בהמשך אני משתפת בהתלבטויות קיומיות. מי שנבירה בנפשם של אחרים לא בשבילו, מוזמן לשוב מאוחר יותר ולמצוא כאן דברים אחרים לגמרי.
בימים אלו אני שוקלת את המשך דרכי בחיים. התינוקון כבר רוצה להיות במסגרת מלאה בפעוטון, עם ילדים אחרים, סדר יום קבוע ואוכל יותר טוב מבבית. ומה אני רוצה? אני רוצה משימה שאפשר לשקוע בה. להציב מטרה ולחתור אליה בכל הכוחות, בלי הפסקות, ימים שלמים. יש כמה כאלה על הפרק, שאפשר לעשות אותן אחת אחרי השניה. כרגע אני תוהה אם זה מתאים לי מבחינת העבודה על המידות. כפי שבטח שמתם לב, יש לי נטייה למונולוגים. עבודה בכסאח על מטרה אחת היא גם סוג של מונולוג. אין הפרעות, לא צריך להקשיב לאף אחד, לחכות למישהו שיהיה פנוי לדבר איתי לקבוע פגישה. ההפך ממונולוג היא היכולת להקשיב- תכונה שאני עובדת עליה הרבה כשאני עם התינוקון בבית. וב"עובדת עליה" אני מתכוונת לכך שזו חתיכת עבודה קשה. צריך להיות כל הזמן בקשב, אם התחלתי משהו אחר והוא התעורר- לגשת אליו, אם הוא נופל פתאום- להרים אותו. העבודה על משהו אחר כל הזמן נקטעת, ולא לעבוד בכלל על דברים אחרים ורק לשחק איתו ולישון איתו ולאכול איתו זה סדר יום שהתאים לי בגיל שנה אבל כבר לא טוב לי היום…
לכן אני גם לא הולכת להיות מורה, לכל מי שתהה למה לא, למרות שאני יודעת ללמד טוב. אני יודעת את החומר, וגם מה צריך להגיד כדי שמישהו יבין, אבל אני לא יודעת להקשיב טוב, והעבודה של מורים זה להקשיב כל הזמן לארבעים תלמידים ובכל זאת להצליח להיות קצת הם, בכל הבלגן.
כעקרון, אני חושבת שהקשבה היא תכונה מדהימה, אבל היא מאוד מאוד קשה לי. אני תוהה אם ללכת עם נטיותי הטבעיות- להשתבלל בביתי ולעבוד בעבודות שאינן מצריכות קשר עם העולם הרחב ודרישותיו, או לעבוד על היכולת להקשיב, על הגמישות שברגע אחד להיות עם התינוק וברגע אחר, כשהוא לא צריך אותי כל כך, במקומות אחרים לגמרי או אולי למצוא עבודה בעולם הרחב והגדול, כזו עם אנשים, ושיתופי פעולה, ודרישות, וסבלנות עד שעונים לי וכך לתרגל הקשבה.
במקום תה 