משא ומתן לילדים

צריך ללמד ילדים לעשות משא ומתן, זה לא בא להם באופן טבעי.

צריך ללמד אותם גם מה להגיד, אבל גם ללמד אותם להיות מודעים לרגשות שעולים בהם תוך כדי המשא ומתן ולנהל אותם.

בזמן ניהול המשא ומתן הם צריכים להיות מודעים הן לזהות שלהם- לקבל אישור וביטחון שהיא לא נמחקת- והן לזהות של האחר.

הסיטואציה הכי נוחה ללימוד משא ומתן לילדים בגיל הרך היא כשילד משחק במשחק והילד השני רוצה לשחק באותו המשחק. אני אלמד כאן איך ללמד ילדים לעשות משא ומתן מוצלח דרך הסיטואציה הזו. אסביר כמה עקרונות חשובים ובעיקרון ניתן לישם אותם בכל מיני מקרים של קונפליקט ולא רק במקרה הספציפי הזה.

אחת הסיטואציות המשבריות הכי נפוצות אצל ילדים ביחסים שלהם עם ילדים אחרים היא כשילד רוצה צעצוע שילד אחר משחק בו. במצב כזה, הם בדרך כלל יבואו אלי כדי שאכריע או שארצה להתערב כדי ללמד ולמנוע פגיעה והסלמה. כשאני מתערבת, אני משתדלת להיות מתווכת ולא שופטת. אני מכוונת אותם לדבר אחד עם השני באמצעות תסריט מוכן שיש לי למצבים כאלה. אכתוב כאן את כל התסריט ואחר כך אסביר למה הוא בנוי ככה.

– אפשר בבקשה לשחק בצעצוע הזה?
– לא.
– למה לא?
– כי אני משחקת בו עכשיו.
– את תסיימי בקרוב?
– כן\לא
– בעוד כמה זמן תסיימי לשחק בו?
– בעוד 1\2\5\10
– תודה! תגידי לי כשתסיימי כי אני מאוד רוצה לשחק בצעצוע הזה (+ משפט אישי:) תכננתי לשחק בו כל הצהריים\בדיוק רציתי לשחק בו ואת תפסת\אני רוצה לכנות מגדל הכי גבוה וכדו'.
– אחרי זמן סביר אם העניין לא נפתר לעשות פולואפ ולשאול אם כבר עבר 1\2\5\10 או כמה זמן שהילד אמר. אם עוד לא, לשאול כמה עוד נשאר.
התסריט הזה מביא לפשרה מקובלת על שני הצדדים באחוז מאוד גבוה של המקרים.

למה זה בנוי ככה? הנה אני מסבירה כל משפט.

"אפשר בבקשה לשחק…" – בשלב הזה הילדים כבר יודעים שהילד השני יגיד לא. זה משפט שנאמר בשביל הפרוטוקול ובשביל שבפעם הבאה יוכלו לנהל את השיחה הזו לפני המשבר. לשאול שאלה כזו כשיודעים שהילד השני יגיד לא מצביע על כבוד: כבוד לאוטונומיה שלו, לבחירה שלו. "אפשר בבקשה" שונה מאוד מה"תן לי" המקובל במקרים כאלה, והרבה פחות מרתיע. השאלה הזו גם מאפשרת לילד השני להיות מאוד נדיב. כבר קרו מקרים בהם עזרתי לילד לבקש ככה, עם "אפשר בבקשה", ומיד אחרי הבקשה הילד השני החליט להיות נדיב, להפתיע ולהגיד כן. אולי כל מה שהוא היה צריך זה אישור לזה שהצעצוע היה אצלו, שהצעצוע היה אצלו בצדק. אולי הוא מבין שהשיחה עלתה על דרך המשא ומתן והוא לא יכול יותר "לשחק בריב".

"לא" – זה אחד הרגעים החשובים של השיחה. אני מעודדת את הילד שמשחק בצעצוע להגיד לא, ואחר כך להסביר "כי אני משחק\ת בו עכשיו". קל לשדל ילדים לוותר, אבל זה לא מכבד את הבחירה שלהם, ולא תמיד צודק. במקרה הזה, כמעט תמיד מדובר בילד ששיחק ראשון במשחק כלשהו והילד השני רוצה לקחת ממנו את המשחק, בניגוד לכלל שהראשון שתופס את המשחק רשאי לשחק בו. כמבוגרים יש לנו המון הזדמנויות להביא ילדים לקבל את הדעה שלנו, לוותר. זה בגלל שאנחנו חכמים יותר. אבל במקביל, חשוב לחזק אצל הילדים את היכולת להגיד "לא" בזמנים בהם זה מתאים וצודק. גם אם זה מכניס אותם לעימות. אמירת "לא" מחזקת את תחושת העצמי ועוזרת בתהליך של גיבוש זהות נבדלת מההורים ומהסביבה. טוב שאמירת "לא" תהיה לא רק מתוך התנגדות לכל מה שבסביבה אלא באישור ועידוד ההורים. העידוד שלי להגיד לא מחזק את הביטחון העצמי של הילד ויביא אותו לסמוך על שיקול דעתו ותחושת הבטן שלו בהמשך.

"למה לא?" – מדובר כאן בעוד הפסד ידוע מראש. נעשית כאן הפנמה של"לא" יש סיבה. הפנמה שנעשית במקביל אצל שני הילדים. לילד שלוקחים ממנו את הצעצוע לפעמים חשוב להישמע יותר מאשר לשחק בצעצוע. תוקפנות מולידה תגובת נגד תוקפנית, הקשבה- "למה" – מולידה חיבה.

"את תסיימי בקרוב?" – כאן הילד שמבקש את הצעצוע מתחיל לזכות בנקודות. עדיין מדובר כאן בשאלה שמכבדת את האוטונומיה של הילד עם הצעצוע, אבל יש כאן תזכורת לכך שלפעמים מסיימים לשחק בצעצוע. שזה לא לנצח. בזמן עימות יש נטייה, גם אצל מבוגרים, לחשוב שהרגע הזה הוא כל מה שיש לי. הכנסת הרגע להקשר מרגיעה. גם לילד שמבקש יהיה מקום משלו, אפשר כבר לדמיין את העברת הצעצוע, מתי שהיא לא תהיה. כשמדמיינים משהו ושמים אותו על השולחן, גם אם התשובה "לא", זה עוזר להפוך אותו לאופציה ולהגשים בהמשך.

"בעוד כמה זמן…", "בעוד 1\2\3\5\10" – לילדים אין תחושת זמן מדויקת או דרך למדוד זמן. גם אם יהיה להם שעון מחוגים מול העיניים ותגידי להם "כשהמחוג יגיע למעלה", הם לא יאמינו ברציפות התנועה של המחוג. גם אם תגידי להם "כשהשעון יצלצל" הם לא יבינו למה אמרת שהוא יצלצל והוא לא צלצל עדיין, גם אם זה אחרי שנייה. אני מעודדת ילדים להשתמש ביחידות זמן מומצאות. המספר שהילד יגיד משקף עד כמה גדולה ההתנגדות שלו. יכול להיות שאם יש הרבה כעס ומטען רגשי הילד יגיד "מיליון" או "אף פעם". במקרה של מיליון צריך לזרום עם זה, גם במקרה של "המון" או "הרבה מאוד" או כל מספר שנועד ליאש. אם הילד אומר "אף פעם" להסביר למה זה לא הגיוני, לחזור על הכללים שזה משחק של כולם ושיש עוד דברים בלו"ז אז חייבים לעצור את המשחק מתישהו.
מספר מומצא נותן תחושה של שליטה מצד אחד וסופיות מצד שני. זה מאפשר לילד שנוקב במספר להרגיש חלק מהעולם של המבוגרים שמשתמשים במספרים. אין צורך לאכוף את האורך של הזמן שהילד ציין. אם זה מתאים לילד אפשר לספור איתו עד המספר שהוא ציין ואז להכריז על העברת הצעצוע, אבל הילד לא חייב לקבל את הפירוש שלך ש"5" זה בהכרח לספור עד 5. אם כן- הרווחת. אם לא- עוברים לשלב הבא, לשאול את הילד אחרי זמן קצר אם כבר עבר "5". אם עבר זמן מוגזם בעינייך למשחק בצעצוע אפשר לטעון שנראה לך שכבר עבר 5, וגם להתווכח על זה. אם הילד אומר בתוקף שלא עבר 5 אפשר לשאול אותו מתי כן וכו'.

"תגידי לי כשתסיימי… אני מאוד רוצה…" – זו בקשת רחמים. הדימוי הרווח של משא ומתן הוא של משחק סכום 0. ברור לנו על מה מתווכחים (כאן-משחק), ושאחד יזכה בזה והשני לא. הפסד של אחד הוא ניצחון של האחר. האמת היא שבמסגרת יחסים משא ומתן במקרים רבים הוא הרבה יותר מורכב. אם נצא מההנחה שהוויכוח הוא על צעצוע מישהו יפסיד. המטרה בדיאלוג הזה הוא לפרוש את מפת האינטרסים על השולחן. להציג את כל האפשרויות בלי להכריע עבור הילדים, לצייר מפת דרכים כדי שהילדים יוכלו לראות את כל הגורמים המעורבים ולקבל החלטה. ייתכן שהוויכוח הוא על אגו, הכרה, רצון לאינטראקציה ("לשחק בלריב"), ביטחון, אהבה, כבוד. דיאלוג כזה יזכיר לילדים את האחריות שלהם, החיבה ההדדית, יזכיר להם שהם מכובדים ויכולים להיות מכבדים ונדיבים. כל אלה יהיו אפשרויות שמונחות על השולחן. הם לא יקבלו אישור עצמי רק מלנצח בריב אלא גם מהמון אפשרויות אחרות כמו פשרה, חמלה ועוד. הסיפור האישי של הילד המבקש יעזור לילד הנותן לספר סיפור יפה יותר על עצמו: הוא לא מוותר על צעצוע ומפסיד בויכוח על חזקה אלא נותן לאחיו על מנת שיבנה מגדל הכי גבוה או מגשים לאחיו חלום שחלם לשחק במשחק מאז שחזר מהגן. הוא שותף, הוא ספונסר, הוא פיה.
את בקשת הרחמים עושים רק אחרי שיש הכרה בזהותו העצמית וביכולת הבחירה של הילד עם הצעצוע. אחרי שאומרים תודה. עד כאן השיחה היתה במסגרת החוק והכללים הידועים (משחקים בתורות, כשילד מסיים השני יכול לשחק, אפשר לבקש שיגידו לך כשמסיימים). ילדים מפחדים ממניפולציות רגשיות, אז נמנעים מהן על מנת ליצור מרחב בטוח. הם יודעים שאם יהיו מניפולציות רגשיות הם יוותרו כנגד תחושת הבטן שלהם, וזה לא נעים להם. אם היינו מתחילים את הדיאלוג ב"תוותרי לו, הוא קטן, שיחקת בזה כבר הרבה זמן, הוא חולם לשחק בזה מאז שחזר מהגן" זה היה מלחיץ ולא נעים, גם אם היה מסתיים בוויתור. בתסריט הזה, אחרי שברור שלא יופעל לחץ רגשי כי המשחק יעבור מילד לילד בבקשה ועל פי הכללים, אפשר להוסיף בדיעבד כמה משמעותי יהיה המעשה של הנתינה. לא להציג רגש לא נעים כסיבה לנתינה אלא להציג רגש חיובי כתוצאה שלה.

אם מרגילים ילדים לפעול לפי המבנה הזה מגיל צעיר זה מפתח אצלם את הביטחון ואת היכולת לשתף. אם הילדים התרגלו לדפוסים של אי וויתור על צעצוע כעשיית "דווקא", כדרך להשיג תשומת לב או תחושת עצמי או ביטחון או כל דבר אחר, יהיה קשה יותר לגרום להם לבטוח באחרים ולוותר על הכלי השימושי הזה. יש הנחיות הורים מפורטות שלא שמעתי שמלמדות לזהות על איזה צורך הפעולה שהילד מבצע עונה ואז למצוא דרך לענות עליו באופן אחר. אני מאמינה שבמקרים לא מורכבים מדובר בעניין של הקנייה ותרגול שיכולים לשמש כמענה כללי בלי לחפור בשורשים של המשבר אלא לשרטט את מפת האפשרויות ולתת לילדים בחירה.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה, שלום. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s