השומר של קניון אחד לא הסכים שחב"דניק יחבד בקניון שלו אז הוא העיף אותו. זה לא היה נורא כמו קצת לפני השואה, אבל זה גם לא כזה מעולה. קראתי על זה בעקבות יחזקאל שהמליץ בפייסבוק שלו על לינק של חבר שלו לכתבה מ"בשבע" שבה דווקא אמרו שזה בסדר שהעיפו אותו.
לדעתי, בפרספקטיבה רחבה, חבל שהעיפו אותו. הבעיה היא שהקניונים גנבו לנו את מרכז העיר. הם יצרו מוקד חדש שמפריד בין הקניות לכל השאר (ובין קניות מסוימות, שמתאימות להם לתדמית, לאחרות) ואי אפשר יותר לשבת בכיכר העיר על ספסל, להסתכל על עוברים ושבים שבאים לדואר, למרפאה, לסנדלר, לקנות בגדים או לשבת בפיצה שליד החנות בגדים. הקניון בנוי כך שלא יהיה אפשר לשוחח זה עם זה (אלא אם כן זה נעשה אגב ישיבה במקום שקונים בו אוכל, וגם שם לא בטוח שאפשר לדבר). אסור לשבת בו על הרצפה, יש ספסלים במשורה ואסור לקבצן. או לחבד.
אני מבינה שצריך לבדוק את התיק בכניסה, כי היא בישראל, אבל אם המרחב הציבורי שלי עובר לשם אני לא מסכימה לוותר עליו לטובת שטח פרטי. אני מסכימה שהוא יהיה חצי פרטי. אני מוותרת להם על רעש (שכולל פרסומות ברמקול של הקניון ורעש בעיניים מכל הפרסומות של החנויות), אני לא מוותרת להם על חופש תנועה, אלא אם כן יש פגיעה באיזה חוק (כמו הפרעה לסדר הציבורי) ואז ששוטר יאכוף את זה באופן מסודר. אני לא אוהבת שוטרים פרטיים.
המאבטח טען שזו הוראה מגבוה. אני מניחה שב"גבוה" הכוונה ל"מישהו עם יותר כסף". הקניון אמר שדתיים אסור לגרש אבל מעצבנים מותר. יש לי חשד שהתנהגויות שהם מגדירים מעצבנות הן התנהגויות לא צרכניות או שונות מהמיינסטרים וזו לא סיבה מספיק טובה לגרש מישהו.
במקום תה 
צודקת בהחלט, והאיסור לגרש הוא לא רק מטעם זכותו של המגורש, אלא גם מטעם זכות הציבור למרחב ציבורי הטרוגני. קניון ממילא בירושלים הוא דוגמא קיצונית במיוחד למקרה כזה, משום שמדובר למעשה במדרחוב שמחבר בין שני חלקים של העיר ומהווה דרך מרכזית עבור הולכי רגל, אבל למרות שנראה כמו רחוב – מפוקח עד למאוד ומוסדר ממש כמו אחרון הקניונים. מציעה לך לקרוא בהקשר זה את המסה המצוינת של ארנה קזין "במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה" שם היא מבקרת את התופעה הזו בדיוק. ואגב, בארה"ב התעוררו שאלות חוקתיות סביב חופש הביטוי בהקשרים האלה בהם כיכר השוק עברה למרחב הפרטי.
אני התחלתי לחשוב על נושא המרחב הציבורי והקניונים לפני כמה שנים, בעקבות מאמר ב"ארץ אחרת". עכשיו כשניסיתי להיזכר בו גיליתי שהוא נמצא באינטרנט (מפורט, מנומק ויפה יותר מהכתיבה שלי): http://acheret.co.il/?cmd=articles.141&act=read&id=523
למרות שקו המחשבה הזה בסביבה כבר כמה שנים נראה שאנשים עדיין משלימים בקלות יתרה עם הפקעה של המרחב הציבורי ומתנצלים על ההפרעה (או אפילו- עוד יותר קל- מתנצלים על הפרעה של החב"דניק ההוא) כאילו הרחוב של מישהו אחר.
מאמר מצוין (גם בארץ אחרת וגם שלך).
מצד שני באמת מדובר בשטח פרטי ולא תרצי שיחתימו על עצומות אצלך בבית רק כי ארגנת מסיבה פתוחה לכולם.
איזה יופי, זאת זוית ראיה שלא חשבתי עליה. תודה.
בבקשה…
אין לדעת. יכול להיות שגם סופו של הקניון קרב – ואנשים יעברו לעשות את הקניות דרך האינטרנט.
ואז בכלל לא יהיה מרחב ציבורי למפגש, ויכתבו על האנושיות והקרבה שיש בקניה בקניון לעומת הניכור בקנייה וירטואלית
:).
ורק שיהיה ברור – אין לי שום רגשות לקניונים. אני לא מחבבת את "חווית הקנייה" לסוגיה.