איך ללדת בלי כאב

לאחרונה מצאתי את עצמי מסבירה כמה פעמים, על רגל אחת, איך למדתי ללדת בלי כאב. בגלל שאני רואה שזה נחוץ אני משתפת גם כאן לטובת העולם ואולי עוד נשים יוכלו ללמוד מניסיוני.

אשמח אם מי שקוראים כאן יכוונו בזמן הקריאה ללמוד לקראת או אחרי לידה מסוימת שבה הם משתתפים כיולדת או כמלווה, ולא סתם בתור התעניינות.

הקדמה והסתייגויות

– אני לא רופאה ולא למדתי איך הגוף פועל באמת (ראיתי את הסידרה המצויירת "החיים" ולמדתי קורס עזרה ראשונה שממנו אני זוכרת כלום). הידע שלי מבוסס על שמועות, על ניסיון מארבע לידות די טבעיות ועל היכולת הממש טובה שלי להקשיב לגוף.

– לא הצלחתי ללדת בלי כאב. הצלחתי להפוך את הכאב לנעים תוך זמן קצר מאוד (שניות), בעזרת ריכוז. אם לא הייתי מרוכזת או לא היתה לי סביבה אופטימלית (למשל בזמן נסיעה לבית חולים) – היה לי יותר כואב. בלידה האחרונה היה לי כואב בזמן הנסיעה (10 דקות) ובזמן הקבלה בבית החולים (10 דקות). כל השאר היה סבבה.

– לא כדאי לתכנן איך ללדת באופן יותר מדי כובל. בעיקר בשביל לא להיכנס לפוזיציה של מלחמה וחשד מול הצוות הרפואי. לידה היא זמן לתרגל אהבה ללא תנאי והבאת שלום לעולם לכן מומלץ להשתדל לאהוב מכל הלב כל אדם שפוגשים ולהוריד מגננות, כדאי למנות מלווה לתפקיד של שמירה. יכול להיות שבסוף תלדו בניתוח קיסרי או בזירוז או בכל מיני צורות שלא התכוונתן. נסו לקבל את מה שהכרחי באהבה, לא להתחרט על ההחלטות שלכן או של אחרים ולזכור שלידה היא תהליך שמתרחש מעבר ליום אחד, שהכאב עוד ימשיך לבוא בגלים גם אחרי הלידה ויהיו לכן הזדמנויות להתמודד איתו טבעי ב"ה.

– מה שאני כותבת כאן זה בעיקר דברים שקשורים למחשבות בלידה. העצות האלה באות בנוסף ללימוד בקורס הכנה ללידה (או ספר הכנה ללידה) ומכוונות להפיכה של הכאב לנעים ולא לתאור שלבי הלידה וכו'. לימוד של שלבי הלידה ומה עושים בהם הוא מאוד נחוץ אבל אין לי מה לחדש בזה.

– הכל פה זה רק עצות, תעשו מה שטוב לכן. יכול להיות שיעזור לכן בדיוק ההיפך. למי שעושה ההיפך ממה שאמרתי לא יקרה שום דבר נוראי. אל תהפכו הכל לכללים, תהנו מהניסוי ותראו אם זה עובד עליכן.

כאב ומה עושים איתו

– נכון דיגדוגים, הם יכולים להיות נעימים ויכולים להיות לא נעימים? אני לא יודעת למה זה ככה. גיליתי שלכאב יש את אותו אופי כמו דיגדוג, שכשמתרכזים בו (עוד מעט אסביר) אפשר להפוך אותו מלא נעים לנעים.

– בלידה הראשונה שלי גיליתי כמה חשוב חמצן להתמודדות עם כאב. זה היה בוקר שבת אביבי ורענן בירושלים, בלי מכוניות על הכביש, וכדי לא להפעיל מזגן במכונית- כי שבת- פתחתי את החלון. מהחלון נכנס יותר מדי אוויר ופתאום מצאתי את עצמי מנסה לנשום את כולו, כמו שאדם צמא שותה מים. הרגשתי גם תחושה של רוויה כמו ממים. זה היה ממכר והכניס אותי ל"היי" (יש לזה מילה?). לא חוויתי משהו דומה מאז, אבל לנשום מלא אוויר תמיד עזר לי. אני מדמיינת שהשרירים צריכים לשרוף חמצן ולכן צריך שיהיה מלא חמצן זמין להקל עליהם את העבודה ואז פחות כואב. אפשר לדמיין את החמצן נכנס למקום שבו כואב, לנשום "לשם". אני מאמינה שדימיון גם אם הוא לא נכון פיזיולוגית משפיע על ההרגשה בכל מקרה, אז כדאי לדמיין את זה.

פעם למדתי שיטה כזו: נושמים פנימה מספר שניות מסויים (נגיד 8), מחזיקים את האוויר בפנים מעט שניות (נגיד 5), ואז נושפים החוצה פחות שניות ממה שנשמת פנימה (נגיד 6), ואז כאילו את נשארת בעודף של אוויר כי נשמת יותר ממה שהוצאת. אני לא אוהבת לספור. אני חושבת שיש בזה משהו מנוגד לאופי של לידה. בלידה צריך לשחרר (כדי שהתינוק יצא) ולכן אסור לאחוז בזמן. לכן גם את המרווחים בין הצירים אני לא מצליחה לספור, הכל זולג לי מבין האצבעות, ברוך ה', ואני מעבירה את האחריות על זה למי שלידי. אני מאמינה שצריך ללמוד לשחרר בתקופה הזו באופן הוליסטי ולכן משתדלת לתת צדקה לפני הלידה. ללכת ברחוב עם מטבעות זמינים ולתת משהו לכל מי שמבקש. העיקרון הוא לא לתת כמה שיותר אלא להתאמן על התנועה של פתיחה ושחרור, לכן עדיף, בעיני, לתת קצת לכל מי שמבקש. בכל פעם צריך להתגבר מחדש על האנוכיות ולפתוח, וככה מתרגלים. עד כאן על נשימה ולמה לא לספור נשימות ולא לספור כלום.

– שמחה. לידה זה שמח. אומרים שחיוכים משחררים כל מיני חומרים שעושים נעימי בגוף. גם חיוכים מלאכותיים. בכל הזדמנות שיש לכן תזכרו שלידה זה דבר שמח, ותשתדלו לחייך חיוך גדול. תחשבו על חמידות של תינוקות, ושל התינוק הספציפי שבדרך. אם אתן מצליחות לחשוב על משהו מורכב כמו ברכה אפשר לברך את התינוק ב"ברוך הבא". בלידה האחרונה חיוך היה הכלי השני (אחרי הישענות על כיסא) שנזכרתי בו בכל ציר כדרך להפיכה של הכאב לנעים וזה היה מאוד אפקטיבי. ברגע שנשענתי על כיסא וחייכתי- הכאב הפך לנעים. אחר כך באה הברכה לתינוק. הודיתי לו גם על מה שהוא מלמד אותי על הגוף שלי.

– מטרה. לידה היא לא הישרדות אלא טיפול בתינוק (או שיתוף פעולה עם תינוק תוך דיאלוג איתו). הרבה פעמים כשאנשים עושים למען עצמם הם מתאמצים פחות מאשר כאשר הם פועלים למען אחרים. אמהות מוציאה מאמהות כוחות שהן לא ידעו שיש להן. בשנים האחרונות אני מרגישה עודף ריכוז באישה וב"חוויית הלידה". לפעמים נדמה (אבל לא באמת) שתינוק הוא אקססורי אופנתי, משהו שאפשר לבחור לו עגלה ובגדים מתאימים וציוד והבחירות האלה משקפות ומעצימות את התדמית שההורים רוצים לשדר לעולם. במקום להביע את עצמך רק דרך לבוש אופנתי לעצמך (ועיצוב בית או בחירת מקצוע או קפה וכו') אתה עושה אמירה אופנתית בכך שאתה קונה דברים לתינוק והולך ליוגה תינוקות וחדר לידה פרטי משודרג טבעי ומלונית ועיסוי תינוקות ואין לזה סוף. לאורך הלידה חשוב לנסות להסתכל דרך העיניים של התינוק ולחשוב מה הוא מצפה ממני עכשיו להיות בשבילו. הוא צריך אמא כבר מהלידה, שתעודד אותו ותגיד לו שהוא מתוק ועושה עבודה מצויינת. להתמקד פחות בלהיות את, ובמשמעות הבחירה שלך בכל פרט בלידה ואיך הבחירה בונה את הדמות שלך ויותר במחשבה איך להגיש עזרה לתינוק ולבנות אותו, בענווה. לחשוב איזו אמא הוא צריך.

– גיל 0. בפיזיקה וכימיה יש כמה חוקים שדואגים שדברים יזרמו מצד לצד עד שייווצר איזון. יש חוק השוואת לחצים, ודיפוזיה בין חומרים שונים, וחוק כלים שלובים. אני מדמיינת שתינוק עובר לצד שלנו כאשר הצד שלנו מאוד דומה לו, כמו מים שזורמים למקום שנמוך מהם או בגובה שלהם. אני מנסה להתחיל איתו את החיים בגיל 0, למרות שאני מבוגרת. אני צריכה לחזור כל הזמן לגיל 0 למקרה שזה הרגע שהוא יוולד בו. שאני לא אתחיל לצבור ניסיון בטעות. לכן חשוב לא להסיק מסקנות תוך כדי הצירים. לחיות כאילו זה הרגע הראשון. בין ציר לציר יש הפסקה שבה כלום לא כואב. לנצל את ההפסקה כדי להרגיש כאילו אף פעם לא כאב לנו כלום ואף פעם לא יכאב. לא לפחד ממה שעומד לבוא ולא להצטער על מה שהיה. לקראת הלידה הראשונה שלי למדתי בקורס שכשבאים צירים של לידה בלילה והם עדיין לא חזקים מספיק אבל ברור שהם מתקדמים ללידה כדאי לשתות כוס יין ולהירדם, עד כמה שאפשר, עד הבוקר. לצבור כוחות. בלידה האחרונה הייתי בחדר שלי  ליד המיטה שלי וניצלתי כל הפסקה בין הצירים כדי לנוח במיטה מנוחה מוחלטת (עד שהצירים היו צפופים מדי). זה היה קצת מצחיק כי היה ברור שהמנוחה לא תימשך זמן רב, אבל גם מאוד יעיל מבחינת המסר לגוף: אתה בן אפס עכשיו. ועכשיו. ועכשיו. לקחת כל רגע בפני עצמו, לא לתכנן הלאה, גם לא לפחד, וככה יהיה פחות כאב. זה גם קשור למה שכתבתי קודם על מדידת זמנים. מדידת זמנים קשורה לעולם שבו הזמן זז, שיש תוכנית ברורה, ולידה זה רגע שבו דברים חדשים לגמרי מתחילים, שאף פעם לא היתה להם תבנית. אפשר לכבד את זה בכך שמתרחקים מתבניות, תכנונים ומבט על (ומשאירים את זה למישהו אחר). זאת הסיבה שאני כותבת את הדברים כמעט שנה וחצי אחרי שילדתי. לוקח זמן לחזור ולבנות ניסיון ומבט על. צריך לתת לחוויה את הזמן שלה ולא להפריע לה עם ניתוח.

עד כאן התובנות שלי מהלידות על הפיכת כאב לנעים. מקווה שהן באמת יעזרו למישהו ולא ישארו בגדר תיאור העולם הרוחני שלי שאין דומה לו.

דברים שהייתי רוצה ללמוד הלאה: קורס הכנה להריון. עם הלידה אני מסתדרת, אבל זה יום אחד, כמה שעות. הייתי רוצה לדעת לצלוח בשמחה, בבריאות ובלי תחושות לא נעימות את ההריון. מה עושים עם בחילות? למה הן קיימות? איך הופכים אותן לנעימות? איך מוצאים להן פשר? חלק מההצלחה של שיטת ההתמודדות שלי עם הכאב של הלידה זה העובדה שאני נותנת לו משמעות. אני לא מסלקת אותו אלא חושבת איך הוא טוב ויעיל, נותנת לו את המקום שלו בקיום ואז הוא נרגע, כמו ילד שמבין שהוא שייך. אבל למה בחילות למה? ועייפות? וכבדות? את מה אלו משרתים? בעיני קורס הכנה להריון חשוב יותר מקורס הכנה ללידה כי זה תשעה חודשים של התמודדות. אף פעם לא הייתי טובה בריצות ארוכות. ריצות 60 מטר הייתי עוברת בלי בעיה אבל קילומטר ומעלה הפיל אותי לקרשים. איך מתמודדים יום יום עם הריון? זה החלק המטורף, ומוזר שלא ראיתי הרבה מידע על זה. רק השתקות- מה את מתלוננת בסוף יצא תינוק אין לנו מושג למה יוצאים ורידים ואיך מתמודדים אבל חכי כמה חודשים זה יעבור. לא רוצה לשים דברים בצד, רוצה למצוא להם פשר. אם פיצחתם את העניין הזה (ברמה שהריון כבר לא מציק לכן בפועל) מוזמנות לשתף.