מתנחלים, אוהבים חציל כבוש?

אין לכם מושג מה אני אוכלת.זה בסדר. אני גם לא יודעת מה אתם אוכלים. זה מפתיע, בהתחשב בכמות הדברים שאני כן יודעת עליכם, חברים כרחוקים- אני יודעת על חיי הרוח המשוערים של העם לפי רייטינג וטבלאות מכירות של ספרים רבי מכר, אני יודעת כמה אחוזים מכם בחרו במפלגות השונות בבחירות שעברו, ואני גם יכולה לנחש עליכם כמה דברים בהתבסס על סטיגמות שיש לי על המראה החיצוני שלכם, על הארץ ממנה עליתם או על יושבי מקום המגורים שלכם. אין לי מושג מה אכלתם. מדובר בנתון שאין לו חפיפה עם נתונים אחרים. מתנחלים לא בהכרח אוהבים חציל כבוש. אפילו לא בטוח שתל אביביים הם היחידים שאוהבים סושי- אולי סתם יש אצלם מלא סושיות ובמקומות אחרים לא כל כך. האם השמנים אוכלים ממש הרבה והכל או שמדובר בגנים דפוקים וחילוף חומרים איטי? לא ברור.

אוכל הוא עניין אישי. חשבתי על זה כשהתלבטתי אם לכתוב כאן על אוכל. כלומר- כבר כתבתי כאן על אוכל, אבל בעיקר על המסביב- לא על העניין עצמו. אחד הפרוייקטים העיקריים שלי כרגע ביחסים שלי עם עצמי הוא עבודה על עניין האוכל. בכלל לא מדובר בהפרעות אכילה, וגם לא בהכחשה של הפרעות אכילה (למרות שאני לא יכולה להוכיח את זה, נכון?). אלו הדברים הפשוטים- לתת כבוד לאוכל, להתייחס אליו, לאכול אוכל מושקע ויצירתי, לאכול אוכל ראשוני ולא מעובד, לא לאכול אוכל תעשייתי שמסמל בעיני את תרבות האינסטנט, לא לאכול הרבה מאותו דבר (מאותו דבר זה יכול להיות כל דבר: שוקולד, קורנפלקס, גבינה, זיתים- פשוט לדעת לעצור ולא להתמסר באופן טוטאלי לאוכל אחד שכרגע זכה במקום הראשון של ההעדפות שלי). זו בדיוק גם העבודה הרוחנית שלי (בהקבלה לדברים שמניתי קודם) – לתת כבוד לכל דבר, להיות נוכחת ברגע, להיות קשובה למה שבחרתי לעשות, להיות יצירתית ומשקיענית, להעריך את הדברים הפשוטים, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לדעת לחלק את הזמן ואת הקשב לפי סדרי עדיפויות ולא לשקוע כל כולי בפרט שולי מבלי לתפוס את כל התמונה.

אני לא מצליחה לתת דוגמאות, לספר מה אני אוכלת, מה זה אומר עלי. הדמיון שלי ישר קופץ לסיטואציות, הבזויות בעיני, של החצנת האוכל- מועדונים של שומרי משקל למיניהם, אתרי אינטרנט ובלוגים מזעזעים של ילדות שרואות באנורקסיה דרך חיים ומחזקות זו את זו ואת עצמן להמשיך בעינוי עצמי דרך אוכל (תופעה רחבה, למרבה הצער), "לרדת בגדול". אני לא מדברת על שיתוף מתכונים ולא על עצות בענייני תזונה, צמחונות, טבעונות, או כל שיטה כללית אחרת של הרכבת תפריט אלא על חשיפת כל ארוחה ומאכל שבא אל פיו של אדם מסוים לעיני כל.

אני לא יודעת מאיפה מגיעות לי המחשבות האלה. אפשר לצרף אליהן את העובדה שלא מנומס לאכול בפומבי או לצלם אנשים אוכלים, וזה גם לא אסתטי במיוחד. בנוסף, יש באוכל משותף משהו מקרב ואינטימי- פגישה סתם תקבל אופי שונה מאשר פגישה על כוס שוקו ועוגיות.

למדתי בשנה שעברה בבית מדרש לנשים. חלק בלתי נפרד מבית המדרש היתה ארוחת ערב שכל פעם הכינו שתי נשים אחרות מתוך הלומדות. קראתי לזה אז "שיעור ארוחת ערב". בארוחת ערב עסקו הרבה בהחלפת מתכונים, והיתה הרגשה של קדושה גדולה ביחס של הנשים שפגשתי שם לאפיה ובישול- האפיה והבישול היו כהכנה לשבת, כדרך להשכין שלום בית על ידי אוכל, הזדמנות לפנק משפחות של חולות ויולדות והזדמנות לקיים מצוות הפרשת חלה ולהתפלל תוך כדי הפרשת חלה על פקידת עקרות. ארוחת הערב קרבה בינינו מאוד.

אולי היחס המורכב שלי לאוכל קשור לחושניות שלו, לפיתוי, לאופי הפעולה הלא- שכלי שהוא פועל על האדם. האוכל לא קשור לאפיונים החיצוניים של האדם (הסטיגמות שדיברתי עליהן קודם), אבל קשור לפנימיות שלו ולדרך ההתמודדות עם העולם. אמור לי איך אתה אוכל ואומר לך מי אתה.