמיון | כתיבת תגובה

אל האינסוף ומעבר לו

רציתי לקרוא משהו ארוך ומעמיק טיפה יותר מפייסבוק אז חיפשתי לי את כל הבלוגים שהייתי קוראת פעם. מצאתי עיי חרבות. צלחתי כמה אגרגטורים נישתיים (עיצוב\צילום\רכילות\בישול\איך להיות אמא בחמישה צעדים פשוטים, בנים שכותבים מה חדש במפלגות השמאל בקטע כבד). כמה בלוגים נחמדים צלחו את עידן היובש שהמיט עליהם פייסבוק, כמה נאחזו בקרשי הצלה נושאיים (הבלוג הזה, למשל, אם תורידו ממנו ביקורות ספרים הוא נהיה רזה בטירוף), והרוב התפזרו כמו אבק ברוח וחיפוש של שם הכותב מביא רק פוסטים מ 2012 ואז הוא נהיה דוקטור ונגמרו לו הזמן לתחבב תחביבים והחיים בכללי.

אחרי דקה דומיה לזכר גוגל רידר, שהיה מביא לי את כל מה שכתב מי שאהבתי לתוך רשימה מסודרת שנראית כמו מייל (ונסגר), ניסיתי לחפש אגרגטור (אוסף) בלוגים שאוסף דברים טובים. מצאתי את הגנזך, שאני זוכרת אותו מהיום שנולד, אבל הוא נראה לי קצת רזה ממה שזכרתי, ומשובץ בכמה אתרים שהם אוספים בעצמם ולא בלוגים אישיים (שזה הז'אנר היותר אהוב עלי). גם אגרגטורים אחרים לא קלעו לטעמי ובלוגים שאהבתי חסרו לי בהם.

בסוף הקמתי לי אגרגטור משלי, מוסיפה אחד אחד את הבלוגים שאהבתי פעם וכן התעדכנו בחודשים האחרונים, וגם מעט בלוגים שהגעתי אליהם בשנים האחרונות. אולי בסוף גם אקים לתחייה את בלוג האוסף שלי: מה אני קוראת.

מוזמנים להמליץ לי על בלוגים. עדיף כאלה בלי תמונות או עם תמונות מכוערות (אלא אם כן יש הומור או תמונות של צמות או כיסאות. כן, אני ספציפית). בלי מתכונים (או ממש מעט, אלא אם כן יש המון חוש הומור והטקסט מעניין כשלעצמו). כן מדע פופולרי (כלומר- כזה שאני יכולה להבין בלי רקע ולחוש עצמי משכילה). כן ענייני רוח. עצות לגידול ילדים וחוויות מלגדל אותם- רק ממי שיש לו יותר ילדים מאשר לי (שזה אומר יותר מ-4).

פורסם בקטגוריה זכרונות, עדכונים מהשטח | 7 תגובות

כמה יפה

יש בעיה בביסוס טיעונים מוסריים על אסתטיקה.

בימים האחרונים ראיתי התפעלות רבה מה"יופי" של התמונה של מלאניה טראמפ עם נחמה ריבלין. "תמונת השנה". ראיתי גם ניסוחים מעניינים שמדווחים על פגישה בין "נשיא ארצות הברית לנשיא ישראל" קריצה קריצה, תראו מה עשינו, הקבלה בין שני נשיאים. הוא נשיא והוא נשיא, מה ההבדל.

נראה לי שהיתה קבוצה גדולה של אנשים שראו משהו שיותר מוצא חן בעיניהם מאשר הפגישה בין ראש הממשלה ואשתו לבין נשיא ארה"ב ואשתו, ומעט הסתנוורו מהעניין.

הבעיה עם אסתטיקה היא שהיא מתעתעת, מסתירה את מה שחשוב. נדמה לך שאתה רואה בשמלה של נחמה ריבלין "פשטות, אותנטיות וצניעות" מול כל הפלסטיק והחיקוי, אבל אם אותה שמלה היתה השמלה של שרה נתניהו, יתכן שהיו רואים בה עממיות שלא במקומה וחוסר כבוד לפגישה. הטענה שלי היא כמובן לא שהשמלה לא היתה מספיק יפה, אלא שלא צריך להסתכל על השמלה.

התמונות האלה והסיקור הם הסתכלות שטחית מחופשת לתרבות גבוהה. אין שום שיקול של יופי או תואר שרירותי של "מכובדות" שניתן על ידי כמה צופים בודדים, בשנייה, מהיקסמות ליבם, בבחירת ראשי ממשלות. זה עניין של דמוקרטיה, בחירת הרוב, וכו'. בלונים של "איזה יופי" לא משנים את זה ומסיחים את הדעת מהעיקר.

פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, יופי | כתיבת תגובה

מה אני קוראת (53)

אני אוהבת את המצווה לקנות לאשתך מתנות לחגים ומנסה לעודד את בעלי לקיים אותה. לקראת פסח הוא קנה את הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" ושאל אם זה נחשב. עניתי לו שזה לא מספיק רומנטי ושיקנה לי שרשרת כמו בכל חג. ספר על אישה טובה שנרצחה בשרירותיות לא התאים לי כקריאה לחג. השבוע קראתי אותו.

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר הוא ספר על אישה טובה שנרצחה באכזריות. הספר מורכב משלושה סוגים של טקסט: סיפורים קצרים על קטעים מחייה של דפנה, מכתבים ופרסומים שפרסמה וביניהם קטעי הסבר וקישור ששמים אותם בהקשר תוך דיווח פשוט על מהלך חייה של דפנה במבט כולל.

סיפור חייה של דפנה היה מיוחד גם בגלל שגדלה בעוני ובניתוק מהמשפחה שלה וגם בגלל שלמרות ילדות לא נורמטיבית הקימה משפחה נורמלית לגמרי ומצאה דרכים לתרום לאחרים בעבודה ובהתנדבויות שונות.

דווקא החלקים המיוחדים בחייה, הניתוק מהמשפחה בגיל צעיר ואימוץ של ילדים באומנה, פחות דיברו אלי. הם נכתבו בצורה מנותקת רגשית, העבר הרחוק- כנראה בגלל שהוא רחוק, והילדים שאימצה- כנראה בגלל שקשה להפריד את הסיפור שלהם מהסיפור של שאר המשפחה- הסיפור שלהם נכתב תמיד כחלק מההתמודדויות שהמשפחה עוברת כמשפחה נורמלית.

החלקים הטובים בספר, בעיני, הם על חייה הפשוטים כאם וכחברה בקהילות שונות. היא חיה במודעות עצמית גבוהה וניחנה באינטליגנציה רגשית וחברתית שאפשרה לה לנתח מצבים חברתיים ואישיים בתבונה, גם אם לעיתים לאחר מעשה. הכתיבה שלה קולחת, אסוציאטיבית, משעשעת ונעימה. דווקא הקטעים הללו לא מייחדים אותה מנשים אחרות. למעשה, רוב סיפורי החיים של נשים ששמעתי יכולים לשמש חומר טוב לספר. בשנתיים האחרונות אני חברה בקבוצת ווטסאפ משמחת של נשים שלמדו איתי בכיתות ט-י"א. בקבוצה אנחנו משתפות בדברים פשוטים מחיי היום יום, וזה הכי מעניין בעולם. כנראה כי אלה הדברים שאני מתעסקת איתם: היום יום, אלו הקטעים שמעוררים הזדהות. הייתי שמחה לקרוא ספר על חייה של כל אחת מחברות הקבוצה הזו, ואני בטוחה שהוא היה מעניין באופן אוניברסלי, לא רק עבור מי שמכיר אותן. ייתכן שאם העריכה של הספר היתה שונה הייתי שמה לב יותר לחלקים יוצאי הדופן שבחייה של דפנה. יתכן שאלו הקטעים שהיו קרובים יותר לליבה של העורכת ולכן זכו להתייחסות מעורבת יותר.

אהבתי את סגנון הכתיבה של דפנה. בניגוד אליו, קטעי הסיפור הקצרים שנכתבו על חייה נראו כמו סיפורים לנוער. לא מצאתי בהם עומק רגשי, תובנות מיוחדות או עושר לשוני. היו שם אנשים שמתאהבים, עוברים מרד נעורים סמלי או מדברים על ספסל לעת ערב. אני לא יודעת למה בדיוק זה הזכיר לי ספרים לנוער, נראה לי שספרים לנוער לעיתים קרובות נכתבים על ידי סופרות (או סופרים) שאינן נוער ולכן מרגישים את הזיוף (בספרים לנוער שאהבתי היתה הרגשה שהסופרת עצמה היא קצת נערה, או ילדה). לאור הקטעים האלה הייתי יכולה להמליץ עליו כספר לנוער אבל איגוד ההורים והמבקרים האמריקאי דירג אותו R (מתחת לגיל 17- בפיקוח הורים) (אל"ב).  גם כאן נראה שיפעת ארליך, שכתבה את קטעי הקישור, כתבה אותם מתוך מחשבה שהסיפור עצמו מעניין ולכן פחות חשובים הניואנסים. אני מסייגת ואומרת שאני רגילה לקרוא ספרים שכתיבתם נמשכה יותר משנה אחת, ולכן יכול להיות שאני מרגישה את החיפזון שבו נכתב הספר בתור חיפוף בכתיבה. עם זאת, אני חושבת שזו היתה החלטה נבונה לכתוב את הספר בשנה אחת ולא לפספס את המומנטום, ואם שטחיות בכתיבה היא המחיר אז זה לא מחיר כל כך גבוה.

יש פרק אחד בספר שמתאר את המריבות שהיו לדפנה עם אחרים. התנצחויות היו חלק חשוב מאישיותה ולכן היה מתבקש להפוך זאת לחלק מהספר. אני מזדהה עם מוטיבציה חזקה מדי לצדוק. למרות זאת החלק הזה קצת צרם כי אלה היו ריבים אמיתיים עם אנשים אמיתיים. באחד הקטעים בספר דפנה כותבת לחברותיה מכתב אמיץ:

"כתבתן לי שאני אמיצה. ובכן, תודה. זה אמנם לא היה חידוש בשבילי, כי זו התכונה הטובה והרעה של מזל עקרב. כשהוא מחליט לתקוף לא אכפת לו מהתוצאות. ועם זאת, זו לא תכונה שיש להתפאר בה ואני ממעטת לעשות בה שימוש. כי זה לא דרכי שלום. ואחרי שאני משתמשת בה אין לי הרגשה טובה. אני מרגישה רע מאוד עכשיו. עצובה. עצובה על כך שהקאתי על בן אדם את כל מה שהיה לי להקיא עליו. אני שונאת להקיא".

זה מכתב אמיץ בעיני כי הכי קל לעוף על עצמך כשחברות מצדדות בך בויכוח ומשבחות את האומץ שלך, ואמיץ לעמוד מול הסחף ולדייק דברים.

יכול להיות שזה מה שדפנה היתה מרגישה מול הפרק בספר שעוסק בויכוחים (שאמנם חלקם הגיעו לידי השלמה אבל חלקם לא). זה טוב לצעוק בעזות את מה שאתה מאמין בו אבל חייבים שיהיה את הקרעכץ אחרי זה, את התחושה שזה לא אומץ שיש לשים על דגל. כאן מגיעה ביקורת עמוקה יותר על הספר: הספר מורכב מדברים שפורסמו על ידי דפנה בפורומים שונים "על הדרך". זו הצהרה שהסופרת משתמשת בה כדי להצדיק הכללה של חומרים שונים בספר, זה כבר היה מפורסם. כשכורכים את החיים של האדם לספר ועורכים מתוך מחשבה זה לא דומה לפרסום מתוך נקודת השקפה זמנית של אמצע ויכוח. כאן אין אפשרות לדיאלוג קדוש ומחייה אלא קיבוע של נקודה בזמן. וגם אם מרוב קטעי הריב שהוכללו בספר יצאתי נשכרת בהארה של דמותה של דפנה וערכיה, קטע אחד הוא בלתי נסלח בעיני, נכתב על דמויות מוכרות מדי שגם עילום שמן לא מכסה עליהן, ועיקרו ריב קטנוני שלא מעמיד אף אחד מהמעורבים בו באור טוב.  אולי היה מקום גם לשים את הפרק הזה בספר במיקום אחר ולא כפרק אחד לפני שמדברים על מוות. מצד שני, אני מבינה את הכאב שבויכוח שנקטע על ידי מוות זה אחד הדברים שכאבו לי כשנפרדתי מיואב רובין פעם, שהיה שותף אגדי לויכוח. את סומכת על מישהו שייתן לך קונטרה וישמיע את הקול החיוני שלו מולך כשאת מגזימה ואז הוא נעלם ואת נשארת לבד למצוא את הגבולות של עצמך.

לסיכום: הכתיבה של דפנה כיפית ומעוררת הזדהות, והיא רוב הספר. לטובתה ולמען ההקשר אפשר גם לצלוח את סיפורי החיים שמסופרים באופן שמאלצי ומעט מביך. לדלג על הריב שהיה לה עם נשים מוכרות כי הצטערתי שקראתי את זה והיה עדיף שלא.

ביקורת על השרשרת שקיבלתי לפסח: שרשרת נפלאה. קלאסית ועדינה. רואים עליה שבעלי אוהב אותי.

פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת, ספרים | תגובה אחת

בבא קמא זה אחלה

הבנים שלי למדו משניות בקיץ באתר קיץ 38. זה אתר שמסביר באמצעות סרטונים משנה ביום במשך כל הקיץ. המשניות היו מתוך מסכת בבא קמא, שתמיד חשבתי שהיא אחת המשעממות. אין בה תיאור של טקסים מגניבים כמו ליל הסדר של פעם או הבאת הביכורים ואין שם מסרים חברתיים כמו במסכת אבות, סתם דיני נזיקין- אם מישהו פגע בשני מי אשם ומה העונש.

במהלך הקיץ גיליתי שהאנשים בסרטונים מסבירים היטב גם משניות מסובכות ומקשרים את הנאמר במשניות באופן חינני לחיים של הילדים (למשל, המשנה אומרת שמי ששם חיטה בחצר חברו אחראי במקרה שהפרה של השכן אוכלת אותה אבל אם ביקש רשות לשים שם חיטה והחבר הסכים אז החבר אחראי לנזק. מכאן לומדים לחיי הילדים שאדם שמסכים לעשות טובה לשני צריך לעשות את זה עד הסוף ולא להתנער מאחריות בחצי הדרך).

גיליתי שלימוד הדינים הפשוטים של נזיקין מחזק את האינטואיציה הפשוטה לגבי מה נכון ומה לא ומלמד את הילדים נימוסין והליכות. בנוסף, המשניות הפכו לשימושיות בבית: היום אחד הילדים ישב על הספה עם הרגליים למעלה ושבר חפץ שהיה שם ששייך לאחיו. הסברתי לו שכמו שהמשנה מייחסת חשיבות לשימוש חסר אחריות וחריג ברשות הרבים (מישהו שרץ ברחוב או נעמד במפתיע בלי להזהיר יהיה אחראי לנזק שיצר יותר ממישהו שהלך רגיל) כך הוא אחראי לנזק שנגרם מנפנוף רגליים מעל הספה ולא יכול להאשים את אחיו שהשאיר חפץ, אמנם לא במקומו, אבל במקום שבדרך כלל לא מנפנפים אליו רגליים.

נחמד שהמשנה נותנת מילים ודימויים לאינטואיציות של טוב ורע, צודק והגון. אולי התדמית של דיני נזיקין דומה לתדמית של לימוד מידות כפי שהיא מופיעה בהקדמה למסילת ישרים: המחבר אומר שהוא לא חיבר את הספר לחכמים כי הם לא יקראו בו כי הם יודעים את זה כבר ולא לטיפשים כי הם ממילא אף פעם לא קוראים כלום. ככה גם לימוד נזיקין: ההשפעה של הקריאה על המידות והנפש גדולה מהתועלת שיש בידע כשלעצמו.

עכשיו רק נשאר לדאוג לכך שלא יגדלו להיות עורכי דין.

פורסם בקטגוריה לייפסטייל ואיכות חיים, תורה | כתיבת תגובה