בקיץ הייתי עסוקה מדי והארון התפוצץ מרוב בגדי חורף שעוד לא הוצאתי משם ולא היה לי מה ללבוש. אף פעם לא הייתי טובה בלבחור מה ללבוש. כלומר, אחרי שלבשתי את הבגדים שנה שנתיים כבר בערך הבנתי מה נוח לי, ופחות מזה- מה יפה, אבל שנתיים זה לא זמן פרקטי להבין אם אני צריכה בגד, במיוחד אם הוא בערימה בארון שלי, מסתיר לי את האין-בגדים. ככה יצא שפניתי ללאה לאוקשטיין, שהיא אישה מתוקה מדבש וסטייליסטית (בסדר הזה), שתסדר לי את הארון, תגיד לי מה חסר ותלך איתי לקנות את זה.
הנכס החשוב ביותר שקיבלתי בתהליך הזה הוא מבט חדש על בגדים שבחנויות. לפני שפגשתי את לאה ראיתי את עצמי פחות פעמים משראיתי אחרים, כי כמה פעמים כבר בדיוק עושים סלפי או עומדים מול מראה, ולכן העין שלי נמשכה בחנויות קודם כל לבגדים שנראים יפה על אחרים. בזמן האחרון מצאתי את עצמי מסתכלת על בגדים יפים בחנויות ואומרת לעצמי: "זה יפה אבל מי ילבש את זה". וב"מי ילבש את זה" הכוונה לכך שלי זה לא מתאים. מה שיפה במשפט הזה זה שהוא שגוי: ברור שיש מלא נשים שילבשו את זה בשמחה, אבל מתוך ההסתכלות הצרה שלי ששמה אותי במרכז העולם אמרתי "מי ילבש את זה". בדרך כלל כשזה קורה לי בתחומים אחרים אני מתקנת את עצמי, כי לראות רק אותי במרכז זה לא ראייה טובה לחיים. אני משתדלת לא להגיד על ספר "מי יקרא את זה" (מי שקרא כאן מספיק זמן יוכל לזכור שכתבתי על הניסיונות שלי להבין מה הופך ספר שאני לא אוהבת לרב-מכר, או לפחות למה אחרים אוהבים אותו, ושאלה היו נסיונות מלמדים שבסופם הבנתי יותר וזה היה חשוב לי), אני משתדלת לא להגיד על מוסיקה "למה שמישהו ישמע את זה" גם אם היא מחרידה כי הניסיון מלמד שיש מלא שומעים גם לסגנונות הכי צורמים. אולי בבגדים שום דבר לא נראה לי צורם בגלל שצורות גוף מגוונות שיתאימו לכל הבגדים האלה יותר קל לי לראות ולדמיין מאשר את צורות הנפש שמתאימות לכל הספרים או המנגינות. על הנפש יותר קל לי להניח שהנפש של כולם דומה לשלי מאשר על הגוף. דווקא בגלל שהיה קשה לי לזהות מה מתאים לי, בעבר, משמח אותי שעשיתי את הקפיצה הפנימית הזו שמאפשרת לפסול לגמרי בגד. בריא בעיני לראות קודם כל את עצמי.
מתוך כך חשבתי שזה יכול להביא רפואה לעולם. אולי עוד אנשים בעולם חסרים את המודעות למראה של עצמם ומתבלבלים בינם לבין כל האחרים. אפשר לפתוח ככה עוד אפיק של דיוק בלהיות עצמך.
קרו עוד דברים בפגישה שלי עם לאה. בעיקר למדתי שצבעים הם יותר קלים ממה שנדמה ברגע שנותנים להם את השמות הנכונים. וגם שעדיף למיין מיון ראשוני על פי צבע כי אפשר לראות אותו מקצה החנות וגזרה ממש לא, כמה טיפשי שאף פעם לא שמתי לכך לב קודם. נבט בי איזה נבט עדין של אמונה בכך שאמנות ההתלבשות על פי ציפייה חברתית היא נשלטת, ולא אוקינוס אינסופי שבו אני תמיד מוצאת את עצמי על אי בודד בבגדים הלא נכונים. אחת הסיבות שאני כותבת על התהליך הזה כל כך באיחור היא התחושה שדברים צריכים לשקוע והנבט צריך להתחזק לפני שאני מכתירה אותו כהצלחה. תמיד בשולי המחשבה עומדת השאלה אם אני באמת יכולה להיות יצירתית ומדוייקת לבד. כמה חודשים שעברו מאז חיזקו מעט את הביטחון שלי, מקווה שהוא יעמוד גם באתגרי החורף. בעוד שנה ודאי אהיה חכמה יותר.
במקום תה 
קשה להגיד שאני מתעניין באופנה ובבגדים אבל כל מה שיגרום לך לכתוב מתאים לי.
תודה. אני ממש רוצה לכתוב כי פייסבוק לא מעניין וצריך תוכן אחר. התחלתי בקריאה של בלוגים ואני מקווה שזה ישפיע עלי לכתיבה.
אני מבינה אותך שאתה מתעניין פחות בבגדים. מבנים יש פחות ציפיות חברתיות בנושא בגדים. אתם גם יכולים ללבוש אותם בגדים כל הזמן וזה יחשב נורמלי.
אתחיל מהתחברות לדבריו של חתול (אהלן, חתול!). גם אותי כל דבר שאת כותבת מעניין לקרוא, וגם אני לא כל-כך מתעניינת באופנה ובבגדים.
ועם זאת אני מתחברת לדברים שכתבת כאן. ועכשיו לקצת גרפומניה:
קודם כל אהבתי את הכותרת. אני אישית בקושי מסתכלת במראה – אני בד"כ נראית אותו דבר ואין למראה מה לחדש לי, מה שגורם לי לזלזל מעט במראות – ואהבתי את הרעיון שיש בכל זאת שימוש נכון במראות.
שנית אהבתי שאת מסוגלת לקבל שנקודת מבט של עצמי במרכז היא לפעמים נכונה ומתאימה. אני מבינה שאת לא מסוג האנשים שפוסלים משהו קטגורית (למשל נקודת מבט כזו) ובכל זאת זה מעורר השראה כשרואים את זה בפעולה.
שעשעת אותי לגמרי ב-"אוקינוס אינסופי שבו אני תמיד מוצאת את עצמי על אי בודד בבגדים הלא נכונים" 🙂 .
וכיף שחיכית עם זה, ועכשיו אפשר לקבל את החוויות שלך בתוספת תובנות.
ובעניין תגובתך לחתול על הציפייה החברתית מגברים – הלוואי שגם מנשים לא הייתה ציפייה חברתית בענייני לבוש. אני לא אוהבת לקנות בגדים ועושה את זה רק כשצריך.
ובאותה תגובה, בעניין לבישת אותם בגדים – לא רק גברים יכולים. פעם הכרתי אישה שלבשה רק שחור. אמנם היו לה הרבה בגדים, אבל כולם שחורים (ולמישהו בלי טביעת עין, כמוני, זה נראה כל הזמן אותו דבר). זה היה נהדר. משום מה אני לא מרגישה שאני עצמי הייתי יכולה לעשות זאת, אבל אהבתי מאוד את הקונספט.
ולסיום, על אף שכאמור כל הנושא פחות מדבר אליי, נכנסתי לאתר של לאה לאוקשטיין והתפעלתי. מדליק מה שהיא מצליחה לעשות עם בגדים.
דווקא בגלל שאני לא מתעניינת באופנה ובבגדים זה נוח לי שמישהי אחרת התעניינת בשבילי ונתנה לי כמה כללי אצבע לבחירת בגדים שמתאימים לי, אחרת הייתי מבזבזת מלא זמן וכסף על דברים שלא מתאימים לי. זה גם מה שאהבתי בלאה, שהיא מאוד צנועה ומתאימה את עצמה למי שהיא עובדת איתה. יש סטייליסטיות שמרוב שהן נוצצות את רואה שהכיף שלהן הוא לבלוט וזה מרתיע אנשים כמוני שרק רוצים להתלבש בסדר.
בקשר לאישה בשחור- ההימור שלי הוא שהיא נמצאת במקום שבו אין לאחרים ציפיות חברתיות ממנה להתלבש בדרך מסויימת- היא עובדת לבד (בעמדה של ניהול, שבה אפשר לזרוק על ציפיות של אחרים, או מהבית), הילדים שלה כבר יצאו מהבית או שאין לה, וכו'. או שהיא מצליחה איכשהו לעמוד בציפיות החברתיות על ידי גיוון של השחור, שזה אומרת שהיא אלופה בלהתלבש ולא זרקנית בכלל. מעניין אותי ההסבר שלך לכך שאת עצמך לא הולכת תמיד בשחור. "משום מה" הם המילים שהכי כיף לפתוח אותן, מגלים דברים מעניינים…