עדות

בייביסיטר
אם לא יצא לכם להיות בייביסיטר אצלי (רק מעטים זוכים), ואולי כדי להתכונן לבייביסיטר עתידי (אם תעברו את מבחני הקבלה המחמירים), הנה ההוראות שלי לבייביסיטר: הם ישנים. הם אמורים לישון. הם לא מתעוררים בדרך כלל. אם במקרה אחד מהם מתעורר- לא לגשת אליו, קורה שהם מדברים מתוך שינה. אם נראה לך שזה רציני- אפשר לגשת, לתת לו מוצץ, לא אין סיכוי שהוא יצטער על שזה לא ההורים שלו כי הוא לא באמת מתעורר, הוא חוזר לישון מיד ולא יזכור שהוא קם או ראה אותך. לא שאין מקרים שהם באמת מתעוררים, אבל זה נדיר, בדרך כלל פשוט צריך לשבת בסלון ולהעסיק את עצמך במשהו אחר.
חשבתי על זה קצת: אם אני צריכה שיהיה כאן מישהו, כשבעיקרון ההוראות הן לא לעשות כלום, למה אני צריכה שיהיה כאן מישהו בכלל? (בעיקרון. כתהיה קיומית. בפועל אני אמא אחראית, ויש כאן מישהו לכל מקרה שלא יהיה, החל מזה שהם יתעוררו וכלה בכל הדברים שיכולים לקרות לילדים קטנים בלי השגחה.)

נחמד לי לחשוב על זה כעל עדות- אני רוצה שמישהו יקשיב לילדים שלי, שמישהו ידע שהם ממלמלים מתוך שינה, שהם בכו רגע ונרדמו מיד. שהמלמולים שלהם לא יעלמו בחלל ריק. שמישהו יהדהד אותם, יוטרד איתם, גם אם הוא לא יכול ממש לעשות משהו או לעזור.

הקטנצ'יק חולה
אני נתקלת בזה עכשיו, כשהקטנצ'יק חולה (טוב, לא ממש חולה, הוא קיבל חיסון, הוא אמור להיות קצת מוטרד מזה, שיהיה לו חום ושזה יעבור).יש רגעים שהוא בוכה ואין שום דבר שיכול להועיל לו- לא נידנודים, לא חיבוקים, לא אוכל, לא מוצץ. כל מה שאפשר לעשות זה לתמוך בו רגשית- אני פה, אני יודעת שכואב לך, חבל שאין מה לעשות עם זה.

לרקוד או לשבת בצד
גם כשרוקדים יש עדות- אם אני לא רוקדת, מתוך עייפות או פינוי המקום למישהו אחר, למדתי שעדיין אפשר להשתתף על ידי העדות. על ידי קבלה של הריקוד של האחרים, על ידי הפתיחות לכך שהריקוד שאני עדה לו יעיר גם אותי, ישתף אותי גם ללא תנועה מצידי.

אז מה בעצם אני רוצה להגיד?

אני רוצה להגיד, שגם בישיבה מן הצד יש משהו פעיל. גם כשלא עושים כלום אפשר לעשות משהו. ולא חייבים כל הזמן לזוז, או להרגיש אשמים על שאנחנו לא עושים כלום. השאלה היא לא רק אם אנחנו פעילים או לא פעילים, אלא גם איך אנחנו לא פעילים- מתוך אטימות, או תוך כדי הקשבה, הדהוד של הסביבה ופתיחות למשהו שיעיר אותנו.