פורים (6)- שאריות

פוסט פורים אחרון ודי.
בפורים התחפשתי לתלמידת תיכון חרדית. שאלתי חצאית קפלים משכנה ולבשתי חולצה עם צווארון וגרבים לבנות בנעלי סירה. היתה חוויה מעניינת. הנה כמה רשמים.

הרציונל

אני בעד להתחפש למשהו שאת לא מבינה. משהו מפחיד. לא ערפדים ומפלצות, כמה כבר יוצא לפחד מהם, אני מתכוונת לדברים מפחידים ממש כמו תלמידי תיכון, או מכתב ממע"מ או מס הכנסה שמבקש ממך למלא טופס 1032 או שחייך יעוקלו, דברים כאלה. על ידי התחפושת הפחד מתעמעם. מיד אסביר למה.

היישום
השלב הראשון בתחפושת הוא ההתבוננות. להסתכל על הדבר המפחיד כדי ללמוד איך מתחפשים אליו, איך הוא נראה, מה במראה שלו משקף את המהות המפחידנית שלו. על ידי ההתבוננות מגלים פנים שונות, פיצולים וניואנסים פנימיים בתוך הדבר המפחיד וזה נעשה מפחיד פחות.

השלב הבא הוא ההתחפשות עצמה. השנה, למשל, הייתי צריכה ללכת לשכנה שהיתה פעם תיכוניסטית חרדית ולבקש ממנה בגדים של תלבושת אחידה. אגב כך, השגתי כמה מטרות: קודם כל, דיברתי עם מישהי שבדרך כלל אני לא מדברת איתה על חיי האישיים וחלקתי איתה חלק מהחיים שלי (שאני רוצה להתחפש לתיכוניסטית חרדית). חוץ מזה, לדעתי, זה מחמיא נורא אם מישהו רוצה להתחפש אליך. דמיינו שמישהו רוצה להתחפש למישהו מהמגזר שלכם. זה לא ממלא אותכם מיידית ואוטומטית בגאוות יחידה? שמישהו מתעניין בכם? מיד אתם יכולים לספר לו על ניואנסים של כיפות וכובעים המוכרים רק ליודעי דבר, על סוגים שונים של גאדג'טים שסוחב על עצמו כל טיפוס ועל הסלנג הייחודי אותו ראוי שיאמץ אם הוא רוצה להשמע אותנטי. אני אוהבת שיחות כאלה. אז זה בטח היה נחמד שמישהו התעניין בה, ועל ידי ההתעניינות הכנה באנשים אחרים וחייהם (הידעתם? לפעמים תיכוניסטיות חרדיות לא באמת הולכות עם חולצה מכופתרת אלא רק עם צווארון גזור מחולצה מכופתרת ועליו סוודר) אני מפצה על כך שהפחד מגיע מחוסר היכרות מספק וניכור נוראי שאני אשמה בו גם.

אחר כך הולכים עם התחפושת ברחוב, ובמסיבת פורים. זכיתי לקבל את היחס אותו מקבלים הטיפוסים אליהם התחפשתי. אמרתי שלום ברחוב לאנשים הרגילים להם אני אומרת שלום ברחוב, אבל הם לא זיהו אותי כחלק מהקהילה שלהם אז הם סתם הסתכלו עלי במבט שתוהה למה בכלל אני אומרת להם שלום. אמרתי לילד אחד: התחפושת שלך מפחידה, הוא אמר לי: זה מין פאנקי כזה, אמרתי לו: אתה נראה כמו אימו, הוא לא הבין מאיפה אני יודעת מה זה אימו, אחרי שהוא התאמץ לומר לי למה הוא התחפש בשפה שגם אני אבין… (למי שבאמת לא יודע מה זה: יש בוויקיפדיה, אבל עדיף בתמונות בגוגל). בתור חרדית מתייחסים אלי אחרת לגמרי, שונה לחלוטין מהיחס אליו אני רגילה בבגדים הרגילים שלי. בעיקר קיבלתי דיסטנס. זה לא נעים, אבל כשאני חושבת שזה היחס הרגיל, כנראה, לחרדיות הקטנות, הפחד שלי מתיכוניסטיות נסוג מפני האמפתיה.

בשנה שעברה או לפני שנתיים התחפשתי לערביה על פי התבוננות במראה של סטודנטיות ערביות, שנראו לי אז כמי שנמצאות בהסתודדות מתמדת בשבילי האונברסיטה (הפורים של שנה שעברה קצת מטושטש לי בראש בגלל שילדתי, אז חצי פורים בכלל ישנתי).

בפורימים שלפני כן התחפשתי לסוגים שונים של נסיכות (עוד לא גיבשתי עמדה לגבי איך צריך להתחפש, והסארי שלי מדהים וגם השמלה הסינית שלי יפה לי מאוד…).

אין לי תמונה, למרות שזה מתבקש, אבל אפשר להסתכל על התמונה שלי בצד, שהיא מספיק נחמדה בשביל לבטל כל דרישה עתידית לתמונות נוספות, ולדמיין תחפושת של תיכוניסטית חרדית.