האוכל הוא חבר

האוכל הוא חבר! אל תפחדו ממנו.

הפחד מאוכל יותר גרוע מכל נזק שיכול לגרום האוכל עצמו. הפחד מכווץ אותנו. מכניס אותנו להיסטריה. שולח כל מיני אזעקות של היסטריה בגוף כי אוכל, ואולי זה לא האוכל הנכון כי אמרו. הפחד מנתק את התקשורת בינינו לבין עצמנו ומשבש אותה.

כדי לחזור לשפיות צריך להתידד עם האוכל. אני מציעה: יוגה אוכל.

קחו מאכל ידוע לשמצה והביטו לו בעיניים בלי למצמץ. עדיף- ליד הילדים, אם יש לכם. ואז- לנשום עמוק. לוודא שאף שריר לא מתכווץ כשאתם חושבים על המאכל שמולכם ואף מחשבה לא מצלצלת לכם במוח בכל פעמוני האזעקה. אפשר להעלות את המחשבות אחת אחת, לקפל ולשים בצד, אתם יכולים להבטיח לעצמכם לעסוק בזה אחר כך, אם יבוא לכם. אפשר לחייך. חשבו על ההיבטים החיוביים שבאוכל שמולכם: אם יש בו סוכר, או שומן, למשל, הודו לסוכר ולשומן על שהם נותנים לכם כוח לזוז. אם יש קפאין- הודו לו על העירנות. אם מדובר באוכל קר, הודו לאוכל הזה על הרעננות, אם זה אוכל חם על החמימות וכן הלאה. ולהמשיך לנשום.

אחרי שההיסטריה שוככת, אפשר לחשוב על דרכי פעולה ממוקדות לשיחת יחסינו לאן עם מאכלים שהחלטתם לזרוק אותם. אבל אל תחתכו בצורה מגעילה. אל תעזבו פתאום. תנו לקשר צ'אנס אמיתי. תנו ביס, תאכלו לאט, תקשיבו מה יש לאוכל הזה לומר, מעבר להיסטריות המדעיות המלומדות. נסו להקשיב לו במשך זמן ארוך ככל האפשר. יש מאכלים שאוכלים אותם והכל סבבה ואז אחרי 20 דקות מתחילים להרגיש כבד או חם מידי או ישנוניים.

אחרי שהבנתם איך האוכל גורם לכם להרגיש הגיע הזמן לשכנע את עצמכם שמה שהרגשתם זה באמת מה שהרגשתם. אנחנו כל כך רגילים לשמוע על מה האוכל עושה לנו מאחרים שגם אם הגוף יגיב באופן קיצוני ייתכן שלא נשים לב ונייחס את זה למקרה. "במקרה אני הולכת לישון תמיד אחרי 20 דקות מרגע שאכלתי מנה חמה (מנה חמה היא חברה!), מרגע שאכלתי קורנפלקס (סוכר הוא חבר!), פשוט אני אוכלת אותם כשאני כבר עייפה (לא) או שסתם אני אדם עמוס ומותר לי להיות עייפה מתי שבא לי". מאוד חשוב להגדיר את ההשפעה באופן מדויק ולא עמוס רגשית. מנה חמה היא לא אסון ולא רעל ולא שום מילה שאתם לא יכולים להוכיח על סמך התחושות שלכם. אפשר לומר שמאכל מסויים מרדים, לא משביע, עושה לכם קפיצה חדה באנרגיה ואחר כך ירידה חדה, או אפילו משאיר טעם לא טוב בפה אחרי כמה דקות מזמן שאכלתם אותו. ככל שיהיו לכם יותר מילים לתאור מה האוכל עושה לכם ככה תוכלו לזכור את התחושה טוב יותר ולהחליט החלטה מושכלת בקשר לאכילה מסוגים שונים של אוכל. צריך לבנות מילון לתחושות שאוכל משאיר בנו. יש מילון שלם שנבנה על ידי פרסומאים ומדענים ו"מדענים", חייבים ללחום בו באמצעות מילון של האנשים. חשוב מאוד גם שלא נעתיק אחד מהשני, שנהיה אותנטים, אבל עם ראש פתוח כי יתכן שנמצא עוד מישהו דומה לנו.

והכי חשוב: להמשיך לחזק את הרגש החיובי בקשר לכל המאכלים. על כל כתבה שקראתם שדיברה על האויב הגדול אוכל כללי כזה שהביס אישה והפך אותה לשמנה מאוד, שאישה לחמה בו ויכלה לו ועכשיו היא רזה מאוד, שמביס אמריקאים באלפים והדביק אותם במגפת השמנמנות של המאה העשרים ואחת ועוד שקרים תגידו האוכל הוא לא אויב. הנשים האלו או האמריקאים, או מי שזה לא יהיה לא הבינו אותו נכון. הוא בא לשמח אותם ולהחיות אותם והם לא הקשיבו לו או ניצלו אותו לצרכים אחרים. אמרו לעצמכם: אוכל בא לשמח. אוכל בא לענג, להשביע, לעורר, להמריץ, להרגיע, לחיות, להפעיל, לתת כוח. ככל שיהיו לנו יותר מילים לזה, יותר עדויות לזה, כך נאמין בזה יותר ונוכל להפוך את האוכל מאויב לחבר.

לפני חודש וחצי סבא שלי נפטר. למזלנו, הוא השאיר כל כך הרבה מילים וחי בהן, ועד שלא נגמור לדבר את כולן מהלב הוא לא ילך. מאז שהוא נפטר המילים שלו עדיין הומות בי, ולפי הדיבור בסביבה שהכירה אותו נראה שהמילים שלו הומות בכולם, מבקשות להידבר. סבא שלי הגדיר עבודה זרה כך: "ליחס כוח מוגדל לכוח מוגבל". אסור ליחס לאוכל כוחות מאגיים (גם אם הם נקראים בשמות מדעיסטיים שמכילים שמות של חומרים בלועזית) שאין לו. צריך להחזיר אותו לגודל הנכון שלו. הגדלנו אותו שלא בצדק, ובאמת הוא מוגבל. הוא לא יכול לעשות הכל, וגם אם הוא יכול לפגוע, הא-ל ברא בנו כלים לזהות ולהתמודד, אם נוכל ליצור רגע של שקט בתוך ים המידע, לסנן אותו מאוד ולא להיסחף בו, נוכל לזהות מה מצמיח אותנו ומה לא.