"משמרות שפיות" של מעין שטרנפלד. ספר שירה חמוד שמרכך כאבים בדימיון והומור.
אורי פגש את מעין במסגרת העבודה שלו ובפעם היחידה שהיא היתה אצלנו ואני לא הייתי שפוכה מעייפות (כי מאוחר) או שיכורה (כי פורים) היא הביאה במתנה ספר (החלפות עם הדיסק של אורי). לעירנות שלי היה תזמון טוב.
ישר קראתי כמה שירים והיה נחמד לי. אחר כך הסתכלתי על הכריכה שהיא מזעזעת ומצליחה להרוס סט תה סבתאי עם תוספות שמסמלות שיגעון אבל התה לבדו היה מספיק בעיני, גם למסיבת התה של הכובען המטורף לא היה דרוש יותר מזה. אבל השירים בפנים בטוב טעם.
השירים של מעין מאוד קצרים ובעברית פשוטה ועשירה בדימויים. טבע עירוני (ירח, חשופית, חתול). הם מציעים אלטרנטיבה למציאות, מציגים את מה שנראה לעין, מה ששם ומה שהיה יכול להיות שם, בבלאגן משובב שיכול להיראות הגיוני אם משעים את השיפוט לרגע ומתרסק אל תווית של שיגעון כשבוחנים בעין מדקדקת. לי עצמי נראה שראייה מקבילה של מציאויות שונות היא לא שיגעון אלא דרך חיים שיוצרת חירות, שלא כובלת את האדם למה ששם באמת. אני עצמי עושה את זה הרבה- מדמיינת משמעויות שדברים מקבלים בעולם מקביל, כותבת פארודיות על דברים שקרו כדי להביא אותם לאבסורד וכאלה אז אני מאוד מזדהה.
מעין מתארת את השניות שבמבט שלה בשיר הראשון: "כשנשברת כוס,\ היא מתעקשת\ להרכיב\ מהשברים\ אגרטל". אפשר למצוא את השניות הזו באופן בולט, למשל, בשיר שמתאר סיטואציה מהילדות של ציפה במים שבעת שהתרחשה היתה קשורה בדימויים חיוביים ובמבט לאחור ניתן לקשור אליה גם הקשרים שליליים של ציפה במים (כי המתים צפים) ואדוות מסביב לראש (כי גם למרטירים היו הילות). או בשיר שמתאר את דודי ומיכל מתזמנים "40 דקות מנתניה למחלף הסירה" בזמן ש"מיכל מתזמנת כבר חודשים של מחשבות על פרידה".
אני אישית חושבת שמשברים של כוס אי אפשר להרכיב אפילו כוס, אבל שמחה על ההתעקשות להרכיב מהם אגרטל. אולי הוא לא יצא אגרטל אבל יהיה יפה וירחיב את הנפש. ספר מקסים שמתייחס גם אל שברים באהבה.
במקום תה 