אני קוראת את "הרעים במקלחת", כמובן. במסגרת העדפת הקרובים שהופכת להיות הרגל מבורך כאן בבלוג, אני קוראת את"הרעים במקלחת". סיפור קצרצר, אבל אם קוראים אותו ממש המון פעמים וגם חוזרים עליו באזני שאר המשפחה על ענפיה השונים זה כבר לוקח כמות נכבדת של זמן.
הסיפור הוא על הרעים, שזורקים אבן על ילד ובעזרת אביו הילד מצליח להתגבר עליהם. ניתן לראות בסיפור תרגול של אמנות הלחימה המומלצת על ידי הורי הסופר – לקרוא לאבא. אמנות לחימה המיועדת במיוחד לילדים קטנטנים. יצא מאוד משתלם לא לשלוח אותו לחוג קראטה בזמן שכל החברים שלו כן הולכים. הסיפור מטפל ברעים בהומור (במיוחד כשהוא מלווה בפרשנות של הסופר עצמו: "ואז במקלחת המים נהיו חומים ונפלו עליהם והם עשו מקלחת במים חומים וזה מצחיק, נכון?" ) ולא בדרך אלימה מדי.
לא ברור אם הגיבורים של הספר הם הילד ואביו או הרעים.
לסיפור יש מבנה די מושלם עם אקספוזיציה, סיבוך ופתרון. זה מפתיע לאור העובדה שילדים בהחלט מסוגלים לספר סיפורים ללא פואנטה ואף עושים זאת לעיתים קרובות.
כשראיתי לראשונה את השם של הסיפור חששתי שהוא מספר על רעים שמתקיפים במקלחת אבל לאור התוכן של הסיפור נראה שיש לילד תחושת ביטחון גם אל מול הרעים.
אגב הספר אני שמה לב לכך שבגן לא מלמדים אותם רק על חגים או חורף אלא גם על נושאים פחות ברירת-מחדליים שצריך לחשוב איך לעבוד עליהם. ראיתי גם תמונות של סופרים בגן ושמעתי שהילד מכיר את שמות הסופרים שכתבו ספרים שהוא אוהב וגם ביקשו לשלוח את הספר האהוב על הילד לגן. אני שמחה שזה ככה ולא כמו בגנים אחרים שהכרתי בהם מדלגים מחג לחג ומותחים את יום המשפחה על פני כל השטח המת שבין חנוכה לטו בשבט.
במקום תה 
אני ממש קצר סבלנות לחכות לפרק השני – מה קרה לרעים כשיצאו מהמקלחת?
אוהד של הסופר