מגדל בבל 2

הנה פוסט רציני בנושאים שאני לא מבינה בהם. זה סוג הפוסטים שאני תמיד מתחרטת בדיעבד על שכתבתי אותם, כי הלמידה הרוחבית המוזרה שלי, כבן אדם שמתעניין בהכל, תאפשר לי רק עוד כמה שנים להגיע לרמה חדשה של הבנה בנושא הזה, ואז מה שכתבתי היום יראה לי טיפשי ומתיימר, כי לא הבנתי באמת. קראו אותו בסלחנות, אני מבטיחה לדעת יותר בעוד כמה שנים.

קראתי בפייסבוק פוסט של מורה שניסה לתת כדוגמה בשיעור ביולוגיה סצינה מהספר "גוליבר" וגילה, לצערו, שהתלמידים בכיתה לא קראו אותו, וזה העלה בי מחשבות על קאנון. אני אוהבת לקרוא איך מורים נעזרים בדימויים מתוך התרבות הפופולארית כדי להמחיש חומר לימודי. נראה לי שמבחינת מבנה הזכרון שלנו, ככל שמורה יוצר קשר בין התחום שלו ליותר תחומים רלוונטיים בחיי התלמידים כך יש יותר סיכוי שבמהלך המחשבות הרגילות של תלמידים הם "ייתקלו" בנושאים שנלמדו בשיעור. בעזרת דימויים מעולמות תוכן שונים התלמידים יוצרים "אופי" לחומר שבמקור היה יבש וכך נוצרת הזדמנות ללמוד גם באמצעות הרגש, הפרטים השונים בחומר הופכים לדמויות עגולות יותר וניתן להכניס אותם לתבניות סיפוריות יותר.

במקביל, אני תוהה אם העולם הזה, של רפרנסים תרבותיים זמינים, לא חווה איזו תקופת שיא והולך להיעלם. בעבר היו קלאסיקות שנכנסו לקאנון וזה מה שכולם קראו. היום אנחנו מייצרים תרבות ברמה גבוהה בקצב שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בו מבחינת צריכה. מספר שעות הסרטים והסדרות הטובים שקיימים בעולם ומיוצרים מדי יום הוא מעבר למה שאדם שחי חיים נורמטיביים ואינו עוסק בתחום יכול להרשות לעצמו לצפות בו, וזה עוד לפני שנכנסים לספרים, מוזיקה, אמנות פלסטית ואפיקי תרבות אחרים. במקביל, פיתחנו דרכים לשמר פיסות תרבות. אם בעבר חלק מהתרבות היה הולך לאיבוד כי הפסיקו להדפיס ספר מסויים, כי לא היו אמצעי שימור מספיקים וכו', היום הכל נסרק ונשמר, ויותר מזה- במקביל לייצור של תרבות חדשה מוקמים מאגרי ענק של תרבות מוקדמת יותר- מוזיאונים שלמים נסרקים, מוקלטים ומועלים לרשת, ספרים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים, ארכיונים שלמים של ספריות.

בשנים האחרונות אני רואה שפיתחנו אמצעים להתמודד עם עודף המידע. צפיית בינג' לא היתה קיימת כשהייתי ילדה והיום זה מרכיב תרבותי לגיטימי. צפייה כזו מעניינת פחות כשמדובר בסדרות טלוויזיה עדכניות וממש מעניינת כשמדובר בהשלמה של איזה בסיס תרבותי ש"צריך" לראות. אילו סדרות צריך לראות? כמה זה עולה לי בשעות? אמצעי נוסף להתמודדות עם עושר תרבותי הוא ביזור: אנשים מתמקצעים בתחום אחד- נהיים אנשי מוזיקה, אנשי ספרות או אנשי קולנוע.

האם השיח הוא מספיק בין תחומי כדי שמי שגדל להכיר את כל הדיסקים (אלבומים? איך קוראים לזה היום?) החשובים יעבור אותו תהליך תרבותי, ישתתף באותה שיחה ויחווה את אותם הרעיונות כמו מי שהשקיע בלימוד תולדות הקולנוע או מי שמכיר על בוריים את כל הספרים החשובים (במערב, החל מסוף המאה ה- 19 ואל תוך המאה העשרים)?

ואיך יראו השיעורים של המורים שאני אוהבת את שיטות הלימוד שלהם? היום המורה יכול להיכנס לכיתה ולצטט מהארי פוטר או ממלחמת הכוכבים, ואולי יהיו כמה תלמידים בכיתה שירגישו חסרון תרבותי וילכו להשלים, אבל אולי בקרוב הביזור התרבותי יהיה כל כך גדול שאי אפשר יהיה לסמוך על מקור תרבותי אחד שידבר אל הלב והדימיון של כולם. לא יהיו דיסני והוליווד כמכנה משותף נמוך. לא תהיה "הטלוויזיה החינוכית" החד ערוצית שגדלנו עליה. תהיה תרבות נגישה שמיוצרת במזרח הרחוק, בנטפליקס, באפריקה, כשאפריקה תגדל. אולי יהיו איים תרבותיים עם רמה גבוהה של קשרים פנימיים, שיצרו עניין מקומי, אבל יהיו הרבה כאלה שיסגרו אנשים בתוך שיח שהם מסוגלים להכיל את הקצוות שלו והנחות היסוד. בעצם תרבויות נפרדות קיימות כבר אלפי שנים, אבל עכשיו הבחירה של כל אדם בכל מקום לאיזו תרבות להשתייך פתוחה יותר.

האם זה יוביל להתכנסות חזרה, אל תרבות מקומית, שכונתית, קהילתית, בעקבות חיפוש של קשר עין ושותפות גורל עם בני השיח?

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה סוציולוגיה, ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מגדל בבל 2

  1. מעניין ממש.
    בעלי הוא בן לאב אלג'יראי שגדל עד גיל 8 בכפר באלג'יר ומשם עבר לצרפת. את שנות העשרה שלו בילה בטיול לבד באנגליה, כיאה לאותן שנים, ולאחר מכן גילה את היהדות. העושר התרבותי שהוא נחשף אליו מטורף, ולבעלי, כמי שנולד לנתונים האלה, חסר תמיד הקשר לתרבות העדתית.
    הם משוחחים על זה לא מעט, איך כור ההיתוך הישראלי הפך בשנים האחרונות לשיח של אכלו לי, שתו לי, לא העריכו אותי מספיק, ואיך לדעתם כל אחד יחזור הביתה לתרבות שממנה הוא הגיע ונוכל ליצור יחד קשת עשירה תרבותית.
    וזה מעניין איך מהצד של הדברים שאת כותבת זה מתכתב.
    אני חושבת שאם לכל אחד יהיה את הבית התרבותי שלו והיה קשב ב'שבילים' – לא יחסר לנו קאנון משותף או זה שלא מכיר ה כ ו ל.
    תודה על הפוסט.

    • אפרת הגיב:

      קשב הוא נקודת התחלה טובה. לדעתי בישראל יש לנו פוטנציאל ליצור מעבר לזה ולהגיע ליצירה משותפת והפריה הדדית. לא כור היתוך. לא איבוד של הזהות הביתית, אלא חיבור לבית וממנו, עם קשב, כמו שאמרת, להמשיך לבנות זהות משותפת.

      • נראה לי שלפני שנוכל לנצל את הפוטנציאל הבאמת אדיר הזה, נצטרך להרגיש בטוחים כל אחד בתרבות שלו. כדי להתערבב נצטרך קודם לחוש כל אחד טוב טוב את הצבע שלו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s