מה אני קוראת- ספיישל החופש הגדול!

95% מהספרים שמבוגרים קוראים בחופש הגדול הם לא קלאסיקות שבימים רגילים לא הגענו אליהן ולא ספרי הגות או פילוסופיה שנותנים חופש לנפש במקביל לגוף, או מספקים איזו קלישאה אחרת שתחת כנפיה אספו לכם במוספי הספרים של העיתונים המלצות על ספרים לימי החופש. 95% מהספרים שאנחנו קוראים בחופש הם ספרי ילדים, ברוב המקרים מדובר באותם 3-5 ספרים שלאור דרישות הקהל הקטן-אך-צווחני מוקראים שוב ושוב ושוב עד שאתם מדמיינים שגם בספר הפילוסופיה ששאלתם במיוחד לחופשה יש ניקוד. אין בו*. הוא גם לא מתחיל במילים "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו", זה רק נדמה לכם.

אני, למשל, קוראת את ד"ר סוס. כשהייתי קטנה לא אהבתי את חתול תעלול. מדובר בחתול סדיסט, חסר אחריות, אנטיפת, שמתעלל בשני ילדים ובדג שלהם מאחרי גבה של האמא שלא שם כדי להשגיח עליהם. היום כבר התחלתי להשלים עם הסיפור הזה, אבל לפני ההשלמה- כמה מילים על כלל הסיפורים שקראתי של ד"ר סוס: אני מעריכה את ד"ר סוס על כך שהוא כותב על מצבי חיים מורכבים, על סיטואציות שמבוגרים נתקלים בהן, אבל בכל זאת לא מאבד את העניין אצל הילדים. ספרי הילדים האהובים עלי הם ספרי הילדים מאת רבקה מרים- הם פיוטיים ומתוקים ומקוריים. אבל הלוואי שהילדים שלי היו מתחברים אליהם. הספרים של ד"ר סוס דווקא כן מדברים אל הילדים. קחו למשל את הספר "המלחמה האיומה על החמאה". הוא מדבר על מירוץ חימוש. אי אפשר להבין את זה אחרת. לא מדובר בשני ילדי גן שמציקים אחד לשני ומשלימים, סיפור אופייני לספרי הילדים החינוכיים המעצבנים שמניחים שילדים אוהבים לשמוע רק על ילדים. מדובר במרוץ חימוש! עם פצצת אטום! והספר נגמר בשאלה מה יקרה כשלשני הצדדים יש פצצת אטום והאם הם יזרקו אותה או לא!!! חוץ מזה, יש גם קטע מספר אחר ("כבר אמרתי לך פעם כמה יש לך מזל" ) שמדבר על חוסר הטעם במינוי מבקרים ומבקרים למבקרים ועליהם להוסיף עוד בקרת איכות, וכן הלאה עד לאינסוף. הסיפור האמיץ ביותר של ד"ר סוס שקראתי הקיץ יוצא נגד קודש הקודשים של עולם ספרי הילדים המודרני- הסיפור "החשטפים" יוצא במופגן נגד אופנה ומרצ'נדייזינג.

למרות היופי שבבחירת הנושאים לסיפורים והעיבוד שלהם לילדים, עדיין היתה לי בעיה עם "חתול תעלול", ועדיין לא לגמרי התגברתי עליה, אבל נראה לי שמצאתי פתרון, אני רק צריכה להאמין בו מספיק חזק. בגלל הירידה לפרטים אני לא בטוחה שמי שלא זוכר את הסיפור יכול להבין את הפירוש שלי, אבל אם אתם רוצים לנסות ליצור חוויה מתקנת או להיפטר מטראומת ילדות או משהו כזה אתם מוזמנים לקרוא אותו שוב באור כזה: הפירוש החדש שלי לספר מציג אותו כהתמודדות עם ילד מציק וביריוני, שאף פעם לא מכיר בטעות שלו, לפחות לא בפומבי. הגיבור האמיתי של הספר הוא הילד הקטן, שמתעשת ועוצר את הבלאגן ומגרש את החתול, תוך כדי הגנה על אחותו. השכר שהוא מקבל על האומץ שלו הוא שהחתול חוזר ומסדר, מעשה שלא היה מתאפשר אם הילד לא היה תופס אחריות ומשנה את מהלך הסיפור. לאור זה, אני דווקא מעריכה את ד"ר סוס על האלימות המתפרצת של חתול תעלול. גם בחיים יש ילדים בריונים בצורה קיצונית. אני שמחה שהוא לא סיים את הספר בהתנצלות רווית דמעות מצידו של החתול והזמנה למשחק נוסף בעתיד, חיבוקים, נשיקות, לבבות מקפצים ברקע וקונפטי. החתול לרגע לא מודה בגלוי בכשלונו, וגם הסדר שהוא מסדר לאחר מעשה נעשה ביוהרה והתפעלות עצמית. החיים הם באמת התמודדות בלתי פוסקת ונחמד לראות את זה משתקף בספר. יש ילדים שהם פשוט בריונים, ואנחנו לא יכולים לחנך אותם להתנהג אחרת מכל מיני סיבות. אנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו להיות אמיצים מול בריונות ולא לצפות לחזרה בתשובה והכאה על חטא של הבריון אלא להישען על החוזק הפנימי שלהם, או על ההורים.
 (*חוץ מבספרי פילוסופיה מתורגמים מגרמנית שהמתרגם חשב שהוספת ניקוד במילים הקשות שהוא המציא במיוחד לצורך תרגום הספר הזה תגרום לטקסט להיראות קשה יותר לפיצוח.)