אצל שלום בפעוטון כבר חוגגים את יום העצמאות, דילגו ישר להפי אנד, יש דגלים בכל מקום ואמא תשירי דגלים דגלים. התינוקון, לעומתו, נשאר בבית ולמד על יום הזיכרון מאמא שלו. יום הזיכרון לא היה בתוכנית הלימודים מראש. אתמול, לדוגמא, הוא למד לחייך, וחלק ניכר מהיום הזה הוקדש גם הוא למטרה החשובה הזו. התוכנית היתה להמשיך בערך באותם דברים, אבל אז נכנסה לנו הצפירה לסלון ואני, עם התינוקון ביד, נעמדתי, והקדשתי מחשבות לשואה, והוא מיד קלט.
יש לו פנים מתוקות להפליא. בצפירה הוא היה שבע ומרוצה. נמנם לי בשלווה בידיים, פנים שלוות, נושם.ישר חשבתי על תינוקות באופן כללי, ועל תינוקות יהודיים בפרט,
ככל שיש לי יותר משפחה אני יותר עצובה על האובדן שמזכיר היום הזה.
הלחיים שלו תפוחות כאלה. העיניים שלו היו עסוקות בחלום, אז הוא דיבר אלי עם הלחיים. הוא לא מבין את השואה. אני צריכה להסביר לו את זה, בתור אחת שהיתה כאן כבר קצת זמן, בתור נציגת המין האנושי הבוגר שמסבירה לו כבר הרבה דברים אחרים. בתור נציגת החושבים, הבוחרים בכוחות עצמם, איך חבר'ה משלנו, הבוגרים, החושבים, הבוחרים, עשו את זה. פתאום מפרידה בינינו תהום, הוא שם עצמו בצד אחד ואותי בצד השני, וקשה מאוד להיות בצד שלי, שכל כך אשם פתאום.
במקום תה 
אני הקשבתי לצפירה דרך שידורי הגל"צ במחשב הנייד. האמת שזה די מוזר להיות ביום השואה בחו"ל, שסביבי כל מיני כאלה שאתה לא יודע מה הסבא שלהם עשה אז. דווקא טוב שזה נפל על הראשון במאי, כך היה כמעט ריק ויכלתי להתאבל לי להנאתי בלי שזה יגרור הסברים בתוספת שקופיות שאני עושה כמעט כל ארוחה כאן.
יום השידורים היה בנושא: "כל הדברים שאיכשהו קשורים לשואה אבל לא ממש מדברים עליה ישירות". האמת שעד כמה שזה מפתיע היו דברים מעניינים:
מפגשים בין קרובים בשואה.
החסידות והשואה.
יוצרים מיהדות המזרח שמתייחסים לשואה.
התאטרון במחנות הריכוז (טוב, זה כן דיבר על השואה, אבל דווקא יותר מהצד המשמח שלה).
דווקא הערבוב של הנורמלי עם הבלתי נתפס איכשהו מוריד את רמת הכאב למשהו שאפשר להזדהות ולכאוב.
יש כאב שמרוב הגודל שלו קשה לתפוס.