רק הפעם

העבודות שהכי קשה להגיש, בעיני, הן העבודות שבהן דרישות המרצה הן: תכתבי משהו, בכל נושא, ותגישי בזמנך הפנוי. המילים המאיימות ביותר במשפט הזה הן כמובן- זמנך הפנוי. כולנו יודעים שזמן פנוי הוא פיקציה וכל דבר שנדחה לזמני הפנוי נידון מראש לנפילה ארוכה לאבק שבין הכיסאות.

אם תסתכלו טוב טוב בין הכיסאות האלה תוכלו לראות שם את המצווה שאני מנסה לקיים בימים אלה (ימים אלה= בערך חצי שנה) ללא הצלחה- מצוות צדקה. לכאורה, צדקה אמורה להיות המצווה הקלה בעולם. לתת משהו למישהו. יש לי המון דברים ויש בעולם הרבה מישהואים. כשמסתכלים מקרוב אפשר לראות את בעיית האין- דדליין מרוחה לרוחבה ולאורכה של המצווה כמו שלט אין כניסה על גדר הפרדה חשמלית. ולא רק שאין דדליין. אין שום כללים- האל לא הדריך אותנו בחסדו בהוראות הגעה מדויקות לביתו של העני הקרוב למקום מגורינו אלא השאיר לנו המון מקום לאילתורים, ואם נודה על האמת- אנחנו די גרועים באילתורים.

במהלך שנים גובשו המון כללים באשר לצדקה. יש אנשים שנותנים לכל מי שמבקש אבל נותנים לו ממש את המינימום, יש כאלה שמחכים כל חייהם למעשה הצדקה האחד, הגדול והאולטימטיבי, שיתאים בדיוק למטרות בהן הם תומכים (לכשיסיימו להחליט מהן, כמובן) ולכמות אותה הם חושבים שצריך לתרום. יש כאלה שאף פעם לא תורמים בטלפון. יש כאלה שתורמים רק לצדקה על ידי שליח ויש שתורמים רק לנזקק עצמו. כל הכללים האלה מאוד מלחיצים אותי, עד כדי שיתוק. התרגלתי להתעלם מקבצני הצמתים (מסוכן לתנועה בכביש) ומקבצני התחנה המרכזית (לכי תדעי מה הם עושים עם זה, בטח עושים מליונים) ומהטלפניות (הן לוקחות הכל כשכר ומעבירות הלאה רק את השאריות). יש לי כל כך הרבה חוקים שאני לא מצליחה לרדוף אחרי המצווה הזו.

גם לתרום ליד הבית מאוד קשה. כמה עניים אני כבר מכירה? ולכמה מהם אני יכולה לתת כסף, סתם ככה, ביום בהיר אחד, בלי להידרש לתחבולות משונות? וגם כשאני כבר מחליטה להביא למישהו כסף- אני צוחקת על עצמי כל כך, הרי לאנשים שאני באמת חייבת להם כסף (על פעוטון, על כל מיני) אני משלמת לפי שוטף + מתי שאני נזכרת. מה עם המצווה לשלם למי שאני חייבת לו בזמן?

חשבתי למה המצווה הזו חשובה לי ולמה באמת קשה לי לקיים אותה, וגיליתי שהדברים קשורים אחד בשני- הקסם של המצווה הזו הוא בספונטניות, בקשר עין עם העני ברחוב, במחשבה איך להביא את הכסף דווקא עכשיו למשפחה בקומה הרביעית. הרי אי אפשר לתת לכולם, בלי סינונים, אבל צריך מדי פעם להתגבר על הכללים, לחרוג מהם, ולתת לפנים משורת הדין לקבצן אחד מקבצני הדלת, לעמותה אחת ששמעתי עליה ונגעה לליבי. כל העניין הוא הנגיעה בלב שבלעדיה לא תיתכן נתינה (בגלל הסינונים ההכרחיים וההגנות והעיכובים). הספונטניות היא שיוצרת את הקושי. צריך להיות מאוד קשובים ללב, מאוד מוכנים עם היד על הארנק לעת רצון שבה תזדמן לנו המצווה. אם דוחים אותה היא תידחה- כי אין דדליין.

אחת הסיבות שאימצתי אל ליבי את המצווה הזו עוד יותר חזק מבהתחלה כשרק חשבתי עליה, היא שגיליתי שהיא מאוד נשית בעיני. יתכן שגם בעיני דורשי המדרשים היא נשית כי זו מצווה שמוזכרת בהרבה מדרשים כמצווה נשית, לעיתים קרובות- בניגוד לגברים שכשלו בהבנה של חשיבות המצווה. בניגוד לצדק ולתיקון השיטתי של החברה, צדקה כן מתאימה לי למצבי הרוח וכן דורשת ממני להתחבר לעצמי. נשים הן לא לינאריות, הן מעגליות ומשתנות. ניתן לנצל את שינויי העונות ומצבי הרוח ולגייס אותם לטובת צדקה. צדקה היא דווקא מצווה שאי אפשר לעשות כל הזמן בלי לפגום במהותה (ולא, הוראת קבע לא נחשבת בעיני קיום המצווה מדי חודש אלא יותר כמו קיום מצווה חד פעמי ביום ההתגייסות, נראה לי שברור מדברי למה אני חושבת ככה), אז אפשר לעשות אותה מדי פעם כשיש חשק לעשות אותה.

העולם דוחק בנו לאמץ דפוסי תכנון לו"ז גבריים. למרות שיש חוקים שמאפשרים חופשת לידה ואפילו שעה חופשית להנקה, המעסיקים מתרחקים מעובדות פוטנציאליות שעלולות להיכנס להיריון\ לרצות לטפל בילדים כמו מאש. למרות שזה לא חוקי, בראיונות עבודה של אמהות שואלים, כדרך קבע, על האפשרות של כניסה להיריון בשנה הקרובה. ואין שום חוק שמתחשב בכאבי מחזור. תסבלי. התנועה נגד הזרם היא קשה מאוד. יש לי דודה שאני מאוד אוהבת שאני מעריכה אותה על היכולת להשתנות מבחינה מקצועית. היא לא הלכה במסלול הקרייריסטי אליו מפנים אותנו בימים אלה- תבחרי מקצוע ותדבקי בו עד הפנסיה- אלא הלכה, בייסורים לא מעטים שמלווים כל תהליך של צמיחה ועבדה בכל מיני דברים שהזדמנו. קיבלתי את הרושם שהיא היתה מורה טובה וגננת טובה ומוכרת ספרים טובה וגם עבדה בכמה דברים שלא ממש התאימו לה, אבל לפחות עכשיו היא יודעת גם במה היא לא טובה. ההתנהלות הזו היא מאוד נשית בעיני ונדמה לי שכאב הצמיחה שווה את הפירות שלה. אני מאמינה שייתכן שבמהלך החיים נגלה על עצמנו כל כך הרבה עד כדי כך שנבחר בדרכים שונות בכל פעם. לא יתכן שייעודנו ייקבע ברגע שאמא שלנו חלמה שנהיה רופאה או עורכת דין. צדקה דומה להתנהלות הזו בכך שהיא דורשת את האינסטינקטים המאפשרים לנו לעצור באמצע החיים ולעשות משהו שהוא בכלל לא כלכלי. הקושי הוא בדיוק הקושי להתחבר אל הרגע ולהיות בהווה, ומשם גם מגיע היופי הגדול של המצווה הזו בעיני.

לקריאה נוספת:

– משהו שכתבתי פעם על הכוח המשתק של הכללים

– משהו שכתבתי פעם על מצבי רוח משתנים, מעגליות ועונות.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה איזה כיף, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על רק הפעם

  1. עינת מעוז הגיב:

    אפרת יקרה מאוד,
    תודה על ששיתפת אותי בהגיגייך.
    מודה שהתרגשתי מהמחשבה של החיבור הלא מילולי בייניינו.
    בלי מילים. המון אהבה ואכפתיות מהיום שנולדת. את איתי בליבי.
    מודה שמה שהכי ריגש אותי זה עד כמה קלטת ודייקת אותי.
    מאמינה בכל ליבי בדברייך אלה על המעגלים הנשיים. על החיבור שלנו לרגע.
    על הלמידה שלנו את החיים . מתוך התנסות אמיצה בהתנסויות שונות ומגוונות.
    כך אני עם החיים. בזרימה אינסופית .לעיתים קשה ,לעיתים כואבת, לעיתים יפה ואוהבת. ותמיד מאתגרת ומעניינת. ואולי הסבא שלך האבא שלי הוא המורה הגדול והחכם שלנו. תודה לאל ותודה גם לנו.שבוע טוב וחודש של מעשים טובים, אוהבת דודה עינת.

  2. מיטל הגיב:

    אני חייבת להודות שאני לא מתחברת לגישה, ששמעתי כבר פעמים רבות, לפיה נשים הן מעגליות ומשתנות, וגברים הם ליניאריים. אולי זה עניין טרמינולוגי. המעגליות מתחברת אצלי למשהו שחוזר על עצמו ולא מתקדם. לכאורה – התנהלות שיש בה משהו לא רציונלי. אולי אני פשוט ליניארית מדי. וליניאריות ממש לא סותרת שינוי: להיפך: מי שהוא ליניארי בהכרח משתנה כל הזמן. אחרת הוא לא היה ליניארי אלא פשוט עומד במקום. אני לא מהטוענים שגברים ונשים הם אותו דבר. ברור שיש בינינו הבדלים, שלא נעלמו מעיני. אבל אני נזקקת לטרמינולוגיה אחרת כדי לתאר אותם.

  3. אפרת הגיב:

    עינת- אני אוהבת אותך גם.
    מיטל- זו לא רק גישה, זה גם עניין של ביולוגיה, וכתבתי את זה. איכשהו נשים נבראו כך שבחלקים מן החודש יהיה להן קשה יותר לתפקד, בצורה מעגלית לגמרי, חודש אחרי חודש. וגם אחרי לידה- את מרגישה כאילו את תינוקת שוב, שצריך לטפל בך ולהאכיל אותך וכל מה שאת רוצה זה לישון כל היום ואת בקושי יכולה ללכת או להתקלח וכאלה. אני לא רוצה להפחיד אותך יותר מדי ואולי לך יהיה קל יותר. בכל מקרה- קשה לי להאמין שתקומי בבוקר למחרת עם חיוך וחליפה שחור לבן ותלכי לעבודה כאילו כלום. אני בטוחה שהבחור שאיתך יפנה לעיסוקיו הרבה יותר מהר ממך. כי החיים שלך הם מעגליים- יש לך תקופות כאלה מובנות בלו"ז. לפעמים תצטרכי, בעזרת ה', שלושה חודשים חופש, וכל המעסיקים שלך בהווה ובעתיד יודעים את זה ברגע שאת נכנסת לריאיון עבודה.
    מה שכן- את בוחרת אם להתנגד לזה (נגיד- ללכת לעבודה בכל מחיר) או לזרום עם זה (לקחת שבועיים חופש בחודש ושנה אחרי לידה, או משהו כזה…).

  4. אורן הגיב:

    זה יופי של פוסט*.

    (*אבל לא אהבתי את הקטע על צדקה כמצווה נשית ואת הרטוריקה על המעגליות הנשית מול הלינאריות הגברית).


    אני חושב שלפי דורשי המדרשים זו מצווה "נשית" בגלל שהנשים בבית, עושות מה שנשים בתקופת חז"ל עשו, ולכן הן אלו שפותחות לקבצן או לחלבן. אבל דווקא מעניין לראות אסופת מדרשים בענייני צדקה ולבדוק. זה יקרה כשאמצא את הCD של פרוייקט השו"ת וכשאמצא קצת זמן.

  5. האורגניזם הגיב:

    פוסט יפהפה. ויפה היה גם הפוסט המקושר על העונתיות.
    בהתחלה אמנם גם בעיני היה משהו מטריד בחלוקה ל"גברי" "נשי" ובסיכום של נשים כמעגליות ושל גברים כליניאריים, אבל האמת היא שאם לא לוקחים את זה כמשהו שמחייב את כל הנשים לדמות זו לזו ולענות על קריטריונים כדי "להיות אישה", אז בהחלט אני יכולה להבין את הסיווג של התכונות הללו כ"נשיות", אף על פי שהן יכולות וגם מופיעות בגברים, ותכונות גבריות להיפך.
    אני חושבת שיש אלמנט תקופתי בחיים בכלל. לא רק בגלל שכל החיים הם בסך הכל זמניים, וגם לא תמיד הוא מעגלי במובן של חוזר לאותה נקודה. הוא מעגלי במובן שתקופה של התכנסות או תקופה של פריחה הן דבר שחוזר על עצמו פעם באיזשהו זמן, ובכל פעם הן נראות אחרת ועוסקות בנושאים אחרים ומביאות לנקודות מוצא חדשות.
    תודה על הפוסט הזה.

  6. אפרת הגיב:

    אורן- נשים לא פותחות את הדלת לחלבן, זו השמצה פרועה. בקשר למדרשים- אני גרועה בשמות ופרטים קטנים. אני זוכרת רק קווי עלילה כלליים- על אחת (בת של איזה רב… ) שגורלה היה שנחש יכיש אותה בחתונה ובגלל שהיא האכילה עני באותו יום היא ניצלה והנחש מת (שם כתוב גם "צדקה תציל ממוות" ), או שניים שהתחבאו בתנור (?! ) והרגליים של האשה לא ניכוו מהתנור כי היא נותנת צדקה לעניים. אני מאמינה שהמדרשים אומרים משהו גם על האופי של נשים וגברים ולא רק על הנסיבות. לפי ההתנגדויות כאן אני עוד אצטרך להוכיח את זה.
    האורגניזם (איזה שם לא אישי)- תודה לך גם.

  7. יחזקאל הגיב:

    "שוטף + מתי שאני נזכרת". *אנחה כבדה*.

    ומה שאורן אמר, לפחות בעניין המדרשים.

    השמות שחיפשת: בתו של רבי עקיבא. מר עוקבא ואשתו, למרות שגם הוא עסק בצדקה, הוא נותן כסף, היא נותנת אוכל שזו עזרה מיידית יותר.

  8. יוליה הגיב:

    אני רואה את מצוות צדקה כנתינה באופן כללי.
    נניח להאכיל אורחים רעבים במיוחד (שיכול להיות שידם משגת לקנות ארוחת צהריים – אבל הם עדיין לא עשו זאת), או לעזור לסחוב סלי קניות, להסביר שיעורי בית לילדים של השכנים או לתת להם להשתמש בטלפון שלך, או סתם להקשיב למישהו מתלונן באוטובוס במקום לנסוע ולנוח להנאתך.
    נראה לי שיוצא לך לעשות הרבה מהדברים האלה, אני חושבת שמצוות צדקה מתקשרת הרבה פעמים לנשים בדיוק כי אין לה גבולות מדוייקים ("שאין להם שיעור" ) והיא יכולה להתבטא בצורות רבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s