אני לא הולכת לכתוב נגד ניצול מעמד הפועלים אבל זו נראית לי כותרת נחמדה.
זה מכתב גלוי לאחי הרווקים. בניגוד למה שהטעו אתכם לחשוב, החברים הנשואים שלכם לא באמת רוצים לשדך אתכם. אין להם שום אינטרס לעשות את זה. גם אם הם אומרים לכם שהם חושבים למי מחבריהם הרבים לשדך אתכם- הם לא באמת עושים את זה. גם אם הם חושבים שהם עובדים על לשדך אתכם- הם לא באמת עושים את זה. בדיוק כמו שקרה עם העבודה האחרונה שהייתם צריכים לכתוב לאוניברסיטה- אמרתם לעצמכם שאתם כותבים אותה, שכנעתם את עצמכם שאתם רוצים לכתוב אותה, אבל לא באמת ניגשתם לעשות אותה עד שהדד ליין התחיל לצעוק איומים אל גבכם המתרחק ממנו אל תוך העתיד. הדחיינות הטבעית שלנו לא נעלמת גם כשזה מגיע למשימות חשובות יותר.
ראיות
תחשבו באופן הגיוני- למה שנרצה לשדך אתכם? אתם עושים לנו בייביסיטר, זמינים תמיד ליציאה או שיחה או עבודות בית בצוותא, ברגע שאתם נכנסים לבית שלנו אתם משפרים אוטומטית את היחס מבוגרים:ילדים לטובתנו. אנחנו לא רוצים שתתחתנו. מעבר לכך- אתם בונים את העולם: מתנדבים לכל משימה, משקיעים ימים ולילות בעשייה חברתית (אם אתם בעניין של עשייה חברתית) עובדים משמרות לילה בכל הפנימיות, בכל המוסדות השיקומיים. גם לגדל ילדים זו משימה חשובה אבל אנחנו כבר עושים אותה. כמעט כולם יכולים לגדל ילדים ולא יקרה כלום אם יהיו קצת פחות מהם. מעטים יכולים לעשות את המשימות האחרות, שחשובות גם לנו אבל אין לו זמן להשקיע בהן, ואנחנו לא רוצים לגרוע מהם.
טיעון שני: אין לנו באמת מלא חברים רווקים. מקובל לחשוב שלזוגות יש יותר חברים מאשר לרווקים כי הם מכירים גם את החברים של האיש וגם את אלו של האישה. לא נכון. ברגע שהתחתנו ניתקנו את הקשר עם כל חברינו הרווקים וכשנולדו לנו ילדים חידשנו אותו רק עם מי שיש לו גם ילדים. והם הולכים לאותו גן כמו הילדים שלנו. הסיבה היחידה שנותרו לנו חברים רווקים היא שהם הקפידו לשמור על קשר איתנו. למשל אתם- באתם אלינו לבית כי לא היה נוח לנו לקחת את הילדים אליכם, גררתם אותנו, עייפים ומחוקים מריצה אחרי ילדים, ליציאה בערב שלעולם לא היינו מפרגנים לעצמנו בלי שתכריחו אותנו לחשוב קצת על עצמנו. להיות חברים שלנו זו עבודה קשה. מעטים שורדים.
סיכום
גם אם אנחנו אומרים המון דברים יפים- התת מודע שלנו מתנגד לפעולה הרסנית וקשה כמו לשדך חברים. אנחנו אוהבים להגיד דברים יפים כי כיף להיות האיש שמחלק חלומות אבל אני לא יודעת כמה אנחנו יכולים או נותנים לעצמנו לגבות את זה במעשים. רווקי העולם- התאחדו! ותעשו את זה לבד כי אתם יודעים בדיוק מה קורה כשהנהלת המפעל השבעה מחליטה פתאום לארגן את וועד העובדים בעצמה.
* מוקדש באהבה ובחוסר רצינות כללי ליוליה, שעשתה לי בייביסיטר השבוע.
במקום תה 
ומה יהיה עם הפועלים? ימשיכו לנצל אותם?
הבנתי. אז אי אפשר לסמוך עליכם עם שידוך?
אכן, להיות חבר רווק של הרבה חברים נשואים זו עבודה קשה. תמיד צריך לבוא אליכם, והילדים החמודים שלכם מושכים את תשומת הלב. זה מקשה על משימות פשוטות ומשמחות, ושטחיות להחריד, שכיף לעשות ביחד, כמו לשתות בירה פעם ב-
בקיצור, לכם יש אינטרס מעמדי לשמר אותנו כרווקים, לנו (לפחות רובנו) יש אינטרס מעמדי להפוך למעמד הנשואים החדשים. אכן, צדק מרקס בטענתו, מנגנון הניצול מובנה לתוך המערכת המעמדית. ולכן, מלחמת הרווקים המדוכאים והמנוצלים (אך השבעים מארוחת השבת שאתם, הרווקים, הכנתם) לבין הנשואים הדשנים ובעלי האמצעים (המדלדלים בעקביותעקב דאגת יתר לשבעתם של הרווקים המדוכאים) היא בלתי נמנעת. ולכן, המסקנה היא אכן ברורה ואחידה-
רווקי כל העולם התאחדו!
ובמחשבה שנייה, אולי זה כיף יותר להמשיך לשחק עם הילדים של השכנים…
אל דאגה – הבנו די מהר שאין למה לצפות מכם…
אני מזמן מנסה להסביר לסבתא שלי שזה לא באינטרסים שלה שאני אתחתן. מסיבה ומפגש משפחתי זה רק ערב אחד, לעומת זאת תדירות הביקורים יורדת (סטטיסטית:)).
לגבי מעמד הפועלים אני לא בטוחה מי מנצל את מי. ילדים חמודים להשאלה זה מצרך די מבוקש. במיוחד אם אפשר להחזיר אותם ברגע שיש להם תקלה.