השיר הזה מציק לי כבר כמה ימים אז הנה אני מציקה לו בחזרה. מה הקטע של המילה "המנגינות" במשפט "אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים, המנגינות"? האם אלו מנגינות שצומחות משורשים, כמו הפרחים? האם המשורר מיצה את מה שהיה לו לומר בתחום הדימויים הבוטניים ופתאום נזכר באנחה במנגינות כלשהן, והוסיף את המילה "המנגינות" כמו קיצור ל "הו, המנגינות", כאילו יותר מזה אין מה לומר?
וככל שחשבתי על השיר (כי האחים שלי נדבקים לשירים חזק) כל העניין של מילים הפך אמורפי, פוסט מודרני כזה, כי הרי מה זו מילה, ולמה היא חייבת להצביע על משהו, ולמה צריך לכפות על המילים מבנה כלשהו כשאפשר לסדר אותן בצורת בופה וכל החפץ יבוא ויטעם. וככה התחלתי לערוך ניסיונות בשורה המופלאה הזו מהשיר, להחליף מילה במילה ולראות אם שמתי לב. שמתי לב שיש בה מילים מופלאות, שכל אחת מהן שלוש או ארבע הברות ואם לא, נוסיף או נוריד אותיות חיבור וזה יסתדר. כך נוצרו להם: "אבותינו מנגינות, ואנחנו הפרחים, השורשים" וגם "הפרחים המנגינות, ואנחנו אבותינו, שורשים", שניהם מתאימים להפליא עם המנגינה. תנסו, זה מאוד מרגיע, כמו יוגה-מילים שבה הן מגלות כמה הן גמישות. "מנגינות השורשים, אבותינו ואנחנו, הפרחים".
משם אפשר לנדוד אל "70 שנה במכונית" (מה???) וגם "מהמצדה של הזריחות" (כן. זה מה שתמיד קרה במצדה, זריחות. למעשה, לכל מדריכי התיירים יש מין מגדיר זריחות כזה להדרכה במצדה. הם עולים למצדה, מסבירים על סוגי זריחות, אם אתם בשעה מוצלחת אז גם מדגימים אחת, והופה, חזרה לאוטובוס אין מה לראות כאן, סגרנו להיום).
היה פעם מחקר שהראה שאם משאירים את האות הראשונה והאחרונה במילים במקומן ומערבבים את האותיות שבאמצע אנשים עדיין קוראים את הטקסט די טוב. בשיר הזה נותנים בופה של מילים: פניות לגברים ולנשים, מזרחיים ומערביים, אזכור של בית, לב, מנגינות, פרחים, ניגון עתיק, אחים, תפילה, ילדים, תל אביב. כאילו עשו סקר על מילים חמימות ושמו את כולן יחד "ובעיניה של אימי, תמיד אמצא את מקומי". כל עוד המסגרת היא של אמני ישראל שרים שיר ישראלי ביום העצמאות אז המוח כבר ישלים לבד את הטקסט, הרגש והמשמעות שאמורים למלא את החלל.
המילים של השיר הזה הן ג'וקר, אפשר לשים אותן במקום כל משפט שחסר לך או אין לך כח לנסח וזה ישמע נכון, אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים, המנגינות. מעצבן שאת משחקת עם אחותך ואז יש לה ג'וקר, זה עושה אותה מעל הכללים. פתאום לא בטוח שנגמרו כל ה8 צהוב ברמי, כי ג'וקר, וכל רגע היא יכולה לשלוף אותו ולהכריז שנגמרו החוקים, יש לה שמונה צהוב כי כאן זה בית כאן זה לב. מי כל כך מעל העולם הזה שאפילו על החוקים הכי פשוטים של השפה, כמו תחביר, הוא לא מרגיש צורך לשמור?
אתם תוהים למה אני מציקה לשיר הזה. אז קודם כל, בגלל שהוא הציק לי קודם. דבר שני, זה אינסטינקט הישרדותי. אני הרי עוסקת בכתיבה. משנה לשנה אני רואה איך הגרפיקה הופכת להיות יותר משוכללת ודומיננטית, והמילים נרדפות. אני חוששת שיום אחד תישאר רק הגרפיקה ומסביבה יכתבו "מילים מילים מילים, טקסט כלשהו, מילים" ואף אחד ממילא לא יקרא. אפילו לורם איפסום לא יהיה שם. אולי האשטאגים (איך אומרים את זה בעברית? מי צריך עברית?). לכן, מחובתי המוסרית להתנשא על טקסט מעת לעת, כדי ליצור תחושה שאני נחוצה. (המילים "מעת לעת" מוגשות לכם באדיבות אפרת, שמכירה צירופי מילים כמו מעת לעת, וכרגע יש לי עבודה אבל אם פעם לא תהיה תוכלו להזמין ממני בתשלום כמה "מעת לעת" שתרצו, וגם ביטויים מוצלחים אחרים שאני שומרת באמתחתי, הנה אמרתי גם באמתחתי, פוזמק, קלחת).
אז למען הסדר הטוב אני מציעה שני כללים פשוטים:
א. מי שנדבק לשורה משיר יחוייב לספק הסבר הגיוני למילים שאותן הוא שר ברגע שמישהו מבקש ממנו להסביר.
ב. מילים לשירים מרגשים\טקסים\חגיגות או שאר שירים ופזמונים בכיכובם של "אמני ישראל" ייכתבו על ידי צור ארליך או מישהו מטעמו.
אולי כדי ליצור שיר של "אמני ישראל" צריך להבטיח לכל אחד שורה שנמצאת בנישה שלו, שמי שהסיפור שלו הוא שהוא מזרחי ישיר "אני מזרח מערבי", מי שיש לה קטע עם נשיות\נוסטלגיה תשיר על כך שבתוך עיניה של אמה היא מוצאת את מקומה (איך זה קשור למדינה? לא ברור, אבל זה מה שהזמרת רצתה לשיר), מי שמתפדח לשיר שיר פטריוטי יוכל לשיר שורה כמו "ואותך אנ'לא עוזב", שורה שמתאימה לנישה הרגילה שלו של שירי אהבה, וכו'.
ואולי שירים של "אמני ישראל" הגיעו לשיא ולשפל כאחד בשיר המופתי הבא, שאחריו אין למה לעשות שירים של אמני ישראל יותר:
במקום תה 
חחח… אני משער שזאת פרפראזה על השיר ניגונים של פניה ברגשטיין:
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.
ייתכן שמישהו ממש לא הבין את השיר ניגונים. בשיר הזה אנחנו לא הניגונים עצמם, הניגונים הם ניגונים אבל הם צומחים בתוכנו כמו פרחים. למה שאנחנו נהיה מנגינות? אם היו אומרים: אבותינו התווים ואנחנו המנגינות, אולי היה ענין לחשוב איך הקשר בינינו לבין אבותינו דומה למוזיקה (הוא לא) אבל כל עוד אבותינו בדימוי הזה הם שורשים, אני לא יכולה לראות איך צומחות משורשים מנגינות.
כל כך נכון. תודה. ותודה שהזכרת לי את השיר האלמותי על עובדיה
תודה על התמיכה, ובכיף.
השיר על עובדיה מדהים. מדובר בחבורת אנשים עם קולות משובחים, מהשורה הראשונה-שניה של המוזיקה הישראלית, שהתקבצו לשיר יחד (לא כל אחד מצלם או מקליט לבד ואז מחברים) שיר טיפשי לגמרי ולא התפקעו מצחוק תוך כדי.
החשד שלי שבהתחלה חרזו פרחים–אחים ואז החליטו להוסיף את אחיות והיו צריכים חרוז.
הבעיה היחידה שלי עם השיר שהוא קליט מדי. צריך להיות חוק נגד שירים קליטים שנתקעים לך בראש ימים שלמים. במיוחד כשהבנות שלך ממציאות להם ריקוד ומתאמנות עליו ברצף 58 פעם כולל שירה.
חשדתי בדיוק אותו דבר בפייסבוק במקביל אליך!
ונראה לי שאין לי בעיה עם שירים יפים קליטים. אני פשוט שרה ונהנית מהם, ואם מישהו אחר שר אני מצטרפת בכיף.