מה אני קוראת (53)

אני אוהבת את המצווה לקנות לאשתך מתנות לחגים ומנסה לעודד את בעלי לקיים אותה. לקראת פסח הוא קנה את הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" ושאל אם זה נחשב. עניתי לו שזה לא מספיק רומנטי ושיקנה לי שרשרת כמו בכל חג. ספר על אישה טובה שנרצחה בשרירותיות לא התאים לי כקריאה לחג. השבוע קראתי אותו.

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר הוא ספר על אישה טובה שנרצחה באכזריות. הספר מורכב משלושה סוגים של טקסט: סיפורים קצרים על קטעים מחייה של דפנה, מכתבים ופרסומים שפרסמה וביניהם קטעי הסבר וקישור ששמים אותם בהקשר תוך דיווח פשוט על מהלך חייה של דפנה במבט כולל.

סיפור חייה של דפנה היה מיוחד גם בגלל שגדלה בעוני ובניתוק מהמשפחה שלה וגם בגלל שלמרות ילדות לא נורמטיבית הקימה משפחה נורמלית לגמרי ומצאה דרכים לתרום לאחרים בעבודה ובהתנדבויות שונות.

דווקא החלקים המיוחדים בחייה, הניתוק מהמשפחה בגיל צעיר ואימוץ של ילדים באומנה, פחות דיברו אלי. הם נכתבו בצורה מנותקת רגשית, העבר הרחוק- כנראה בגלל שהוא רחוק, והילדים שאימצה- כנראה בגלל שקשה להפריד את הסיפור שלהם מהסיפור של שאר המשפחה- הסיפור שלהם נכתב תמיד כחלק מההתמודדויות שהמשפחה עוברת כמשפחה נורמלית.

החלקים הטובים בספר, בעיני, הם על חייה הפשוטים כאם וכחברה בקהילות שונות. היא חיה במודעות עצמית גבוהה וניחנה באינטליגנציה רגשית וחברתית שאפשרה לה לנתח מצבים חברתיים ואישיים בתבונה, גם אם לעיתים לאחר מעשה. הכתיבה שלה קולחת, אסוציאטיבית, משעשעת ונעימה. דווקא הקטעים הללו לא מייחדים אותה מנשים אחרות. למעשה, רוב סיפורי החיים של נשים ששמעתי יכולים לשמש חומר טוב לספר. בשנתיים האחרונות אני חברה בקבוצת ווטסאפ משמחת של נשים שלמדו איתי בכיתות ט-י"א. בקבוצה אנחנו משתפות בדברים פשוטים מחיי היום יום, וזה הכי מעניין בעולם. כנראה כי אלה הדברים שאני מתעסקת איתם: היום יום, אלו הקטעים שמעוררים הזדהות. הייתי שמחה לקרוא ספר על חייה של כל אחת מחברות הקבוצה הזו, ואני בטוחה שהוא היה מעניין באופן אוניברסלי, לא רק עבור מי שמכיר אותן. ייתכן שאם העריכה של הספר היתה שונה הייתי שמה לב יותר לחלקים יוצאי הדופן שבחייה של דפנה. יתכן שאלו הקטעים שהיו קרובים יותר לליבה של העורכת ולכן זכו להתייחסות מעורבת יותר.

אהבתי את סגנון הכתיבה של דפנה. בניגוד אליו, קטעי הסיפור הקצרים שנכתבו על חייה נראו כמו סיפורים לנוער. לא מצאתי בהם עומק רגשי, תובנות מיוחדות או עושר לשוני. היו שם אנשים שמתאהבים, עוברים מרד נעורים סמלי או מדברים על ספסל לעת ערב. אני לא יודעת למה בדיוק זה הזכיר לי ספרים לנוער, נראה לי שספרים לנוער לעיתים קרובות נכתבים על ידי סופרות (או סופרים) שאינן נוער ולכן מרגישים את הזיוף (בספרים לנוער שאהבתי היתה הרגשה שהסופרת עצמה היא קצת נערה, או ילדה). לאור הקטעים האלה הייתי יכולה להמליץ עליו כספר לנוער אבל איגוד ההורים והמבקרים האמריקאי דירג אותו R (מתחת לגיל 17- בפיקוח הורים) (אל"ב).  גם כאן נראה שיפעת ארליך, שכתבה את קטעי הקישור, כתבה אותם מתוך מחשבה שהסיפור עצמו מעניין ולכן פחות חשובים הניואנסים. אני מסייגת ואומרת שאני רגילה לקרוא ספרים שכתיבתם נמשכה יותר משנה אחת, ולכן יכול להיות שאני מרגישה את החיפזון שבו נכתב הספר בתור חיפוף בכתיבה. עם זאת, אני חושבת שזו היתה החלטה נבונה לכתוב את הספר בשנה אחת ולא לפספס את המומנטום, ואם שטחיות בכתיבה היא המחיר אז זה לא מחיר כל כך גבוה.

יש פרק אחד בספר שמתאר את המריבות שהיו לדפנה עם אחרים. התנצחויות היו חלק חשוב מאישיותה ולכן היה מתבקש להפוך זאת לחלק מהספר. אני מזדהה עם מוטיבציה חזקה מדי לצדוק. למרות זאת החלק הזה קצת צרם כי אלה היו ריבים אמיתיים עם אנשים אמיתיים. באחד הקטעים בספר דפנה כותבת לחברותיה מכתב אמיץ:

"כתבתן לי שאני אמיצה. ובכן, תודה. זה אמנם לא היה חידוש בשבילי, כי זו התכונה הטובה והרעה של מזל עקרב. כשהוא מחליט לתקוף לא אכפת לו מהתוצאות. ועם זאת, זו לא תכונה שיש להתפאר בה ואני ממעטת לעשות בה שימוש. כי זה לא דרכי שלום. ואחרי שאני משתמשת בה אין לי הרגשה טובה. אני מרגישה רע מאוד עכשיו. עצובה. עצובה על כך שהקאתי על בן אדם את כל מה שהיה לי להקיא עליו. אני שונאת להקיא".

זה מכתב אמיץ בעיני כי הכי קל לעוף על עצמך כשחברות מצדדות בך בויכוח ומשבחות את האומץ שלך, ואמיץ לעמוד מול הסחף ולדייק דברים.

יכול להיות שזה מה שדפנה היתה מרגישה מול הפרק בספר שעוסק בויכוחים (שאמנם חלקם הגיעו לידי השלמה אבל חלקם לא). זה טוב לצעוק בעזות את מה שאתה מאמין בו אבל חייבים שיהיה את הקרעכץ אחרי זה, את התחושה שזה לא אומץ שיש לשים על דגל. כאן מגיעה ביקורת עמוקה יותר על הספר: הספר מורכב מדברים שפורסמו על ידי דפנה בפורומים שונים "על הדרך". זו הצהרה שהסופרת משתמשת בה כדי להצדיק הכללה של חומרים שונים בספר, זה כבר היה מפורסם. כשכורכים את החיים של האדם לספר ועורכים מתוך מחשבה זה לא דומה לפרסום מתוך נקודת השקפה זמנית של אמצע ויכוח. כאן אין אפשרות לדיאלוג קדוש ומחייה אלא קיבוע של נקודה בזמן. וגם אם מרוב קטעי הריב שהוכללו בספר יצאתי נשכרת בהארה של דמותה של דפנה וערכיה, קטע אחד הוא בלתי נסלח בעיני, נכתב על דמויות מוכרות מדי שגם עילום שמן לא מכסה עליהן, ועיקרו ריב קטנוני שלא מעמיד אף אחד מהמעורבים בו באור טוב.  אולי היה מקום גם לשים את הפרק הזה בספר במיקום אחר ולא כפרק אחד לפני שמדברים על מוות. מצד שני, אני מבינה את הכאב שבויכוח שנקטע על ידי מוות זה אחד הדברים שכאבו לי כשנפרדתי מיואב רובין פעם, שהיה שותף אגדי לויכוח. את סומכת על מישהו שייתן לך קונטרה וישמיע את הקול החיוני שלו מולך כשאת מגזימה ואז הוא נעלם ואת נשארת לבד למצוא את הגבולות של עצמך.

לסיכום: הכתיבה של דפנה כיפית ומעוררת הזדהות, והיא רוב הספר. לטובתה ולמען ההקשר אפשר גם לצלוח את סיפורי החיים שמסופרים באופן שמאלצי ומעט מביך. לדלג על הריב שהיה לה עם נשים מוכרות כי הצטערתי שקראתי את זה והיה עדיף שלא.

ביקורת על השרשרת שקיבלתי לפסח: שרשרת נפלאה. קלאסית ועדינה. רואים עליה שבעלי אוהב אותי.

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת, ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה אני קוראת (53)

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אפרת, תכתבי לי ספר😘

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s