מה אני קוראת (54)

מבצע מנהטן מאת דנה אלעזר הלוי.

מדי פעם כשנגמרים חומרי הקריאה ומישהו גונב לי את העיתון של שבת מהתיבה אני עורכת ביקורת ספרי ילדים ודוגמת ספרים שהילדים שלי קוראים (פוסט זה מוגש לכם בחסות מי שגנב לי את העיתון של שבת מתיבת הדואר, מי יתן שהעיתון ישמש אותו היטב לחבישה מהסוג הפחות היגייני כשיגלה שלרוע מזלו הוא שכח לקנות תחבושות ופתאום, בעקבות תאונה מצערת, הוא זקוק למלא, המסכן. נכתב בלשון זכר אבל מדבר גם על רשעות מסוג נקבה, אם זה מתאים יותר).

כתוב על הכריכה נוער. כן מתאים לבן 12 עם ידע כללי רחב, לא מתאים לילדון התמים יותר, בן 10, שפחות מבין מה זה "מוסד" "אל קעידה" וכו'.

הספר מדבר על שלושה ילדים מתל אביב שמגוייסים למוסד על מנת לגלות מה זומם טרוריסט. הם עושים את זה בדרך הכי רגילה שיש- נכנסים, לוקחים מה שצריך, יוצאים, ומצליחים להתגבר על מכשולים קטנים (רמה 3 מעשר) בדרך והתפתחויות מסדר גודל בינוני בקלות מפתיעה.

מה שתפס את תשומת ליבי, שהוא לא העיקר בספר אבל מרגיז, זה היחס המחפיר של הספר לנשים. לאורך כל הספר נראה שהסופרת מתדיינת עם הפמיניזם. מצד אחד היא מנסה לתת לנשים תפקיד משמעותי ומצד שני היא עושה את זה תמיד בצורה הכי מעליבה שיש תוך הבהרה שתפקיד משמעותי לא באמת מתאים לנשים אז שלא יסחפו עם הפמיניזם הזה, יש נשים שזה לא מתאים להן ורק במקרה אלו כל הנשים בספר. אחרי שמתגברים על המרגיז זה נהיה משעשע, אז אני משתפת אתכם גם (למרות שאני לא בטוחה שהילדים שקוראים את הספר יגיעו לשלב המרגיז או משעשע. את החינוך הפמיניסטי שלהם הם יצטרכו לקבל ממקום אחר).

איך בחרו את הילדים למשימה? "אתה גיא, נחשב לגאון מחשבים. ורועי סגן אלוף הארץ בקראטה. מה עוד צריך. ולך נועם, אני יכול להגיד שאולי את לא יודעת את זה, אבל השגת הישג נדיר. הצלחת להפתיע אותי, ובדרך כלל אני אדם שקשה מאוד להפתיע אותו. אני מודה שכשקראתי את השאלון וראיתי את המילים 'נועם שלו, תחביב: הרכבת מטוסים' לא עלה על דעתי שיש אפשרות שאת בת. בחיים לא שמעתי על בנות שמרכיבות מטוסים. סחטיין." (ההסבר למה בחרו את נועם למשימה באמת נגמר כאן. במילה סחטיין. כי היא ממש צריכה ציון).

כי ברור למה בוחרים את הבנים למשימה, בשביל זה מספיקות שתי מילים לכל בן. אבל כדי לתרץ למה יש שם בת צריך את התירוץ העלוב בעולם (הרכבת מטוסים?! באמת?! כשאומרים לכם 3 כשרונות נחוצים למשימה אתם ישר חושבים על שכל, כוח ו- הרכבת מטוסים?!), שמתפתל על פני כמה שורות, ובעצם לא ממש מדבר על הילדה אלא יותר פורש בפנינו את נסיון החיים והרגשות של סוכן המוסד שיובאו היישר משנות העשרים של המאה שעברה.

בתחילת הסיפור הילדה היתה עגומה, היה לה פירסינג באף, שיער צבוע לשחור עם פס סגול ולבשה תמיד שחור. מהר מאוד היא למדה שבשביל להצליח להיראות תמימה כמו סוכנת מוסד היא צריכה לצבוע את השיער חזרה לחום, להתלבש צבעוני יותר, להיראות כמו בת רגילה, ואולי כשהיא תהיה גדולה היא תוכל ללבוש נעלי עקב כמו סוכנת הסי איי איי שיש לה גוף של דוגמנית (כל התיאורים והרגשות- לקט מהספר). בסוף המהלך השתלם לה כי היא מצאה חבר שלא התעניין בה בכלל לפני כן אבל עכשיו כן. בשעת הצורך הוא ידע לנשק אותה במקום לענות לה על שאלה שמופנית אליו, כי למה לענות.

הדמות הנשית השנייה שהספר מציג היא אלונה המזכירה של סוכן המוסד. אל תסתכלו עליה ככה, היא לא תמיד היתה מזכירה, היא היתה לוחמת מוסד הכי טובה אבל אחרי שנתיים הבינה שהיא רוצה להתחתן עכשיו, שלא כמו לוחמות שהבינו את זה לפעמים מאוחר מדי ותדעו לכם שזה לא פחות פמיניסטי כי זכות האישה לבחור להישאר בבית (האמת שגם מבחינתי זה סבבה אבל באופן עקבי הנשים בספר הזה בוחרות "להישאר בבית", להימנע מלחימה וכו', כך שזה נשמע מכוון. וההסבר הזה בספר שמציע שיפוט פמיניסטי לבחירה שלה הוא אפולוגטי. היה אפשר להשאיר לקורא להחליט אם לשפוט את הבחירות של אלונה מנקודת מבט פמיניסטית ולתת לו להחליט לבד שלהיות מזכירה ולא לוחמת זה כנראה לא מסר שייחרט על שלטי ההפגנה הבאה בעד פמיניזם, למרות שהסופרת מנסה למסגר את ההחלטה הזו כפמיניסטית). במהלך הסיפור התעורר צורך בבייביסיטר, ואלונה, אחרי עמוד וחצי שהיללו את כישורי הלוחמת- שמסוגלת- למצוא- פתרון-ברגע שלה, חשבה על הרעיון המדהים שהיא תעשה בייביסיטר בעצמה, עם הבת שלה, שתשחק עם הילד ההוא. הסוכן המהולל לא יכל לחשוב על זה בעצמו כי "לחנן היה ברור לגמרי למה הוא עצמו לא חשב על הפתרון הזה. מה לו ולסידורי ילדים ולמשחקים?" ואז, כמובן, "הוא קם ורצה לתת לאלונה נשיקה". כן כן,  ככה מביעים הערכה למזכירה שלך. חשוב לציין שלחנן יש תאומים קטנים (נראה לי בגיל יסודי כזה), ועדיין, מה לו ולסידורי ילדים ולמשחקים.

עוד דמות מופלאה של אישה היא ראשת המוסד שולמית-מי-צריך-שם-משפחה. חנן תמך בה "רק כי לא רצה להצטרף לחבורת השוביניסטים שפעלו נגדה וניסו לשים לה רגליים… אבל בינו לבינו הוא תמיד חשב שהיא אישה עם יכולות בינוניות… ובעיקר חשש מהנטייה שלה לנסות בכל הכוח להימנע מטעויות, כדי לא להיחשב אף פעם ל"אישה שפישלה"". זו הבעיה עם נשים. אם השוביניסטים מתנגדים חייבים למנות אותן לתפקידים שוליים כמו ראש מוסד, גם אם הן באמת לא מוכשרות, והתסביך שלהן עם ייצוג הנשים כולן מביא אותן לשיקול דעת מוטעה. כלומר, כרגע הוא הודה שתמך במינוי של אישה לא מוכשרת לתפקיד חשוב (שיקול דעת מוטעה, כנראה) רק בגלל תסביך שלו עם ייצוג של נשים, והנה הוא מפיל את זה כהסבר להתנהגות שלה, רק שאצלו זה סבבה ואצלה זו בעיה. אבל אל תדאגו. עד סוף הספר, כששולמית-עדיין-לא-צריך-שם-משפחה תבין שהוא חתר תחת הסמכות שלה מסיבות טובות, היא תהיה "רכה יותר, אמהית יותר, נחמדה יותר".

 

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה אני קוראת (54)

  1. חתול הגיב:

    לא קראתי את הספר אבל אולי השוביניסטיות היא אפיון של סוכן המוסד ולא של הספר. סוג של בונד כזה.
    בכל מקרה, שווה לדאוג שלילדים יהיו ספרים מעניינים לא רק בשבילם (כי לא תמיד אפשר לשכנע אותם לקרוא את מה שאני אוהב) אלא גם בשבילך לעתות מצוקה כאלה.
    על העיתון אפשר בכל אופן לוותר, הוא בכלל משעמם ומלא שוביניזם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s