אפרת בתיכון

עבור מי שלא היה בפרקים הקודמים אפשר לתקצר ולהגיד שסיבוב בתיכון בשבילי זה כמו שערפד יצא לטיול שליו של אחר הצהרים בשדה שום. נראה לכם שהשומר באמת מכיר את כולם? איך הוא עלה על זה שאני אחת מאותם האנשים שצריך לשאול לאן הם הולכים בכניסה לתיכון? מה אני לא נראית כמו מורה? "בעלי מורה כאן, הוא שכח להשאיר לי מפתח לבית". אתם חושבים שהשומר קנה את זה? שהם מריחים פחד? מה הייתי אמורה לענות לו- "גם לי אין מושג מה אני עושה כאן, במחשבה שניה אולי כדאי שאחזור להתבשל בכניסה לבית, תודה ושלום"?

המסדרונות בתיכון סובבים סביב עצמם. אם לא הייתי זוכרת בברור שלפני רגע היתה דרך להיכנס לכאן מבחוץ וללא הידיעה הוודאית שכל הילדים שכאן נמצאים כולם אחר הצהרים בחוץ על הראש שלכם, באוטובוס, עם נגני מוזיקה פתוחים בפול ווליום הייתי בטוחה שמדובר ברצועת מביוס. המסדרונות צבועים בצבעים פסיכדליים, מלאים ציורים חייכניים מדי. הצלצול הוא מוסיקה שאופיינית בדרך כלל לצעצועים של ילדים: יום הולדת שמח (בטוח שיש למישהו שם יום הולדת כל יום, נכון?) וגשר לונדון מתמוטט (השיר הזה נשגב מבינתי. גשר לונדון מתמוטט? ואם הוא מתמוטט, למה כל העליזות? ובכלל- אתם בטוחים שזה המידע התת הכרתי שאתם רוצים לשתול בילדינו מיום לידתם ועד לסוף התיכון? הייתי אומרת שזה שריד מהמנדט אם לא הייתי בטוחה במאה אחוזים שאת כל הצעצועים לילדים מכינים בסין ודי בטוחה שצעצוע מזדקן נמכר לעבדות, בתנאי ניצול מחפירים, כצלצול בתיכון. אלו הסינים, הם מסוגלים להכל).

הכיתה ריקה. גם הצילצול לא משפיע על מצבה. באופן רגיל הייתי מעדיפה בכל זמן, בלי לחשוב פעמיים, כיתה ריקה על פני מסדרון מלא בתלמידים, אבל משום מה חשבתי שכיתה מלאה עשויה להכיל בתוכה מורה מסוים שמחזיק את המפתחות לבית שלי. כל התלמידים עדין במסדרון וגם למורה אין כל זכר. כנראה שהצלצול באמת נועד למורים והמורים יודעים טוב טוב שככל שיכנסו מאוחר יותר לכיתה יתכן שהם יזדקקו לטיפול פסיכולוגי קצר יותר בעתיד. פתאום אני מאתרת דפוס ברור בבלגן של המסדרון- המורים צועדים בטור, כמו נמלים, אני עוקבת אחריהם אחורה עד למקום ממנו הם מגיחים. תחושה חזקה שחדר המורים נמצא בדיוק בכיוון ההוא. מבט בכיוון ההוא מגלה בחור נאה, כהה וגבוה עם מפתחות. אני לוקחת את המפתחות, מסתכלת בחשש לכל הכיוונים תוהה אם גרמתי לשבירת דיסטנס חסרת תקנה. לא מספיק שהם יודעים עכשיו מי זאת אשתו, הם גם יודעים שהיא שכחנית מפתחות איומה.

את הדרך חזרה אני לא כל כך זוכרת. זוכרת רק שעברתי על פני השומר, מנפנפת במפתחות במופגן, ושאולי השומר עקב אחרי הלאה לראות איפה אני גרה, לאמת את הסיפור שלי ולצבור מודיעין ליום פקודה.