יתכן שאני רוצה לכתוב תמיד על כביסה. זה עולם שלם. הנה עוד קצת ממנו.
הרגע האהוב עלי בכביסה הוא הרגע אחרי שכל הכבסים הנכונים כבר נמצאים בתוך המכונה, הרגע שבו אני נשענת על המכונה ובוחרת תכנית כביסה. ברגע הזה אני מרגישה שאני יודעת משהו שאחרים לא. אם כל אחד בבית היה יודע להתאים תכנית כביסה אז כולם היו יכולים לכבס חופשי חופשי וכביסה לא היתה הטריטוריה שלי. זה הרגע שמגדיר אותי כמקצועית. כלומר, הייתי שמחה אם אחרים היו יודעים לכבס גם אבל עד שאסביר להם כבר עדיף שאעשה את זה בעצמי, שלא לדבר על הבגדים שיהרסו בתהליך הלמידה. אם היה מילון של ביטויים בציורים התנוחה הזו שבה אני גוהרת מעל מכונת הכביסה, תנוחה שיש בה משהו אינטימי, התנוחה הזו היתה נמצאת תחת הביטוי "ממתיק סוד". כמו הלוחשת לכביסה אני לוחשת לכביסה, מתאימה את הטמפרטורה, את עוצמת הסחיטה ואת משך הזמן הנחוץ למחזור הכביסה בהתאם לסוג הבדים והמשקל שלהם. אף אחד לעולם לא יוכל להחליף אותי. אני אלופה. אני אשת הכביסה.
באופן לא מודע אני מנסה להאריך את ההישענות הזו. כביסה עושים בעמידה וברגע שהגוף מזהה הזדמנות לנוח הוא לא ייתן לה לחלוף, גם אם מבחינה מעשית מדובר בפעולה קצרה. אולי חדוות המנוחה היא שגורמת לי להגזים בחשיבותו של הרגע ובמתיקותו. להעמיס משמעות סוציולוגית או רגשית על הנאות פשוטות של הגוף כמו מנוחה כדי להתיר אותה בעיני ולבסס דימוי עצמי של אישה ששואפת ליותר ממנוחה.
וגם אם אי פעם אצליח ללמד מישהו בבית הזה לכבס, האם הוא יוכל להבין את הרגע הזה, להעריך אותו כמו שצריך, להתענג עליו? האם יוכל לאמץ את הגישה הנכונה לכביסה, את תחושת העליונות ההכרחית והשותפות בסוד?
במקום תה 