מתנחלים, אוהבים חציל כבוש?

אין לכם מושג מה אני אוכלת.זה בסדר. אני גם לא יודעת מה אתם אוכלים. זה מפתיע, בהתחשב בכמות הדברים שאני כן יודעת עליכם, חברים כרחוקים- אני יודעת על חיי הרוח המשוערים של העם לפי רייטינג וטבלאות מכירות של ספרים רבי מכר, אני יודעת כמה אחוזים מכם בחרו במפלגות השונות בבחירות שעברו, ואני גם יכולה לנחש עליכם כמה דברים בהתבסס על סטיגמות שיש לי על המראה החיצוני שלכם, על הארץ ממנה עליתם או על יושבי מקום המגורים שלכם. אין לי מושג מה אכלתם. מדובר בנתון שאין לו חפיפה עם נתונים אחרים. מתנחלים לא בהכרח אוהבים חציל כבוש. אפילו לא בטוח שתל אביביים הם היחידים שאוהבים סושי- אולי סתם יש אצלם מלא סושיות ובמקומות אחרים לא כל כך. האם השמנים אוכלים ממש הרבה והכל או שמדובר בגנים דפוקים וחילוף חומרים איטי? לא ברור.

אוכל הוא עניין אישי. חשבתי על זה כשהתלבטתי אם לכתוב כאן על אוכל. כלומר- כבר כתבתי כאן על אוכל, אבל בעיקר על המסביב- לא על העניין עצמו. אחד הפרוייקטים העיקריים שלי כרגע ביחסים שלי עם עצמי הוא עבודה על עניין האוכל. בכלל לא מדובר בהפרעות אכילה, וגם לא בהכחשה של הפרעות אכילה (למרות שאני לא יכולה להוכיח את זה, נכון?). אלו הדברים הפשוטים- לתת כבוד לאוכל, להתייחס אליו, לאכול אוכל מושקע ויצירתי, לאכול אוכל ראשוני ולא מעובד, לא לאכול אוכל תעשייתי שמסמל בעיני את תרבות האינסטנט, לא לאכול הרבה מאותו דבר (מאותו דבר זה יכול להיות כל דבר: שוקולד, קורנפלקס, גבינה, זיתים- פשוט לדעת לעצור ולא להתמסר באופן טוטאלי לאוכל אחד שכרגע זכה במקום הראשון של ההעדפות שלי). זו בדיוק גם העבודה הרוחנית שלי (בהקבלה לדברים שמניתי קודם) – לתת כבוד לכל דבר, להיות נוכחת ברגע, להיות קשובה למה שבחרתי לעשות, להיות יצירתית ומשקיענית, להעריך את הדברים הפשוטים, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לדעת לחלק את הזמן ואת הקשב לפי סדרי עדיפויות ולא לשקוע כל כולי בפרט שולי מבלי לתפוס את כל התמונה.

אני לא מצליחה לתת דוגמאות, לספר מה אני אוכלת, מה זה אומר עלי. הדמיון שלי ישר קופץ לסיטואציות, הבזויות בעיני, של החצנת האוכל- מועדונים של שומרי משקל למיניהם, אתרי אינטרנט ובלוגים מזעזעים של ילדות שרואות באנורקסיה דרך חיים ומחזקות זו את זו ואת עצמן להמשיך בעינוי עצמי דרך אוכל (תופעה רחבה, למרבה הצער), "לרדת בגדול". אני לא מדברת על שיתוף מתכונים ולא על עצות בענייני תזונה, צמחונות, טבעונות, או כל שיטה כללית אחרת של הרכבת תפריט אלא על חשיפת כל ארוחה ומאכל שבא אל פיו של אדם מסוים לעיני כל.

אני לא יודעת מאיפה מגיעות לי המחשבות האלה. אפשר לצרף אליהן את העובדה שלא מנומס לאכול בפומבי או לצלם אנשים אוכלים, וזה גם לא אסתטי במיוחד. בנוסף, יש באוכל משותף משהו מקרב ואינטימי- פגישה סתם תקבל אופי שונה מאשר פגישה על כוס שוקו ועוגיות.

למדתי בשנה שעברה בבית מדרש לנשים. חלק בלתי נפרד מבית המדרש היתה ארוחת ערב שכל פעם הכינו שתי נשים אחרות מתוך הלומדות. קראתי לזה אז "שיעור ארוחת ערב". בארוחת ערב עסקו הרבה בהחלפת מתכונים, והיתה הרגשה של קדושה גדולה ביחס של הנשים שפגשתי שם לאפיה ובישול- האפיה והבישול היו כהכנה לשבת, כדרך להשכין שלום בית על ידי אוכל, הזדמנות לפנק משפחות של חולות ויולדות והזדמנות לקיים מצוות הפרשת חלה ולהתפלל תוך כדי הפרשת חלה על פקידת עקרות. ארוחת הערב קרבה בינינו מאוד.

אולי היחס המורכב שלי לאוכל קשור לחושניות שלו, לפיתוי, לאופי הפעולה הלא- שכלי שהוא פועל על האדם. האוכל לא קשור לאפיונים החיצוניים של האדם (הסטיגמות שדיברתי עליהן קודם), אבל קשור לפנימיות שלו ולדרך ההתמודדות עם העולם. אמור לי איך אתה אוכל ואומר לך מי אתה.

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוכל, אמנות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על מתנחלים, אוהבים חציל כבוש?

  1. יחזקאל הגיב:

    וכבר אמרו חז"ל: גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות.

    מתנחלים אוהבים שטח כבוש (לזה התכוונת, כן?).

  2. אביגיל הגיב:

    האוכל הוא לא כל כך אישי כמו שהייתי מצפה, גם לאוכל יש אופנות. הדוגמא הכי טובה שלי היא דימונה- מי שלא גר מחוצה לה חושב שאוכל משובח זה מוקרם באשר הוא ופחזניות עם כבד, לא שזה לא טעים, אבל זה נהיה פחות מלהיב אחרי שנות ה80. הנטיה בעולם הקולינרי היום היא חזרה למטבח אותנטי מחד ומטבח מולקולרי(מוקצף, זרחני ובלתי מזוהה) מאידך. מפתיע אותי שבקהילה שיש בה אוכל הודי , מרוקאי, טבעוני ורוסי מישהו יתלהב ממוקרם, לכל אחת מהקהילות פה יש מאכלים מעולים שיזילו ריר אצל טובי השפים.

  3. יוליה הגיב:

    אני מסכימה עם אביגיל בעניין זה.
    אומנם אנשים זרים לא יידעו מה הטעם שלך באוכל – אבל הם יידעו שככל הנראה שרימפס את לא אוכלת.
    אפשר לדעת מה משהו אוכל לפי העדה והמנהגים, גם אם לא לוקחים את המוחלטות הדתית –
    אני חושבת שאחוז הוודאות שאפשר להגיד על רוסים שאוהבים דג מלוח זהה (אם לא גובר) על אחוז הוודאות שאפשר להגיד עליהם שהם אוהבים אופרה.

    חוצמזה אני בעד עבודה רוחנית על האוכל, ואני גם בעד ההסתייגויות שהצבת.

  4. שי הגיב:

    אכן אין כמו ארוחה משותפת לחיבור בין אנשים וליהודים יש פטנט מיוחד איך להפוך את האוכל לעניין שגם מרחיק אנשים אחד מהשני קוראים לזה כשרות וברבים 'כשרויות' – עניין הראוי למחקר אנתרפולוגי פני עצמו
    אתם מוזמנות להתבונן בלינק הבא:

    בתיאבון
    אבא

  5. אפרת הגיב:

    שלום כולם.
    התכוונתי יותר לתפריט אחד לאחד של מה שאנחנו אוכלים, ולא למה שאנחנו מפנקים את עצמנו לפעמים. מאכל לאומי, מאכלי עדות, אוכל מוקרם ופחזניות עם כבד (?!) הם לא תפריט שלם. כמה פעמים אתם אוכלים פלאפל בחודש? והאוכל שאתם הכי אוהבים- כמה אחוזים הוא מהווה מסך כל הארוחות שלכם? יתכן שהמאכל האהוב עלי הוא שוקולד (או מאכל לאומי כלשהו, או עדתי), וכל החברות שלי ידעו על זה. בתכל'ס, יתכן גם שבמקביל 80 אחוז מהארוחות שלי יהיו קורנפלקס, ואת זה הן כנראה לא ידעו.

    השערה נוספת: אולי בגלל שזה ענין אינטימי יש ניסיון למשטר אותו- דרך כשרויות, דרך עידוד אנשים נוחים להשפעה לחשוף את התפריט שלהם (יומן אכילה) ברבים, אחד לאחד.

  6. אביגיל הגיב:

    אולי זו השיתופיות המוגזמת בכפר שלי, אבל רוב החברים שלי בכפר יודעים מה אני אוכלת ביומיום כי הם אוכלים אצלי ואני אצלם , אני יודעת בבירור מה יש להם במקרר כי אנחנו הרבה פעמים עושים קניות יחד ולרוב זה הקניות לשבוע שלםוגם תמיד צריך לדעת מה אפשר להשאיל וממי , הדברים מתחילים להטשטש כשמגיעים לאוניברסיטה ששם מתחילים את הבוקר יחד (וידוע מי חוטא באכילת סנדוויץ' עם פסטרמה על הבוקר ומי מסתפק בקפה ולמי נגמר הכסף לתקופה הקרובה…)אבל מה כל אחד אוכל במהלך היום אפשר רק לשער.
    בכללי, שמתי לב שכמעט לא קורה שמישהו אוכל לבד ארוחה אמיתית, התענוג שלי ממעדן כלשהו רב יותר עם יש עם מי להתענג גם אם כתוצאה מזה יש לי פחות- אולי גבולות האני והאחר שלי מטושטשים ואני זקוקה כל הזמן מראה שתאשר לי שאני נהנית?! מחשבה מפחידה…

  7. אביגיל הגיב:

    ומלבד זה אנשים אוכלים פה מאכלי עדות כאוכל של היומיום ולא כמאכל עדות.

  8. יואב רובין הגיב:

    אכן נדמה לי שעלית על משהו. אף על פי שאני יכול לדעת מה את אוכלת בארוחות בבית המדרש…
    ולגבי המחשבה על אוכל: בדרך כלל במשך השבוע אני לא מקדיש הרבה למחשבה על אוכל. אני אוכל כשאני נזכר בזה ובדרך כלל לבד תוך התעסקויות אחרות (ללא ממש חיובי בעייני). הבעיה היא שעכשיו המצב קצת השתנה ואני פתאום נאלץ לשים לב לאוכל וזה באמת מעיק וגם גורם לי להבין כמה היכולת לאכול חשובה וכמה הנאה יש בזה. כנראה שצודק הפתגם האומר: you don't know what you've got till it's gone…

  9. פינגבאק: רק לא בית חולים | במקום תה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s