מה אני קוראת (16)

סיימתי לקרוא את ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת דנקנר. שמעתי כמה המלצות וקראתי. אולי זה אומר שאני צריכה להקשיב לאחרים פחות. מדובר בספר קריא ונטול עומק לחלוטין. חבל, כי הסיפור מאוד קולח והיה אפשר לנצל אותו לאמירה משמעותית על משהו בעולם.

הספר מדבר על ילד ירושלמי משנות החמישים שגר בדירה אותה חולקות שתי משפחות ודודה אווה אחד, שנוטה להחליף בין להיות זכר לנקבה בתדירויות גבוהות. הכניסה לפרטים של הנוף הירושלמי מרשימה, אם כי זו לא הנוסטלגיה שלי, והסיפור מאוד סיפורי אבל זו לא אומנות אלא עבודה זרה. המחבר לא ממציא שום טריק חדש לתיאור ההוויה האנושית. אין כאן אף רגע של תובנה אותנטית. בסיפור מתוארת דמות אחת של סופר של רומנים זולים שמרכיב את עלילותיו מקיטש והעתקות של עלילות צפויות ממקורות שונים שמקוטלגות אצלו במוח וזמינות למיחזור ונדמה שזה מה שמוכר לנו הספר בכללותו.

ברגעים מסויימים נראה שהסופר יומרני. איני יודעת אם זה נכון. נדמה שהוא מנסה לחקות סופרים דגולים ויצירות מופת ישראליות- שחזור תקופתי מדוייק של ירושלים\תל אביב רווח ביצירות מופת עבריות וגם כאן היה יכול לשמש מקפצה לתוכן, אם היה כזה. השפה מנסה להיות עשירה אבל לפעמים יש מילים שלא שייכות לכלום ואולי הסופר שם אותן בגלל שהן קשות, כדי להרשים (למשל המילה "נמבזה" שאני לא מדמיינת סיטואציה אפשרית ולגיטימית שבה יהיה אפשר להשחיל אותה בספר מודרני). מלא תיאורים מיניים (אני יודעת שאני רגישה במיוחד לדברים האלה, אבל אפילו בביקורת המדוייקת בהארץ היה כתוב שזה ככה). מין הוא דבר חשוב אבל הוא מבוזבז בספר לריק כשהסופר לא עושה בו שום שימוש למעט תחזוק האגואיזם של הדמויות. היחס של הסופר לנשים מזעזע. לפעמים אין להן שמות. ברוב המקרים אין להן אופי. הן כלי שעוזר לגברים בחיים. כמו אקמול.

לכל אורך הספר אין קונפליקט טוב אחד לרפואה. לסופר אין שאלות בחיים, יש רק תשובות. שום שאלה קיומית, שום שאלה מוסרית. בסוף הספר נעשה ניסיון לומר משהו על הקיום האנושי כשהמנטרה: "לא לוותר לעצמך ולסלוח לעצמך" מופיעה מן האין. סוף סוף משהו שאפשר להתווכח עליו. הספר לא שכנע אותי שזו הדרך הנכונה. המסר הזה האיר לי את חולשתו הגדולה של הספר- "ללא עבר וללא זכרון אני הגיבור שרוכב בדמיון" (סחרוף בחלליות). נראה שהמנטרה הזאת מתחברת היטב למגמות בהבנת הנפש שמתפתחות בזמן האחרון. לאחרונה מתפתח אפיק פסיכולוגי טיפולי שמכוון את האדם לידי מעשה תוך שהוא משתדל למקד אותו בהווה ובפרקטיקה ומנסה לצמצם השפעה רגשית של אירועי העבר. ניתן לראות יישום של גישה זו, בדרכים שונות, בחשיבה ההכרתית של ימימה אביטל ובפרקטיקות של קואוצ'ינג (איכס אמרתי קואוצ'ינג. אני רצה לשטוף את הפה). הדרך שבה גיבורי הספר (הגברים, כמובן. הנשים מתות, נעלמות, מושלכות לכלא, בורחות הרחק, וכו' ) בוקעים מגלמי העבר אל עבר עתיד שונה לחלוטין היא מופלאה אבל גם חסרת עוגן. ברובד נוסף, כל הספר, למרות שהוא נותן חלק משמעותי לזיכרון השואה שמרחף באופן טבעי בישראל של שנות החמישים (וכמובן- המספר דואג להגיד לנו כמה וכמה פעמים שזכרון השואה נמצא באוויר, כי זה מוסיף לתיאור האווירה), מתחמק מקשר לעתיד או לעבר ונעדר זיכרון היסטורי. העברית נעדרת כל רובד שאינו מודרני ונוטה למשפטיזציה קרירה. עם ישראל צמח בשואה, על פי הספר, ומדינת ישראל היא חבר גנבים פרוטקציונרים עושי רוח מושחתים. אף אחד מגיבוריו של הספר לא יקח אחריות, למעט הנלעגים והרעים שבהם. לקחת אחריות- אפילו ברמה של אחריות לגינון עירוני- אחת גורלך להיות מושחת, נפוח, חלש אופי וכל מידה רעה אחרת. רק מי שבורח באופן עקבי משייכות למשפחה, לארגונים או למוסדות יכול להצליח. הכי טוב תהיה עורך דין תדפוק את כולם. או כתב.
הספר נגמר בהפי-אנד כשהגיבור הופך לעיתונאי אשכנזי ומשכיל עם שואה בעברו (דור שני אמנם, אבל שואה), נמלט או ניצל בנס מכל קשר מביך או רציני עם נשים, עושה ים כסף, מסתחבק עם חבריו, שהמשותף היחיד להם הוא שהם גברים ופעם אמרו שלום זה לזה ויושב איתם בבתי קפה.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מה אני קוראת (16)

  1. שיר-דמע הגיב:

    נראה לי ששכנעת אותי לא לקרוא את הספר.

  2. אביגיל הגיב:

    קראתי את הספר ואני לא זוכרת כלום. זה בדרך כלל המדד שלי לספרים לא חשובים. והשימוש בתאורי עיר יפים ככיסוי לספר כלומי די רווח בספרות ישראלית, זה מעצבן, אני מחכה שיהיו דמויות עמוקות ויפות ועלילה מעניינת ובמקום זה בנוף הירושלמי היפה שמים פלקטים ופרסומות שמתחזות לדמויות ממשיות.

  3. אפרת הגיב:

    שיר דמע- אני שמחה לראות שאני מצליחה לתת קונטרה, בקטנה, לביקורות אוהדות שאני שמעתי.
    אביגיל- א. יש!!! אביגיל קוראת את הבלוג שלי! הידד! כבר מזמן לא ראיתי אותך בסביבה. ב. למה לא הזהרת אותי מהספר אם כבר קראת אותו? בדיוק בשביל זה את צריכה לבוא לבקר לפעמים. עכשיו כשהורדנו מן הפרק את התחרות העיקרית על תשומת הלב שלך ושלחנו אותה לנקוע רגל בניו יורק את צריכה לבוא לבקר יותר.

  4. יוליה הגיב:

    עכשיו היא צריכה לבקר אותי בניו יורק…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s