משא ומתן לילדים

צריך ללמד ילדים לעשות משא ומתן. לנו, כמבוגרים, יש נטייה לחשוב שהילדים ילמדו את זה באופן טבעי, כי אנחנו לא זוכרים שלמדנו את זה בעצמנו. מובן לכולם שלילד שנולד יש הרבה מה ללמוד ולהתפתח: הוא לומד לזחול וללכת ולדבר. כדאי לעצור רגע ולחשוב: מתי הילדים מפסיקים לפתח מיומנויות נוספות? התשובה היא שהמיומנויות שהם לומדים הופכות פחות ופחות "ברורות". ילדים בגילאים מאוחרים יותר לומדים לפתח תפיסה מרחבית, לפתח מיומנויות חברתיות ומודעות לזמן- כל התקדמות כזו היא כמו להצמיח איבר חדש או כמו ללמוד ללכת. כאשר אנו מודעים לכך שהמיומנויות האלו מתפתחות אנחנו יכולים, בתור הורים ומחנכים, לעזור להם, לא רק בשלבים הראשונים של הזחילה וההליכה אלא גם הלאה, אל תוך החיים.

כשמלמדים יכולות של משא ומתן לילדים צריך ללמד אותם בעצם שני דברים: גם מה להגיד, וגם ללמד אותם להיות מודעים לרגשות שעולים בהם תוך כדי המשא ומתן ולנהל אותם. עקרון מנחה נוסף הוא שבזמן ניהול המשא ומתן הם צריכים להיות מודעים הן לזהות שלהם והן לזהות של האחר. סיטואציות של קונפליקט עלולות לעורר בילדים חשש שהזהות שלהם תימחק אם יוותרו והמאבק על הדעה שלך הופך למאבק על הזהות שלך. במקביל, צריך ללמד את הילדים להיות מודעים לזהות של האחר- גם הצד השני בעימות חושש שלא מבינים אותו ולא מתחשבים בו, ולכן בניהול משא ומתן צריך להראות לצד השני ששמת לב לכך שהוא קיים. זה עניין מורכב, אבל תרגול מביא ליכולת להכיל את הקיום של שני אנשים נפרדים עם רצונות שונים ולהגיע לפתרון שיספק את כולם. בהמשך הפוסט אסביר איך עושים את זה.

הסיטואציה הכי נוחה ללימוד משא ומתן לילדים בגיל הרך היא כשילד משחק במשחק והילד השני רוצה לשחק באותו המשחק, לכן בחרתי בה כדוגמה. במהלך הפוסט אסביר איך לעזור לילדים ללמוד על משא ומתן דרך המקרה הזה אבל העקרונות שאדגים ניתנים ליישום גם במצבים אחרים של קונפליקט.

כאמור, אחת הסיטואציות המשבריות הכי נפוצות אצל ילדים ביחסים שלהם עם ילדים אחרים היא כשילד רוצה צעצוע שילד אחר משחק בו. במצב כזה, הם בדרך כלל יבואו אלי כדי שאכריע או שארצה להתערב כדי ללמד ולמנוע פגיעה והסלמה. כשאני מתערבת, אני משתדלת להיות מתווכת ולא שופטת. אני מכוונת אותם לדבר אחד עם השני באמצעות תסריט מוכן שיש לי למצבים כאלה, האופן שבו הייתי רוצה שתתנהל השיחה. אכתוב כאן את כל התסריט ואחר כך אסביר למה הוא בנוי בצורה בה הוא בנוי.

– אפשר בבקשה לשחק בצעצוע הזה?
– לא.
– למה לא?
– כי אני משחקת בו עכשיו.
– את תסיימי בקרוב?
– [הילדה בוחרת:] כן\לא
– בעוד כמה זמן תסיימי לשחק בו?
– [הילדה בוחרת מספר:] בעוד 1\2\5\10
– תודה! תגידי לי כשתסיימי כי אני מאוד רוצה לשחק בצעצוע הזה [וכאן הילד יוסיף משפט אישי:] תכננתי לשחק בו כל הצהריים\בדיוק רציתי לשחק בו ואת תפסת\אני רוצה לכנות מגדל הכי גבוה וכדו'.
– אחרי זמן סביר אם העניין לא נפתר אעשה פולואפ ואשאל אם כבר עבר 1\2\5\10 או כמות הזמן שהילד אמר. אם עוד לא, אשאל כמה עוד נשאר.
התסריט הזה מביא לפשרה מקובלת על שני הצדדים באחוז מאוד גבוה של המקרים.

למה יש לי תסריט? אני לא מכריחה את הילדים להגיד מה שאני רוצה במילים האלה, אבל אני מנסה להוביל את השיחה לשם.

למה זה בנוי ככה? הנה אני מסבירה כל משפט בנפרד, ואת העקרונות החינוכיים שמאחוריו:

"אפשר בבקשה לשחק…" – בשלב הזה, של הבקשה הראשונית, הילד המבקש יודע שהילד השני יסרב לבקשה. זה משפט שנאמר בשביל הפרוטוקול ובשביל שבפעם הבאה הילדים יזכרו שזה הנוהל ויוכלו לנהל את השיחה הזו לפני המשבר. לשאול שאלה כזו כשיודעים שהילד השני יגיד לא מצביע על כבוד: כבוד לאוטונומיה שלו, לבחירה שלו. "אפשר בבקשה" שונה מאוד מה"תן לי" המקובל במקרים כאלה, והרבה פחות מרתיע. השאלה הזו גם מאפשרת לילד השני להיות מאוד נדיב. כבר קרו מקרים בהם עזרתי לילד לבקש ככה, עם "אפשר בבקשה", ומיד אחרי הבקשה הילד השני החליט להיות נדיב, להפתיע ולהגיד כן. אולי כל מה שהוא היה צריך זה אישור לזה שהצעצוע היה אצלו, שהצעצוע היה אצלו בצדק. אולי הוא מבין שהשיחה עלתה על דרך המשא ומתן והוא לא יכול יותר "לשחק בריב".

"לא" – הסירוב הוא אחד הרגעים החשובים של השיחה. אני מעודדת את הילד שמשחק בצעצוע להגיד לא, ואחר כך להסביר: "כי אני משחק\ת בו עכשיו". קל לשדל ילדים לוותר, אבל זה לא מכבד את הבחירה שלהם, ולא תמיד צודק. במקרה הזה, כמעט תמיד מדובר במקרה של ילד ששיחק ראשון במשחק כלשהו והילד השני רוצה לקחת ממנו את המשחק, בניגוד לכללי ההגינות על פיהם הראשון שתופס את המשחק רשאי לשחק בו. כמבוגרים יש לנו המון הזדמנויות להביא ילדים לקבל את הדעה שלנו, לוותר. זה בגלל שאנחנו חכמים יותר, חזקים יותר, מכירים יותר את המנגנונים שיביאו להסכמה, ועוד. במיוחד לאור היכולת המצוינת הזו שלנו כמבוגרים חשוב לחזק אצל הילדים את היכולת להגיד "לא" בזמנים בהם זה מתאים וצודק. גם אם זה מכניס אותם לעימות. אמירת "לא" מחזקת את תחושת העצמי ועוזרת בתהליך של גיבוש זהות נבדלת מההורים ומהסביבה. טוב שאמירת "לא" תהיה לא רק מתוך התנגדות לכל מה שבסביבה אלא באישור ועידוד ההורים. העידוד שלי להגיד לא מחזק את הביטחון העצמי של הילד ויביא אותו לסמוך על שיקול דעתו ותחושת הבטן שלו בהמשך.

"למה לא?" – כששואלים את השאלה הזו אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לקראת עוד הפסד ידוע מראש. הילד שברשותו הצעצוע יסביר לנו למה לא, אבל השאלה עצמה כנראה לא תוביל אותו לתובנה שבעצם אין סיבה להשאיר את הצעצוע אצלו. הוא לא יוותר. השלב הזה חשוב כי נעשית כאן הפנמה של"לא" יש סיבה. ההפנמה נעשית במקביל אצל שני הילדים: לילד שלוקחים ממנו את הצעצוע לפעמים חשוב להישמע יותר מאשר לשחק בצעצוע. כששואלים אותו למה זו הזדמנות עבורו לומר בקול שזכותו לשחק בצעצוע. הילד המבקש צריך ללמוד שיש ילד אחר מולו, וזו ההזדמנות שלו ללכת לקראת הילד השני כי תוקפנות מולידה תגובת נגד תוקפנית והקשבה- "למה" – מולידה חיבה.

"את תסיימי בקרוב?" – כאן הילד שמבקש את הצעצוע מתחיל לזכות בנקודות. עדיין מדובר כאן בשאלה שמכבדת את האוטונומיה של הילד עם הצעצוע, אבל יש כאן תזכורת לכך שלפעמים ילדים מסיימים לשחק בצעצוע. שזה לא לנצח. בזמן עימות יש נטייה, גם אצל מבוגרים, לחשוב שהרגע הזה הוא כל מה שיש לי. הכנסת הרגע להקשר מרגיעה. גם לילד שמבקש יהיה מקום משלו אחרי שישאל אם השני מסיים בקרוב, הוא יכול כבר לדמיין את העברת הצעצוע, מתי שהיא לא תהיה. כשמדמיינים משהו ושמים אותו על השולחן, גם אם התשובה "לא", זה עוזר להפוך אותו לריאלי. גם הילד עם הצעצוע מקבל רמז לכך שבקרוב הוא יצטרך לסיים את המשחק, והמחשבה על כך משאירה את זה כאופציה לפעולה בהמשך.

"בעוד כמה זמן…", "בעוד 1\2\3\5\10" – לילדים אין תחושת זמן מדויקת או דרך למדוד זמן. גם אם יהיה להם שעון מחוגים מול העיניים ותגידי להם "כשהמחוג יגיע למעלה", הם לא יאמינו ברציפות התנועה של המחוג. גם אם תגידי להם "כשהשעון יצלצל" הם לא יבינו למה אמרת שהוא יצלצל והוא לא צלצל עדיין, גם אם זה אחרי שנייה. אני מעודדת ילדים להשתמש ביחידות זמן מומצאות. המספר שהילד יגיד משקף עד כמה גדולה ההתנגדות שלו. יכול להיות שאם יש הרבה כעס ומטען רגשי הילד יגיד "מיליון" או "אף פעם". במקרה של מיליון צריך לזרום עם זה, גם במקרה של "המון" או "הרבה מאוד" או כל מספר שנועד ליאש. אם הילד אומר "אף פעם" להסביר למה זה לא הגיוני, לחזור על הכללים שזה משחק של כולם ושיש עוד דברים בלו"ז אז חייבים לעצור את המשחק מתישהו.
מספר מומצא נותן תחושה של שליטה מצד אחד וסופיות מצד שני. זה מאפשר לילד שנוקב במספר להרגיש חלק מהעולם של המבוגרים, שמשתמשים במספרים. אין צורך לאכוף את האורך של הזמן שהילד ציין. אם זה מתאים לילד אפשר לספור איתו עד המספר שהוא ציין ואז להכריז על העברת הצעצוע, אבל הילד לא חייב לקבל את הפירוש שלך ש"5" זה בהכרח לספור עד 5. אם כן- הרווחת. אם לא- עוברים לשלב הבא, לשאול את הילד אחרי זמן קצר אם כבר עבר "5". אם עבר זמן מוגזם בעינייך למשחק בצעצוע אפשר לטעון שנראה לך שכבר עבר 5, וגם להתווכח על זה. אם הילד אומר בתוקף שלא עבר 5 אפשר לשאול אותו מתי כן וכו'.

"תודה! תגידי לי כשתסיימי… אני מאוד רוצה…" – זו בקשת רחמים. הדימוי הרווח של משא ומתן הוא של משחק סכום 0. ברור לנו על מה מתווכחים (במקרה הזה – משחק), ושאחד יזכה בזה והשני לא. הפסד של אחד הוא ניצחון של האחר. האמת היא שבמסגרת יחסים, משא ומתן במקרים רבים הוא הרבה יותר מורכב. אם נצא מההנחה שהוויכוח הוא על רק על צעצוע- בהכרח מישהו יפסיד. המטרה בדיאלוג הזה הוא לפרוש את מפת האינטרסים על השולחן. להציג את כל האפשרויות בלי להכריע עבור הילדים, לצייר מפת דרכים כדי שהילדים יוכלו לראות את כל הגורמים המעורבים ולקבל החלטה. ייתכן שהוויכוח הוא על אגו, הכרה, רצון לאינטראקציה ("לשחק בלריב"), ביטחון, אהבה, כבוד. דיאלוג כזה יזכיר לילדים את האחריות שלהם, החיבה ההדדית, יזכיר להם שהם מכובדים ויכולים להיות מכבדים ונדיבים. כל אלה יהיו אפשרויות שמונחות על השולחן. הם לא יקבלו אישור עצמי רק מלנצח בריב ולקבל את המשחק אלא גם מהמון אפשרויות אחרות כמו פשרה, חמלה ועוד. הסיפור האישי של הילד המבקש יעזור לילד הנותן לספר סיפור יפה יותר על עצמו: הוא לא מוותר על צעצוע ומפסיד בויכוח על חזקה אלא נותן לאחיו על מנת שיבנה את המגדל הכי גבוה, או מגשים לאחיו חלום שחלם לשחק במשחק מאז שחזר מהגן. הוא שותף, הוא ספונסר, הוא פיה.
את בקשת הרחמים עושים רק אחרי שיש הכרה בזהותו העצמית וביכולת הבחירה של הילד עם הצעצוע. אחרי שאומרים תודה. עד כאן השיחה היתה במסגרת החוק והכללים הידועים (משחקים בתורות, כשילד מסיים השני יכול לשחק, אפשר לבקש שיגידו לך כשמסיימים). כשאנו נכנסים לאמירה שנמצא במישור הרגשי, חשוב לזכור שילדים מפחדים ממניפולציות רגשיות, בדרך כלל נימנע מהן על מנת ליצור מרחב בטוח. ילדים לרוב יודעים שאם יהיו מניפולציות רגשיות הם יוותרו כנגד תחושת הבטן שלהם, וזה לא נעים להם. אם היינו מתחילים את הדיאלוג ב"תוותרי לו, הוא קטן, שיחקת בזה כבר הרבה זמן, הוא חולם לשחק בזה מאז שחזר מהגן" זה היה מלחיץ ולא נעים, גם אם היה מסתיים בוויתור. בתסריט הזה, אחרי שברור שלא יופעל לחץ רגשי כי המשחק יעבור מילד לילד בבקשה ועל פי הכללים, אפשר להוסיף בדיעבד כמה משמעותי יהיה המעשה של הנתינה. לא להציג רגש לא נעים כסיבה לנתינה אלא להציג רגש חיובי כתוצאה שלה.

אם מרגילים ילדים לפעול לפי המבנה הזה מגיל צעיר זה מפתח אצלם את הביטחון ואת היכולת לשתף. אם הילדים התרגלו לדפוסים של אי וויתור על צעצוע כעשיית "דווקא", כדרך להשיג תשומת לב או תחושת עצמי או ביטחון או כל דבר אחר, יהיה קשה יותר לגרום להם לבטוח באחרים ולוותר על הכלי השימושי הזה של העקשנות. אם מרגילים ילדים מגיל צעיר להכיר באחר ולתת כבוד גם לעצמם וגם לאחר בשיחה הם יגדלו רגועים יותר, בטוחים בעצמם ומכבדים את הזולת.