מה אני קוראת (51)

"אבני הסליחה" מאת לורי נלסון ספילמן. קיבלתי ממועדון הקריאה. אני חושבת למה הספר מעורר בי כל כך הרבה התנגדות בסך הכל קומדיה (?) רומנטית. אבל אתחיל מההתחלה: אבני הסליחה הוא  סיפור על מנחת טלוויזיה ספקנית שמבקרת את טרנד "אבני הסליחה"- שיטה מבלבלת שבה שולחים למישהו שתי אבנים, שאחת מסמלת שמבקשים סליחה והשניה כדי להעביר הלאה ואם סלחת את צריכה להחזיר אחת מהן לשולח ולשלוח את השניה למישהו אחר עם עוד אבן שיהיו לו שתיים גם- עד שהמנחה הופכת לחסידה נלהבת של הטרנד. אבני הסליחה הוא גם סיפור על מנחת טלוויזיה שהיו לה את כל התכונות החשובות: יופי, כסף, הערכה מקצועית, בטחון תעסוקתי, חבר יפה, עשיר ומוערך מקצועית ממשפחת האצולה העירונית ואולי בסוף היא תחליט לעזוב הכל לטובת הידיד העני והחתיך כי אהבה יותר חשובה מציפיות חברתיות (לא ספוילר! לא גיליתי לכם מה היא החליטה!).

אחרי שראית מספיק קומדיות רומנטיות (למשל שלוש) קשה לך להתגבר על הנטייה ללחוש (בלב) לגיבורת סיפור שעוד שנייה מתחתנת עם "מצליחן" (מקווה שאף אחד לא משתמש במילה הזו בחיים האמיתייים. הו, האימה): "עזבי אותו! חפשי את החבר הכי טוב שלך מילדות או את הבחור חסר הפרוטה שפגשת אתמול והתידדתם או את הבן של השכנים. יש 100% סיכוי שאתם מתאימים. נכון ששידוכים בשוטף קשים יותר מקריעת ים סוף אבל המקרה שלך הוא היוצא מן הכלל, זכית. עזבי את החבר עכשיו ולא בחופה או משהו, כי זה כבר היה בשלושת הסרטים האחרונים ודי כבר כמה אפשר לראות בחורה יפה מתלבטת". לא ברור למה הסרטים האלה כאלה נעימים, ובכל זאת: כשהבחירה היא בין להפחיד את עצמי עם איזה סרט אימה, מלחמה או סרטן לבין קיטש הקיטש תמיד ינצח.

לכן לא ברור למה אני מתנגדת לרומנטיקת ניואייג' המתקתקה הזו, ולעוד כמה מסוגה שהקפדתי לבטל בדייקנות מדי הפצעתן על המדף. זו אחת השאלות שכדי לענות עליהן הצטרפתי למועדון הקריאה (אפשר לקרוא עוד על ההגיון הזה בפוסט על המועדון שקישרתי אליו למעלה). לשמחתי, הקוראים האחרים ציינו לטובה את העלילה הרומנטית הצפויה וביטלו את פילוסופית הסליחה שמאחורי הסיפור. הבנתי שאני מעדיפה שזה יהיה ספר רומנטי שבו ענייני הסליחה משרתים את העלילה הרומנטית הצפויה מאשר ספר הדרכה או דיון פסיכולוגי מהותי שהעלילה הרומנטית משרתת בו את הדחיפה של תורת החיים כשהדמויות כולן מצטטות פתגמים ואמרות שפר על סליחה ומהללות באופן ספונטני את הרעיון המדהים של אבני הסליחה שהומצא, לגמרי במקרה, על ידי אותה הסופרת, ממש בספר הזה שאותו אני באמצע לקרוא.  ההתנגדות שלי לספרים כאלה נובעת מהחשש שאנשים באמת ייקנו את הפילוסופיה בגרוש ויחוו הארה מפלסטיק. ראש של אנשים זה לא משחק, צריך לנהוג בו בכבוד ולא לשגע אותו. כשראיתי שורה של קוראים אינטליגנטיים שמצליחים להתגבר על הדחיפה הלא עדינה של הספר לעבר הפילוסופיה בגרוש ולהתמקד בהנאה מהרומן עצמו חוזרת לי האמונה באדם ואני יכולה להמליץ על ספרים כאלה בשמחה ובקריצת לב.

אז אחרי שהבהרתי את הנקודה הזו, מדובר בעלילה קלאסית של קומדיה רומנטית (ואולי לא. לא עושה ספויילר! לא אגיד לכם איך זה נגמר! גם בעינויים לא תצליחו להוציא ממני אם היא בסוף נשארת עם ראש העיר העסוק שהיא מתאימה לו לתדמית או עוזבת אותו לטובת הבחור הפשוט עובד האדמה עם חוש ההומור שדואג לילדים קטנים בזמנו הפנוי). קריא, חביב, צפוי וטיפשי להפליא ועדיף לגמרי מספרים איכותיים בהם כל העולם נהרג במגיפה בסוף. אם החלופה היא קלאסיקה משובחת אולי עדיף לוותר על אבני הסליחה, אבל כמה כאלה כבר יש.