קראתי עכשיו פוסט של מישהו אחר, שבכלל לא קשור לכאן, הוא רק הזכיר לי שיר ששמעתי כשהייתי קטנה ומאז לא שמעתי אותו יותר, ומשהו ממנו נשאר לי בראש. אתם מכירים את התחושה הזו, כשנזכרים פתאום בשיר ששכחתם? לי זה כיף במיוחד כי אני חיה בתחושה שאני זוכרת יותר מדי. כיף לי לדעת ששכחתי משהו. הייתי מייבאת את השיר מיוטיוב לכאן, אבל כבר לפני שלושה פוסטים חרגתי ממכסת האנשים עם פחות מדי בגדים שאני מכריחה את קוראי לצפות בהם (בעולם מושלם המכסה היא 0, כן?), אז לכו לשמוע את זה ביוטיוב, תפעילו שם את השיר, ותחזרו לכאן. כדאי להקשיב למילים. לא מומלץ לצפות. הבחורה מעפעפת. מראות קשים.
ההמשך מיועד למי שכן שמע את השיר אליו הפניתי. אבל גם מי שדילג יכול לקרוא ואני לעולם לא אדע… בקיצור, אני עצמי שמעתי את השיר היום ובאבחת נוסטלגיה חיפשתי את השירים האחרים של ננסי סינטרה, כולם שירים מוכרים, שדווקא כן זכרתי. בחולפי על פני השירים, גיליתי משהו מעניין- אחד אחד השירים נשמעים טוב, או לכל הפחות- נסלחים בהתחשב בגילם- אבל ביחד הם לא משהו. הבחורה דרמטית מדי. אני יכולה להאמין ששיר אחד שלה הוא אותנטי ומושר מתוך רגשות כנים של אבדן, אהבה, או מה שהיא מביעה באותו שיר. אבל להאמין לכל מה שהיא שרה בכל השירים? להאמין שבן אדם אחד, שיהיה נתון לכל כך הרבה סערות וטלטלות? זה כבר לא אמין. בטח היא זמרת והמקצוע שלה הוא להישמע אמינה בשירים שונים שמתארים טלטלות רגשיות שונות. אה, היא באמת זמרת. אז הכל בסדר. אבל אני בכל זאת לא קונה דיסק שלה. אין לי כח להיטלטל בין אהבות נכזבות לאהבות עולם בין בדידות לעצב לאושר מופלא.
לכן, יקירתי, אל תהיי דיווה. את גוררת אותי איתך אל פסגות ועמקים וזה מעייף ולא נראה כל כך אמיתי. או אם את חייבת- היי דיווה בביתך ואדם בצאתך. שיר אחד אני מרשה שתשירי לי. אם זה יהיה באנג באנג אני אנחם אותך מעומק הלב.
(פוסט זה לא נכתב לאף בחורה ספציפית אלא לכולן, כהמלצה כללית לחיים, ואם גם בחורים רוצים לאמץ את מוסר ההשכל אני מרשה להם)
במקום תה 
אני חושבת שהבעיה בבגדים היא האיכות ולא הכמות.
בקשר לדיוויות – אין ספק שזה מאוד מעייף. וגם מתיש. אבל לפחות הן נוטלות 9 קבין ממה שירד לעולם. כך שנשאר לשאר פחות לסבול…. ממש אמא תרזה. (אמהות תרזיות? אמהות תרזות?)
אבל זה דווקא נחמד שיש דיוות אוניברסליות – זה מגמד (ומנחם) את הדיוות המקומיות. (לפחות בתור אחת שיש לה את כל האגוצנטריות הדרושה להיות דיווה)
אני הייתי בחתונה שבה גרסת הכיסוי של השיר הזה (מקיל ביל) הושמעה. אשרי האנשים שלא מקשיבים למילים – הם לא היו צריכים להבין למה עברה בי צמרמורת באותו הרגע.
(אם כי אם לא מחברים אותו לחתונה, הוא שיר די חביב).
כבר שמעתי שירים גרועים יותר בחתונות. אני מהמקשיבים למילים. בחתונה שלי היתה רשימה שחורה של שירים (לא הושמעו שירי דוסים על כיבוש, נקמה או מלחמות, וגם השיר עם המילים האלמותיות "כיצד מרקדים לפני הכלה אויויויויויויוי" שמעולם לא הבנתי איך כלות מסכימות שישירו אותו).
למה, מה רע ב"ולבנימין אמר"? שיר מופת…
(אחד השירים השנואים עלי ביקום. פשוט כל כך סתמי. יותר הגיוני כבר להלחין את יחזקאל כ"ג. בעצם, זה רעיון.).
מדהים איך ב-10 השנים האחרונות הטעם המוזיקלי שלי בשירים לחתונה (הנודע גם בכינוי "מה ישמיעו בחתונה שלי כשתבוא") השתנה מקצה לקצה (מ"להקה, ורק שירים דוסים" אל "דפנטלי תקליטן ומינימום שירים דוסים מסוננים מראש בקפדנות (יחוסל המבטא האשכנזי עם ה-ת' הדגושה, ובעיקר זמריו) והלאה אל המוזיקה העברית לדורותיה. מה שגורם לתהייה איך ישתנה הטעם בשנים העתידיות עד לאירוע הלז.
מוזר שאתה מזכיר את לבנימין אמר. לבנימין אמר זה שיר של אבא שלי. פעם הוא היה מנהל מתנ"ס בנימין ולכבוד 25 שנה לבנימין המתנ"ס ארגן מחזמר בכיכובו של אברהם פריד ובהשתתפותם של שחקנים חובבים-ילדים ומבוגרים- מקומיים. זה היה ענק. לכבוד העניין המתנ"ס ביקש מאברהם פריד ומהמלחין הקבוע שלו לשיר את "ולבנימין אמר- ידיד ה' ישכון לבטח עליו". מאוחר יותר אברהם פריד ניכס לעצמו את השיר והמתנ"ס לא קיבל עליו תמלוגים או זכויות כלשהן למרות שהוא היה זה ששילם עליו.
ותקליטן זה איכס. בחתונה שלי היו כליזמרים אמיתיים שניגנו ניגונים חסידיים (בלי פופ דוסי) וקצת שירים חלוציים ("אם גם ראשנו שח" וכאלה). ואגב להיות דיווה, אצלי בחתונה רקדו רק במעגלים, ביחד, כשאפשר לראות אחד את הפרצוף של השני והמרכז הוא אלוהים. לא נתתי לאף אחד לשים את הכלה באמצע, או את עצמו.
[אני מגיע לכל דבר באיחור. אופנתי, כמובן]
נדמה לי שבקיל ביל זו לא גרסת כיסוי אלא המקור.
ושיר החתונות הדוסיות הנוראי ביותר הוא השיר ההוא על שמשון שנוקם את עיניו. שיר נורא באופן כללי ובטח בקונטקסט החתונתי. אני לא יודע מה מזעזע יותר – אנשים ששרים אותו כי הם לא מקשיבים למילים או אלו ששרים אותו בגלל המילים. נורא.