סוג של באנג'י

ידידי ומכרי יודעים שאני לא טיפוס של הרפתקאות. אף פעם לא עניינו אותי ליותר מחצי דקה צניחות חופשיות, באנג'י או חציית ג'ונגל סבוך על גבי פיל לא מאולף. ובכל זאת הגעתי למסקנה שגם בחיי הצנועים והבורגניים יש צוהר בילט אין לחוויות האקסטרים. חזרתי כרגע מערב לכבוד הלידה הממשמשת ובאה של חברה שלי. שתינו, פטפטנו סיפרנו סיפורי לידות, שרנו ונתנו עצות. בסיכומו של ערב, הגעתי למסקנה שזה מדהים שכולנו, על האופי השונה שלנו והגישה השונה שלנו לחיים, עברנו לידה.

לידה היא סוג של באנג'י. אירוע קיצוני, קשה, מסוכן, הרפתקני, הכי הפוך מלשבת בסלון ולשתות תה (דמיינו לעצמכם מישהי יולדת תוך כדי שתיית תה בסלון). אתם שומעים סיפורים על לידות- לידות באוטו, לידות שארכו יומיים, ילדים שנולדו עם חבל טבור סביב הבטן (כמו הלולינים המעופפים שקשורים בחבלים מהתקרה), לידות שארכו 20 דקות במהלכן קיבלה היולדת מסאז' מצוין בגב ובסופן נולד ילד אמיתי ושלם (זו אני)- כל הלידות האלה קרו לבחורות רגילות מהרחוב. השכנה שלכם, שבדרך כלל היא קופאית בסופר שמעבר לכביש, ילדה בלידה טבעית עם דולפינים ושכנה אחרת, לא נועזת במיוחד, החליטה ללדת בבית עם מילדת כי לפי נסיון של 4 הלידות הקודמות היא מהמרת שהיא לא תספיק להגיע בזמן לחדר יולדות, עם כל הרצון הטוב והקונפורמיזם הכפייתי הטבוע באופיה.

הטלטלות האלה יוצרות דימוי עצמי שבור- לכי תסבירי לעצמך שאותה אחת (את) שהיא חיית כורסא פדלאית היא גם בעצם יולדת נועזת. אני נזכרת בשיר של רבקה מרים על השבירות של הבטן:

בזקנתה הפכה בטנה של יהושבע שוב לבטן ילדה,

שקטה וריקה, לא קוראת, לא דוחקת,

מאכל ומשקה בה ורוגע. יהושבע על בטנה סמוכה וצוחקת.

הו, איך הובילה אותה הבטן, שוקקת, אל עפר ושמים.

איך בקרבה התנפצה לריבואות רסיסים, כמשברי כוכבי רקיע

כמפלי אשדות מים.

כשיהושבע מבקשת לישון, על בטנה הנושמת מניחה היא יד

את קצבה החכם חופנת.

שקטה וטובה ורחבה היא. לא תרעש ולא תפחד,

הכזאת היתה בטנה של שרה

כשאלהיה לפתע אותה פקד?

אני חושבת שבמידה מסויימת השבירות הזו של הבטן מאפיינת את הנשיות. ההישתנות, הטלטלות, מחזור הצמיחה והקמילה, הפרי והריקנות. אני משלימה לאט עם המחשבה שלשבת ולשתות תה, כדרך חיים, ללא טלטלות מיוחדות- זה כנראה פיקציה.