סבא שלי נפטר לפני חודשים והחלטתי לחרוג ממנהגי וללמוד באופן מסודר (יחסית) כניסיון להתקרב לדרך שלו בלימוד. אחרי שהוא נפטר יש פחות לימוד שיטתי בעולם וצריך משהו שימלא את זה. ב"ה יש לי דודים ובני דודים תלמידי חכמים אבל אני עדיין מרגישה צורך לקחת עלי חלק מהאחריות ללמוד.
תמיד כשביקרתי אצל סבא וסבתא סבא למד. כשהייתי ישנה אצלם, גם אם קמתי מוקדם בבוקר הייתי רואה אותו, שעון כבר על הגמרא, לומד. גם אם אני לא למדנית גדולה, התנועה הזו של רכינה על הגמרא יקרה לי. אני רוצה לתרגל אותה קצת, אולי משהו יידבק. אולי יום אחד יהיה לי נכד שיישען ברצינות על דף גמרא, יתכופף קדימה בריכוז, ואז אני אמצא בו משהו מסבא שלי גם.
אתמול סיימתי בפעם הראשונה מסכת שלמדתי לבד (לפני כן סיימתי רק את מסכת ברכות, בשלוש מסגרות שונות, כי בכל מקום שבו למדתי החליטו ללמוד את מסכת ברכות). בחרתי במסכת הכי קלה וקצרה, מהמסכתות שילדים חרוצים מסיימים בכיתה ו', כי, כמו שאמרתי, אין לי מסגרת ללמוד בה או מורה וכו'. בדיעבד שמחתי שלמדתי את מסכת מגילה שעוסקת הרבה בסדרי הלימוד והקריאה בתורה ובספרי הקודש וכך יצא שהיה לי לימוד על לימוד.
מסכת מגילה גם מכילה המון אגדות שיכולות לעניין ילדים, אז אולי אוכל לשלב אותן גם בעבודה שלי פעם (כתיבה לילדים). המחשבה על לימוד תורה לילדים, שהוא חלק מהעיסוק שלי בהווה, גורם לי ללמוד באופן שונה, לבחון את הדברים באופן שונה משהייתי לומדת פעם.
סבא שלי היה אדם מאוד ביקורתי, והכי ביקורתי כלפי עצמו. אולי קיבלתי גם מזה. אני מנסה להסתכל בלימוד שלי דרך העיניים שלו וחושבת שאולי הוא היה צוחק עלי על בחירה במסכת קלה מדי או בדרך לימוד קלה מדי, ובכל מקרה אני שומעת את הקול שלו מדבר בתגובות של הדודים שלי: מצוין שסיימת מסכת, יאללה תתחילי עוד אחת!
עם הביקורת, יש בי גם צד ששמח בחלקו. שאומר "כן" למה שיש. למעשים סמליים ולסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שעשינו יש השפעה בעולם מעבר למשקל "האמיתי" שלהם. אני מקווה שגם אחרים יוכלו לשמוע את הסיפור שבלימוד שלי ולא רק את המעט שלמדתי, ומצידי אני אשתדל להמשיך וללמוד עוד, אם יהיה לי זמן לזה.
במקום תה 