מה שלומכם?

אתגר המה שלומכם: אתם הולכים ברחוב, השכנים שלכם הולכים לקראתכם. הפגישה ביניכם תימשך מקסימום שלושים שניות, כנראה שרובן יוקדשו לכך שהשכנים ישאלו אתכם "מה שלומכם?" בחיוך רחב. נשארו לכם אולי 10 שניות. מה אתם עושים? 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1- פוף- זה כבר לא רלוונטי. השכנים נעלמו אל האופק, מותירים אחריהם שובל בניחוח סרטן ריאות מרענן.

אף פעם אני לא אתרגל לשכונה הזאת. ניסיתי להתחכם- ארבתי לשכנים וממרחק בטוח הפתעתי אותם ב"מה שלומכם" הראשון של השיחה. שלא תחשבו שזה הלך לי כל כך בקלות. האנסטינקטים המנוונים שלי בתחומי המה שלומכם, ומצד שני, העיניים בגב שצוידו בהן כמה משכני המזדמנים ביותר (אולי יש להם גנים של מורים) הובילו כמה מנסיונות המארב שלי לכשלון. ובכן- הפתעתי אותם במה שלומכם. הם החזירו לי מה שלומכם. נשארו לי 2 שניות. 2, 1, 0- פוף- אני לא רלוונטית.

אני עומדת, בפה פעור, הלם ודיסאוריינטציה כללית- איך הם יכלו לעשות לי את זה? למי שלא מזדהה עם הרגשות שלי, שנראים לי מובנים מאליהם אבל במחשבה שניה, אולי דורשים הסבר, אני אעשה הפוגה קצרה ואסביר את ההלם. העניין הוא, שעל פי כללי הנימוס הבסיסיים, פרק חמישי, סעיף 76 (בכוכבית) אסור באיסור חמור לשאול מישהו שאלה שהוא לא יכול לענות עליה, כשאתה יודע בברור שהוא לא יכול לענות עליה. ושימו לב, לא מדובר כאן בשאלה של ידע, שאז אפשר תמיד שהאדם רכש את הידע הדרוש כדי לענות על השאלה בלי ידיעתך, מדובר בשאלה שברור מעל לכל ספק שלא יהיה זמן לענות עליה בכלל! הפרה חמורה ביותר של הסעיף הנ"ל.אז לא מספיק שהם גרמו לי לעבור על כללי הנימוס שהבאתי מהבית ולשאול אותם מה שלומם באפס זמן, כמנהג המקום, אלא שגם הכניסו אותי למלכוד קשה יותר מהקודם. במקרה זה, אין לכללי הנימוס עצה מלבד לקפוא על מקומך בתדהמה, פעור פה, ולקוות שאלוהים רושם במרץ.

אחר כך, במיני-פגישות אחרות, ניסיתי להתמם- להעמיד פנים כאילו השאלה שאלה והפגישה פגישה ויש לנו את כל היום לדבר. הייתי עונה "בסדר", ואז היינו מתרחקים אל האופק. שוב יצאתי רע: קודם, הייתי זאת שלא עונה כשמדברים אליה (חוקי הנימוס, ספר שלישי, הלכה ב': תעני כשמדברים אליך). אם עניתי במה שלומכם על המה שלומכם, הייתי זאת שביודעין לא משאירה זמן לתגובה לבני שיחה (פרק חמישי סעיף 76), ואם עניתי "בסדר" הייתי זאת שמדברת על עצמה ולא מתעניינת באחרים (חוקי הנימוס, מבוא). גם אם אמרתי "תודה" לא נמלטתי משבטה של הביקורת העצמית בשם הנימוס שלי שהופך ללא רלוונטי במציאות המפתיעה (אסור לומר תודה על דבר שאין לו ערך שמא יעלה בן שיחך על השקר הבוטה). פוף.

פתאום אני נזכרת שגם בתיכון גרתי בסביבה דומה. אבל אז היה לנו זמן. שם כולם שאלו את כולם מה שלומם, כל הזמן, בלי קשר למידת ההתעניינות. היינו מנהלים מלחמות מה שלומך שלמות:

-מה שלומך?

-מה המצב?

-מה קורה?

-אז מה ככה?

הראשון שנגמר לו מפסיד, ונאלץ לצאת לא מנומס כשהוא מספר על עצמו דברים שהאחרים לא באמת רוצים לדעת (כמו קודם, החוק על להתעניין באחרים ולדבר מעט על עצמך). כולם מוזמנים לנהל מלחמת מה שלומך בתגובות: אסור לחזור על אותו מה שלומך פעמיים, אסור לענות לעצמך, מי שאומר הכי הרבה מה שלומך-ים שונים מנצח.

אף פעם אני לא אתרגל לשכונה הזאת. מי שיש לו פתרון, מהיר, יעיל, אלגנטי (כלומר, לא כזה שכולל בתוכו ללכת לשכנים ולשאול אותם מה לכל הרוחות הם מצפים ממני בסיטואציות כאלה) מוזמן להציג אותו. תימוכין להצעתכם (ציטוטים מתוך כללי הנימוס המוכיחים מעל לכל ספק כי אכן כך יש להגיב) יתקבלו בברכה.