החופש הגדול מאפשר לי לבדוק מקרוב את גני השעשועים. שלא תגידו שאין בבלוג שלי תחקירי עומק או יציאות אל השטח. בדקתי במו ידי (ורגלי. ואני די בטוחה שגם היו מעורבים בעניין ירך או שתיים, כתפיים, ועוד כמה איברים, חלקם התגלו בפעם הראשונה בזמן התחקיר עצמו) כמה וכמה מתקני שעשועים, וכשאני מתכוונת "במו ידי" אני מתכוונת שזה לא פוסט בנוסח "לאן אפשר לקחת את הילדים בחופש הגדול" אלא יותר בכיוון של "לאן אפשר לקחת את עצמך בחופש הגדול".
כבר כתבתי כאן פעם על טיול בתל אביב שאחת מנקודות השיא שבו היתה ביקור במתקני כושר רחוב (תמונה נהדרת שלהם אפשר לראות בבלוג של איתי). עכשיו בדיוק שמו לי כמה מתקנים כאלה מאחרי הבית (אם כי המתקנים מאחרי הבית קצת פחות מגניבים מאלו שהיו בתל אביב), ואני חולמת לקחת בייביסיטר ולצאת לשחק שם ערב אחד. אני שמחה לבשר על עוד התקדמות נהדרת באבולוציה האיטית מדי של המשחקים. ביקרנו בשבוע האחרון בכמה גני שעשועים מלאים כל טוב. הדבר העיקרי שתפס את העין הוא זה שהמשחקים משאירים מקום לדמיון. לא כל כך ברור מה צריך לעשות איתם. הם פשוט שם. המון זיזים להתפס בהם ולהיתלות עליהם, גלגלים להסתובב עליהם, כריות שתלויות בגובה ומזמינות להתנדנד עליהן, רק תנחשו קודם מאיפה מטפסים לשם, חבלים מחומרים נעימים עם מקום מדרך לרגל בנקודות אסטרטגיות וקשרים מזדמנים ביניהם, מחברים אותם לרשת סולמית מסובכת שאפשר לטפס עליה מכל מיני כיוונים…
גני השעשועים הקונבנציונליים, אם לומר את האמת, נראים כמו שילוב של מבנה תעשייתי כלשהו עם פיגומים של בניין. הכל מלא סולמות פונקציונליים לחלוטין, בהם כל שלב דומה למשנהו, שמובילים ישירות למגלשה או לגשר או לבית קטן. הקרוסלה מסתובבת בסיבובים סימטריים ומשעממים. גני השעשועים החדשים גורמים לי לחשוב איך זה עובד? איך זה מסתובב? איפה צריך להניח את הרגל כדי לעלות? התשובות לא צפויות מראש, וזה כיף נורא.
קצת על הילד שלי: לא מזמן היתה מסיבת סיום של הגן. כל ילד קיבל הביתה משחק מתוך המשחקים של הגן שהוא אהב במיוחד: ילד אחד קיבל בובה קטנה שהוא אהב לישון איתה, ילד אחד קיבל כובע מתוך ארגז התחפושות וילדה אחת קיבלה חרוזים להשחיל בבית. הילד שלי קיבל צינור ברזל ישן ועקום. תוך בערך שלוש שניות הוא מצא חוט ברזל שמישהו זרק מתחת לעץ והתחיל לחפש במרץ דרכים לקשור להשחיל ולחבר בין החוט לצינור כך שיצא משהו. בחצי מהתמונות שקיבלנו מהגננות, תמונות מהווי הגן, הילד שלי היה תלוי בכל מיני צורות משעשעות על גדרות מסוגים שונים שנקרו בדרכו. גני השעשועים החדשים נפלאים כי הם פונים בדיוק ליצר ההמצאה של הילדון.
שיחקנו המון. היו מתקנים שנורא רציתי לנסות אבל את הילדון עניינו בדיוק באותו זמן משחקים אחרים, ובאנו לשם בשבילו. וסבתא שלי אומרת: "יש לך חסך", בזמן שאני מטפסת הכי גבוה ומתנדנדת על דבר כזה עם גלגלים. אני צריכה לבוא לשם לבד, בהזדמנות, אולי כשנהיה זקנים והילדים לא יצטרכו יותר השגחה צמודה… אולי אני אצא לשם עם חברה פעם, אם אני אמצא כזה בירושלים (יוליה- אני יודעת שאת מתנדבת לצאת איתי. אל תדאגי. אני לא יוצאת לשום קיר טיפוס עם חברה בלעדייך).
מסקנות- לכו לגן שעשועים חדש. אין שום סיבה שהילדים של היום יהנו מכל הטוב הזה בלעדינו. לא סתם כתוב שם רק גיל מינימום לעליה על המתקנים (אגב, גיל המינימום כתוב בצורה השקופה ביותר האפשרית וניתן להתעלם ממנו לחלוטין, ללא תופעות לוואי, כך שאפשר להיות הורה אחראי לגמרי ולהגיד בכנות שלא שמת לב שיש גיל מינימום כשנתת לילד הקטן מדי שלך לטפס). כבונוס, אין שם בכלל חול, רק את המשטחים הגמישים הנחמדים האלה ששמים עכשיו בכל מקום. אולי בכלל בנו אותם בשבילי והילדים הם רק תירוץ.
במקום תה 
בפתח תקוה יש גני שעשועים מדהימים. נשמעים מאוד דומה לאלה שאת מתארת. יש שם כמה שבפירוש לא נועדו לילדים אלא למבוגרים. עמרי יכול לשחק שם שעות. הוא גם חושב כל הזמן על שיעורי הפיזיקה והמכניקה המגניבים שאפשר ללמד על המתקנים האלה, ועל הגאונות של מי שתכנן אותם, שלדעתו היה בוודאי מתמטיקאי… נשמח לספק נקודות ציון והוראות הגעה על פי בקשה.