סיפורי תליונים

אפרת מתלהבת מהתכשיטים של עצמה.

קיבלתי היום תליון לשרשרת במתנה וחשבתי שזו הזדמנות טובה לספר את סיפורי התכשיטים שלי.

התליון הראשון בסדרה נקנה במהלך ההריון הראשון שלי. הנה תמונה:

בתמונה רואים שני עיגולים, עיגול קטן בתוך עיגול גדול. בתמונה רואים אותי ואת התינוק שלי, אני מכילה אותו. העיגול הוא מאוד סימטרי, מבטא את השאיפה שלי לאיזון ושלווה, את השאיפה שלי להיות על מקומי- להיות נוכחת בזמן, לא להתבחבש עם עצמי, להיות פנויה להקשיב לאחרים ולא רק לעצמי, להיות כלי טוב בידי האל שלא לוקח לעצמו אלא מעביר הלאה. להיות פשוטה. הלולאה שחיברה את התליון לשרשרת נשברה, והתליון חסר לי מאוד.
את התליון השני קניתי לעצמי כמתנה לסיום התואר:

גם התליון הזה עגול וסימטרי. אני חייבת לציין שתליון עגול, ובמיוחד עגול וסימטרי, אינו נפוץ כל כך. עד שמצאתי אותו ראיתי המון תליונים משובללים בספירלות עליזות, תליוני פרחים ותליונים בעלי צורות גיאומטריות מורכבות המשולבות לקומפוזיציות א- סימטריות. התליון הזה ויתר על השניות שבהריון וגרס כי הכל אחד. אני זו אני, עם או בלי תינוק. בניגוד לעיגול הקודם שייצג אותי, העיגול הזה סימטרי רק על ציר אחד, ציר האורך, בגלל הקישוטים הקטנים העדינים והוורודים שתלויים עליו מלמטה. הציר של הסימטריה הוא הכיוון בו הלכתי. אם התליון הקודם מיקד אותי ב"להיות", התליון הזה כבר הציב מטרה, דרך, כיוון, של בירור עצמי וגילוי עצמי. באותה תקופה הייתי בהתבוננות פנימית. ראיתי המון פרטים בתוכי, המון דברים בהם אני אוחזת. הם לא התחברו לי להגדרה עצמית מקיפה ועקבית, אבל היו יפים בעיני. אספתי אותם אחד אחד כמו חלקים לפאזל שאולי פעם יהיה אני. לא היתה לי פרספקטיבה לראות הכל כתמונה שלמה, מבחוץ, בה הפרטים הקטנים קשורים זה לזה בקשר מורכב יתר מסתם להיות יפים זה לצד זה.

והיום קיבלתי מתנה תליון חדש:

את התליון הזה קיבלתי מטליה, בחורה יפיפיה שמתלבשת בטוב טעם, בשילוב של עדינות ותחכום שכנראה כבר לעולם לא יהיה לי. היא החליטה שהעגיל הזה גדול מדי, או משהו בסגנון, ולא השתכנעה שהוא יתאים לה גם אחרי שאמרתי לה שזה יכול להיות תליון נהדר. ככה הוא התגלגל אלי. נכון שהוא נפלא? הפעם, העיגול הקטן בתוך הגדול מסמל את היכולת להכיל, את הרצון לחבק, לתת מקום, לאמץ, להזדהות, לאהוב. התליון הזה מספר משהו על פגישה. עוד לא החלטתי מה בדיוק. יכול להיות שמה שקורה כאן הוא שאני מקבלת את האדם עמו אני נפגשת כמו שהוא, עיגול שלם, ללא ניסיון שלי לשנות אותו, מתוך מתן אישור למה שהוא. יכול להיות שהסיפור הוא שחלק מהאדם איתו נפגשתי נמצא גם בי ומקבל מקום.

הדרך שבה העגיל התגלגל לידי משלימה את הסיפור שלו. קיבלתי אותו במתנה, ולמעשה, אימצתי משהו שהיה עגיל בכלל, ולא היה לו תפקיד בעולם והיה נראה שהוא מיותר, ובכל זאת מצאתי לו מקום, ותפקיד, וחשיבות. איזה מופת של מחזור. איזו שמחה גדולה לגלות שלפעמים, גם דברים דחויים, שמישהו מצא בהם חסרונות רבים, יכולים לקבל בכל זאת מקום בעולם ולהיות יקרים מאוד בעיני מי שמאמץ אותם. זה נותן המון תקווה. גם אם אני אהיה מלאת חסרונות ולא אוכל למצוא לעצמי מקום, אל לי להתיאש כי קיימת מציאות שבה מישהו אחד רואה חסרונות והשני רואה זהב. אולי מישהו רואה בי זהב בכל זאת. אולי אני זהב ואני לא יודעת. וגם כל אדם שאני פוגשת ולא מעריכה במיוחד, יש אופציה סבירה שיש לו מקום בעולם שבו הוא נוצץ. החיבוק הוא מציאות אפשרית, כי אני עובדת במו ידי על ליצור נורמה של חיבוק. לבל ידח ממנו נידח.

וכאן אני מגיע לשכלול עצום שיש בתליון הזה לעומת הקודמים. תראו כמה העיגול החיצוני יפיפה! הוא מכיל דוגמא עדינה ולא פיגורטיבית מדי. הוא מלא. הקישוטים שבתוכו מתחברים לתפיסה עצמית עקבית ושלמה. הדוגמא הזו היא לא הקישוטים שעל גבי העיגול הגדול, כמו בתליון הקודם, אלא היא עצמה חלק מהעיגול הגדול ונמצאת בתוכו. הדוגמא מסמלת שעם כל הפניה שלי אל האחר, עדין אני מרגישה את המורכבות הפנימית שלי, את המקום שלי שמאפשר לי לשחרר אחרים אל מקומם, את השמחה בחלקי שמונעת ממני לדרוש מאחרים או לצפות מהם ליותר משיוכלו לתת.

(ולסיום, פניה נרגשת אל הגנבים, שיודעים בדיוק איפה אני גרה (אם חלילה יש כאלה בין האנשים שמתגלגלים לכאן), ובכל זאת- פרסמתי תמונות של תכשיטים: התכשיטים שאני אוהבת הם לא באמת יקרים. ללא חשש זהב, נטולי פנינים, וכן הלאה. כלום מכלום. פלסטיק וברזל. הערך היחיד שלהם הוא רגשי, אז תחסכו לכם ולי את הטרחה. תודה מראש.)