ובדיוק כשאת חושבת שאין עוד מה ללמד אותך בתחומים מסויימים…
הנני להכריז כי הצטרפתי רשמית לעדת המעצבנים המטיפנים של התה בלי סוכר. לא, לא גיליתי פתאום שתה בלי סוכר הוא בריא יותר, וגם לא גיליתי שאם מורידים חצי כפית סוכר הטעם נשאר אותו דבר (הוא לא). פשוט גיליתי שתה בלי סוכר הוא דבר אחר לגמרי, טעים בפני עצמו ואני מתפלאת בכלל שלשני הדברים קוראים תה.
כבר המון זמן אני מסתכלת על יוליה שותה תה בלי סוכר ומתקנאת בבריאות השופעת שהמהלך משדר. גם אורי ניסה לשכנע אותי לרדת משתי כפיות סוכר, אך ללא הועיל. שיטת ה "תורידי קודם כפית אחת, ואז את השניה" לא עובדת במקרה שלי. תה עם שתי כפיות הוא טעים (אם כי בדיעבד מתברר שהוא לא תה, ואני אחזור לנקודה הזו בהמשך), תה עם כפית אחת הוא יצור כלאיים תפל וחסר. בעקבות עומסי הסוכר הכבדים שהפלתי על עצמי בפורים, מורידה את הסטנדרטים הבסיסיים והדרישות המינימליות שיש לי משוקולד עד לשפל חסר תקדים (אפילו אכלתי את הכדור שוקולד-מזויף בציפוי וופל עבש שקוראים לו, אם אני זוכרת נכון, בונבון- אבל אכלתי רק אחד והבנתי שזו טעות), הגעתי למצב שבו אני שותה תה בלי סוכר ומדמיינת את כל עודפי הסוכר שאכלתי קודם מציפים לי את התה במתיקות. זה עבד.
מאז אני שותה תה בלי סוכר, אפילו בלי לדמיין שום עודפי סוכר שממתיקים אותו. גיליתי שיש לו טעם אחר לגמרי- טעם של … אהמ… צמחים. לכן אמרו לי כל השנים שמדובר בחליטת צמחים. מסתבר שהתה שאני שתיתי, הזה עם הסוכר, הזכיר טעם של חליטת צמחים רק במקרה שהצמחים היו קני סוכר, או משהו כזה. פתאום אני שמה לב להבדלים בין המתיקות הטבעית של צמחים שונים- קמומיל, לואיזה, מנטה ונהנית מאוד.
ארועים כאלה גורמים לי להרהר בחיי, ובמהלכם הפתלתל. יש דברים, מסתבר, שפשוט מבשילים להם ופורצים החוצה כשמגיע הזמן. כמו החיבה לתה בלי סוכר. אין טעם להאיץ בעצמי על ידי חיקוי אחרים, הצבת אידיאל גבוה ובלתי מושג או תהליכים הדרגתיים שהם לא פה ולא שם. כשמגיע הזמן לשינוי קורה שינוי. וזהו.
שיהיו הפתעות נעימות לכולכם!
במקום תה 
כל עוד לא תוציאי את הסוכר מהבלוג, שיהיה לך לבריאות.