מעלות בצדקה

אתם יודעים שהרמב"ם כתב על 8 דרכים לתת צדקה ואילו מהן טובות יותר ביחס לאחרות. ממש "לכל אחד מהם צדקה משלו, ודרך משלו להיטיב עם אחרים", אם רוצים לעשות פראפראזה צולעת על אצלנו בחצר של נעמי שמר.

אתם מכירים גם את ההבדל בין צדקה לצדק (חברתי)- שבקיצור, צדקה היא פעולה מקומית של נתינה ובצדק חברתי יש אחריות על מדיניות שלמה ותכנון של הדרך לתיקון העולם.

סוף.

ואחרי שנאמר כל מה שצריך להאמר, חשבתי על היבטים שונים בצדקה. ניסיתי להלביש את הרעיון של צדקה על מודל שמחלק את הפעילות האנושית לארבעה חלקים: פיזי, ארגוני, רגשי ורוחני ולראות אם זה מייצר תובנות על המציאות. יצא מעניין לטעמי.

לכל סוג של צדקה הצמדתי מודל של צדקה שקיים במציאות. ההצמדה הזו נעשתה כדי לקלוט את הראש, בפועל הדברים מעורבבים אחד בשני ואי אפשר למצוא צדקה מסוג אחד באופן "טהור", אבל נראה לי שאפשר לזהות מאפיין מרכזי שמוביל את היחס לצדקה. אז יש כאן הכללות רק לצורך ההדגמה.

צדקה רגשית- צדקה שמה שמוביל אותה זה הרגש. אדם מקשיב למצוקה של אדם אחר ולכאב שלו ונותן לו משלו. צדקה רגשית עלולה להיות מנותקת מרוחניות. אם הרוחניות היא המשמעות המוסרית הניתנת לפעולות, צדקה שמנותקת מרוחניות היא צדקה שאין בה משמעות לטוב ורע כגורמים בפני עצמם בעולם. הסבל הוא רע, האנדרדוג תמיד צודק, החלש צודק אוטומטית. לעיתים קרובות יש בצדקה כזו גם התאמה למוסר- הנתינה היא במקומה, נכונה וטובה, אבל המוטיבציה העיקרית היא הרגש וייתכן שבצדקה כזו יהיו גם מקרים של נתינה אוטומטית כתגובה לכאב של האחר מתוך דחייה של קונספט הכאב בלי לחשוב על מושגי צדק שבהם לכאב יש משמעות, אפילו אם לטווח קצר. אולי הפעילות של "יום המעשים הטובים" היא פעילות כזו- אוסף אקראי של מקרים של היענות לכאבים והגשת עזרה.

צדקה רוחנית- מודעות גדולה לטוב ורע. צדקה כזו יכולה להיות מנותקת מתחושה של המציאות בשטח. ייתכן שיהיה כאן ליהוק מרחוק של אנשים לתפקידי הטוב והרע בלי להסתכל להם בעיניים ולראות את המורכבות בכאב של כל הצדדים לפני שמגיעים להכרעה מי צודק (גם במקרים שיש הכרעה ברורה כזו). תופעה כזו מתרחשת כשאנשים מביעים דעה מרחוק, בהקצנה: כשימניים קיצונים מציעים "לעשות סדר" בגליל ובנגב, כשהכוונה שלהם להכביד את ידם של המשטרה ואפילו הצבא על אזרחים לא יהודיים, תוך דילוג על הידברות, הבנת המורכבות ואמפתיה לכל הכאבים המעורבים במצב בשטח. באופן דומה אפשר להדגים כאן משיפוט מרחוק של המאבק בין פליטים\מהגרי עבודה בדרום תל אביב לתושבים הוותיקים של השכונות. אנשים עלולים, מתוך מניעים טובים של שאיפה לצדק ועשיית חסד עם הזולת, לקחת עמדה אפריורית.

צדקה ארגונית- מנגנוני צדקה שעובדים על אוטומט. למשל מערכת המס בישראל שלוקחת מהעובדים והצרכנים לטובת תקציב למדינה שנועד למעשים טובים כמו תמיכה בחלשים, חינוך, הגנה וכו'. אלו מנגנונים שלרוב אנחנו לא קשורים אליהם רגשית.

צדקה פיזית- סוג הנתינה שנובע מהמודל הימני של "הכוס הגולשת": כשאדם נמצא על מקומו הוא יוצר שפע שגולש כך שגם אחרים נהנים ממנו. למשל: אם יש אדם עשיר, הוא מטפח את הגינה ליד הבית שלו (או עירייה עירונית את הגינון העירוני וכו') וגם נותן עבודה לגננים, משתלות, יבואנים ויצרנים של ציוד לגינה וכו'. אני מדמיינת את אחרית הימים או הגאולה כתקופה בה הידע יהיה שקוף ("מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים") וכל אדם ידע בדיוק מה הוא מקבל ונותן ומה האחרים מקבלים ונותנים, איזה פאזל יושלם ונוכל לחיות כמו מכונה שיוצרת את האנרגיה של עצמה כשכל אחד נותן ומקבל מה שהוא צריך ויכול (לא קיבוץ, כי בקיבוץ הידע על היכולות והצרכים לא שקוף כמו במודל אחרית הימים שלי ולא מדובר בכל העולם כך שלעיתים קיבוץ הוא חברה שנשענת על חברה חלשה יותר של עובדים מבחוץ שמשרתים אותה, כמו שסבא שלי, שמעון הקשר, התריע לפני שנים בביקורת עצמית על מודל קיבוצי). ההצגה של מודל הכוס הגולשת והצדקה הפיזית כאוטופיה מכילה בתוכה את הביקורת על סוג כזה של צדקה כשהוא מנותק מן האחרים.

החלוקה הזו עשתה לי סדר בראש. היא עונה על השאלות למה אני ביקורתית כלפי פעילות צדקה ולמה אני לא ביקורתית כלפי פעילות של צדקה שנראית צינית, אגואיסטית או לא יעילה. המודעות לחוזקות והחולשות של כל מנגנון צדקה תאפשר להגיע לאיזון בקלות, כשתוספת קטנה של רגש, מנגנון אירגוני או משמעות ערכית לצדקה שזה פחות הצד החזק שלה תשדרג את פעילות הצדקה בצורה משמעותית. כשאדם כלוא בתוך דפוס צדקה מסויים הוא עלול לתמוך אותו בטיעון מסוג אחד, ללחוץ עליו שוב ושוב ולהיכנס למעגל של תסכול וחוסר תקשורת עם הסביבה. למשל האמירה: "צריך לתת כי רגש, רגש רגש" עלולה להגיע לטונים גבוהים מול ביקורת אם כל מה שיהיה לאדם לומר הוא "אבל איך אתם יכולים לעמוד בצד כשרגש רגש רגש?". אם האדם ישדרג את הטיעונים שלו ואת המוטיבציות שלו באמצעות אמירה שזה הדבר המוסרי או היעיל לעשות, הוא יכול למצוא נתיבים חדשים לשת"פ, או לפחות לשיח, עם המבקרים שלו.

תובנה נוספת שעלתה לי מהחלוקה הזו היא ההיפוך בין ימין לשמאל ששמתי לב אליו קודם אבל לא ניסחתי ככה. בענייני שלום וביטחון יש נטייה להאשים את השמאל באוטופיה ואת הימין בפרגמטיזם פחדני, מגונן מדי או תוקפני. במקרה של צדקה זה ההיפך. הימין מנסה להגיע לאוטופיה כאן ועכשיו, ללא הקביים של משא ומתן ותהליכים רגשיים וכו' והשמאל שרוי ביחסים מורכבים של מלחמה בעוני וניסיונות ליצור קביים פרגמטיות ולא מאוד מדוייקות כדי להתמודד איתו. חוסר השלמה עם מצב של גלות, עם הכאב שבבקשה ורצון להנכיח הכל וליצור טלאים מקומיים נגד כאב.