איך לאכול

פוסט אוכל לרפואתו השלמה והמהירה של יואב, שבעזרת השם בקרוב ממש יוכל לאכול שוב (כאן אומרים אמן).

עדכון: יואב נפטר בינתיים. יהי זכרו ברוך.

 כשהייתי קטנה בתיכון היה לנו שיעור ערב שבועי עם רב שהיה מומחה לגימטריה ולדילוגי אותיות בתנ"ך שיוצרים משמעויות על גבי משמעויות. אני חונכתי לחשוד בגימטריות ובמספרים, שאומרים לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, אבל אני חייבת להודות שמהשיעורים שלו למדתי רבות על עבודת המידות. כשהוא נח מן המספרים הוא היה נוגע ללב בדברים על איך להיות בן אדם (למה אין מילה למענטש בעברית?). בכל אופן, הרבה תלמידות החזיקו ממנו מומחה לסגולות ורפואות.

 יום אחד, חברה שלי ביקשה ממני לבוא איתה אחרי השיעור לחדר המורים כי היא התביישה לגשת אליו לבד לבקש סגולה לרפואתו של סבא שלה שחלה. היא ידעה ממי לבקש לבוא איתה, כי באותו זמן לא התביישתי מאף אחד. הלכתי איתה, לא מתוך אמונה בסגולות אלא מתוך רצון לעזור ושמחה על שהחוצפה שלי נמצאת יעילה לפעמים. הרב בדיוק אכל ארוחת ערב. החברה שלי בקשה את מה שרצתה. להפתעתי הרב לא נתן לה לקרוא איזה פרק תהילים, או נוסח של תפילה או לקפוץ שלוש פעמים במקום כל בוקר. הוא אמר לה ללכת לארוחת ערב (לשם הלכנו אחרי השיעור בדרך כלל) לברך על היוגורט, או על מאכל אחר, ולכוון לעשות את המצווה (של הברכה) לרפואת סבא שלה.

מאז התגבשה בי אמונה ביכולתן של מצוות לתקן. בתור אישה יוצא לי להתפלל מעט מאוד תפילות, ולמעשה ויתרתי עליהן למעט תפילות בודדות שלפעמים אני מצליחה להתפלל בשלמותן (בדרך כלל אני מצליחה להתפלל בערב שבת פעם בשבועיים ולומר את כל קבלת שבת). אורי מתפלל עלי את התפילות הרגילות, ואני מתפלת תפילות ספונטניות בשעות חירום (לפעמים בנוסח הרגיל ולפעמים בלי מילים). אמונה בכוחן המתקן של המצוות מאפשרת לי לדלג על התפילות ולהפוך את המעשים שלי לתפילה.

יש אישה אחת שהיא הקבצנית של הבית מדרש שלי. כל בוקר היא באה ודורשת שיכינו לה קפה, עם הרבה חלב, בלי סוכר, וגם פרוסה, אם יש, עם חומוס. כל בוקר אחד מהרחומים שבאנשי בית המדרש מכין לה. בכל פעם מישהו אחר. אני כמעט אף פעם לא- אני יותר אוהבת להסתכל על חסדים מאשר לעשות בעצמי. זה כל כך יפה. הקבצנית הזו מאוד מיוחדת. היא לא מבקשת, לא מתביישת, היא פשוט מקבלת את זה כמובן מאליו שהעולם אמור לספק לה את מה שהיא צריכה, היא לא אומרת תודה, והולכת כשהיא מסיימת לשתות. ברמת החינוך, ההנהגה המדינית, הכללים והחוקים אני לא אמליץ לאף אחד לבקש בחוצפה ולא אתן לכל אחד שמבקש בחוצפה מבלי לעבוד. אבל ברמה הפרטית מרגש אותי לראות איך קיימת בעולם מציאות שבה אדם מבקש מתוך תחושת הרעב, הצמא והצורך הדוחק שלו, ומישהו אחר פשוט נותן לו בלי לשאול. גם כשאימהות מסורות לתינוקות שלהן זה מרגש אותי. לא תמיד הן מודעות לחסד הגדול שהן עושות בנתינה רק מפני שמישהו קטן וחלש ביקש. אני מאמינה שעל ידי יצירת מציאות כזו בהנהגה האנושית אנחנו פותחים פתח לאל להתייחס אלינו גם ככה. על ידי יצירת מציאות כזאת, של צעקה שנענית מיד ובמלואה מתוך חסד ורחמים אנחנו מקבעים נורמה שבמסגרתה יענו יום אחד גם הצעקות שלנו, לפנים משורת הדין.

כאן אני מגיעה לאוכל. אחת המצוות שאני הכי אוהבת, והכי קשה לי לשמור, היא מצוות הברכה על האוכל. אני תמיד עסוקה במשהו אחר כשצריך לברך. בעיקר קשה לי לברך ברכה אחרי האוכל. אני אוהבת את המצווה הזו כי היא מחזקת את תחושת הכרת הטובה. אני מאמינה שקיום המצווה הזו ילמד אותי להודות על מה שיש לי, להיות פחות ביקורתית כלפי העולם וכלפי עצמי. כמו שאמרתי כבר כמה פעמים, אני מרגישה שאני העולם, לכן אני חייבת לברך עלי. אני מרגישה שאני סוג של פרי, או חלה, או נוף וצריך לברך עלי, במיוחד אני (צריכה לברך עלי). צריך ליצור נורמה של לברך על העולם, כי אני העולם ואני רוצה שגם יברכו עלי.

תמיד בסוף לימוד בחברותא אני מסכמת: מה למדנו היום. זה מאפשר לי לחזור, לסכם להניח הכל במקום. כך אני מרגישה לגבי הברכה על האוכל. תוך כדי הברכה אני כאילו אוכלת שוב את האוכל, מסדרת אותו במקום, נזכרת כמה טעים הוא היה, מדמיינת כמה הוא מזין או משמח. הברכה היא הסיכום של האכילה. כמו שהלימוד לא נתפס אם לא חוזרים עליו, ככה גם האוכל. אני חושבת שברכה היא דיאטה מצויינת, וכשאני אומרת דיאטה אני מתכוונת לתזונה נכונה ולא למתכון להרזיה, כי הרזיה לא מעניינת אותי כל עוד אני לא שמנה באופן מסוכן (איזה עולם מוזר זה שגם הלא שמנים שבו רוצים לרזות). אבל ברכה עשויה להביא להרזיה כי היא גורמת לאדם להתייחס בכובד ראש לארוחות. לדעתי זה גם הסוד של המון דיאטות אחרות- אם רושמים מה אוכלים, סופרים נקודות או מפרידים פחמימות מחלבונים, או מה שזה לא יהיה- הסוד הוא שזה גורם לאדם להתייחס ברצינות לאוכל, ולא לשכוח בכלל מזה שהוא אוכל או לאכול כלאחר יד, בלי לשים לב שאוכלים בכלל. בכל אופן מה שמעניין כאן הוא התזונה הנכונה, ומה שנכון בעיני הוא שעל אוכל צריך לברך וככה הוא הופך להיות חשוב.

כששמעתי מיואב שהוא לא מצליח לאכול, נראה לי דחוף- יותר מלהתפלל עליו – לאכול בשבילו, ולברך על האוכל. ביקשתי מאנשים שיודעים לאכול טוב והרבה לאכול את סעודת המצווה של פורים לרפואתו. נראה לי הגיוני לעשות הפרשת חלה לרפואתו. נראה לי שאם אוכל יקבל משמעות בעולם, אם היחס לאוכל יסתדר, בכללותו, אז כולם (כל העולם) בטח יוכלו לאכול, כולל יואב. צריך לתקן את היחס שלנו לאוכל ואז אף אחד לא יהיה רעב.

 מי שרוצה להצטרף לתפילה לרפואת יואב, או לאכילה לרפואתו, או לשניהם, מוזמן להתפלל על יואב בן עדנה.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוכל, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על איך לאכול

  1. מיטל הגיב:

    תודה אפרתי. מקסים, מעניין וחשוב.

  2. יוליה הגיב:

    זה יפה שאפשר לבוא ולבקש וייתנו לך לאכול.
    אני התרגשתי מאוד כשמישהי פעם ביקשה ממני באוטובוס לאכול משווארמה בפיתה שלי. (האסטניזם שלי מאוד לא מפותח). תמיד קינאתי במעשנים שזוכים לחוות סולידריות כל הזמן.
    איך שזה שסיגריה הוא מצרך יותר בסיסי מאוכל?

    ובקשר לכבוד לאוכל – הייתי מאוד רוצה לפתח אותו. (נניח: להפסיק לאכול ביד אחד ולגלוש באינטרנט בשניה, מילולית. כדי שהמקשים לא יתלכלכו).

  3. אפרת הגיב:

    (תארי לך מה היה קורה לו היית אוכלת וגולשת באותה יד, כמה בלגן היה אז!)

  4. יוליה הגיב:

    ניסיתי את זה על המקלדת בעבודה. זה יוצר מיני-מעבדה ביולוגית ליצוריים קטנים ושעירים שחיים מתחת למקשי המקלדת. (אם הם היו בגודל סביר לבהלה אני חושבת שהם היו לוקחים את כל הג'וקים בהליכה. גם את ג'וקי המילואים)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s