קראתי את הספר עמקפלסט מאת דורית קלנר. כדי לשבת ולכתוב ביקורת הייתי צריכה לתת ריטלין דימיוני למתבגרת הדימיונית שבראש שלי כדי שתפסיק להגיד "OMG אמא של תום קלנר, הייתי בהופעה שהיא ניגנה בה, איך אני אוהבת צ'לניות יאו", אז תעריכו. כמו כן אנסה למסור בשמכם למתבגרת הנ"ל ש"יאו" אינה מילה לגיטימית בשפה העברית, אני יודעת ששפה חשובה לכם.
עמקפלסט הוא ספר מסוג "קטע מהחיים של כל מיני אנשים". הכל מיני אנשים עובדים במפעל עמקפלסט ומהווים ברגים שונים של אותה מערכת: מחסנאית, מכונאי, עובדת מעבדה ומנהלת. הדמויות נראות אמיתיות חוץ מרגעי משבר ששם בורחת להם הקריקטורה. יש להם כל מיני רגשות ומשפחה. עד סוף הספר תלמדו איך קוראים לילדים של כולם, למרות שלא ברור מה העולם מוצא בילדים, מין סרח עודף שצריך ללכת לאסיפות הורים בשבילו ולדבר לידו יפה ולא מה שאתה חושב. יותר מדי דמויות משניות שלא היה לנו זמן לפתח אז בוא נגיד שלא אכפת לנו מהן כל כך, סתם מגבלה על ההתפתחות האישית והמקצועית שלנו, כל מעשה שהם יעשו הוא כנראה הכרזת מלחמה נגדנו (אם הבעל מטפל בילדים בזמן שאישתו מפתחת קריירה- הוא עושה לה שם רע של מזניחנית בקרב הרכלניות. אם קרובי משפחה רוצים לתת לכם טוסטר ישן- אל תקחו! זו מלכודת. הם רוצים לרוקן עליכם את הזבל שלהם).
הרקע המפעלי של הספר מקסים כי בעולם מקביל הייתי בעלת מלאכה. אחת שמתעסקת עם חומרים. שלא פוגשת אנשים. הידיים עסוקות והראש- חופשי לטייל, חופשי לחשוב.
בעצם כבר הייתי שם. כבר עבדתי בניקיון, בהדבקה של בולים על מעטפות (באלפים. ועם סמרטוט רטוב, כן? אוף איתכם. תמיד כשאני אומרת הדבקת בולים הדימיון שלכם ממשיך לפרטים טכניים מוטעים), עבדתי בסידור הספרים בספריית ענק מספריות האוניברסיטה העברית (היה אסור לי לדבר עם אנשים, את זה הספרנים עשו. רק להסיע עגלות של ספרים, לשים במקום הנכון, לבדוק שכל הספרים על המדף מסודרים לפי סדר אלפביתי מושלם). ואחר כך כבר לא הייתי סטודנטית ושוק העבודה קיבל אותי אליו מחדש כאדם חושב. השרירים הנפלאים שלי יושבים מבוזבזים כל היום, וחבל, כי שרירים אף פעם לא טועים- כמה פירושים כבר יכולים להיות ל"תעבירי את זה לשם". מצד שני, שרירים זה פחות נדיר מהשכלה ובחשבון פשוט של היצע וביקוש ברור באיזה צד כדאי להיות. את המוח צריך לכלוא ולנתב במשך יום העבודה ולהוציא אותו למרעה בשעות הפנאי.
עבודה היא דבר מרתק. מפחיד לדבר עליה כי תלויים עליה האגו שלנו ותחושת הביטחון הפיזי, אם נטלטל אותה מדי הם עלולים ליפול. המרכז בספר עמקפלסט היא סביבת העבודה- מפעל עמקפלסט שמייצר כל מיני סוגים של פלסטיקים. התיאור הראשוני של המפעל מעורר את התשוקה הקמאית להיות מכונה, כי שרירים לא טועים. כל כך ברור מה צריך ליצר. לכל אחד יש תפקיד. פיצוח הנוסחה הוא חידה שהפתרון לה נמצא קרוב, מדעי, פיזיקלי. ישנן כמויות והזמנות. ואין 'וואו, שמתי איזה חומרים פה ויצא לי הנהדר הזה שם!' כמו בעסקי האוויר. אבל יש גבול לחגיגת הטכניות שבייצור, האלוהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים, על גבי שכבת העבודה הטובה נמצאות שכבות נוספות הקשורות לסטטוס, שמערבבות את הכל.
למשל פיטורים. איזה כואב זה? הסצינה הכי אלימה בספר. מפחיד לכתוב סצינה של פיטורין. זה משהו שלא מדברים עליו. חייבים לדבר על זה יותר. במובן הזה קלנר עשתה מעשה מוסרי בכך שנתנה לנו סצינת פיטורין לדוש בה. כך הפיטורין שלנו לא נראים כל כך ייחודיים, אלימים וחסרי פשר. העובדה שהבוסים של כולנו מפטרים באותה דרך הופכת אותם לעבדים נרצעים של המערכת יותר מאותנו. מזכיר לי סיפור על סבא שלי שאני נזכרת בו ברגעים קשים בעולם העבודה: בהסכם העבודה של סבא שלי היה כתוב שתהיה לו יד חופשית בהתנהלות בעבודה. אם המנהל לא מרוצה מעבודתו- הוא מפטר אותו על המקום, בלי הסברים נימוקים או התראות. סבא שלי היה אדם חופשי באמת (ויתכן שגם האדם המפוטר ביותר בהיסטוריה). אף בוס לא יכל לעשות עליו סיבוב, לגעור בו, לחנך אותו, לתת לו אולטימטומים, לפטר אותו ובו בזמן, כשרגליו עוד כושלות מן הבשורה, להסביר לו כקהל שבוי למה מדובר במעשה מתבקש וצודק תוך כדי טפיחה עצמית על שכם.
הספר עמק פלסט בנוי כמו תפריט טעימות. כאילו אמרו לסופרת: יש לך ספר אחד לכתוב בחיים, תכתבי מה שאת יודעת. וכך רצים להם בסך יחסי יהודים-ערבים, בנים-בנות, עשירים-עניים, עם הופעות אורח של "ההוא שהתקדם באקדמיה", "הרוסים", "התל אביביים" ו"המזרחית". הספר דחוס וכך הוא מאפשר הצגה רצינית וחיה של השאלות בתחום מעמד האישה ומעמד הפועלים, שני נושאים שבעיני יש מעט קשר ביניהם וקופלו לאותו ספר. נקודת ההשקה בין שני הנושאים היא איך מתנהגת אישה בוסית. הנושא מחודד במיוחד כאשר היא, שאמורה להזדהות עם הפועלים כחברה בקבוצה מדוכאת, מתחילה להזדהות עם הבוסים והופכת למדכאת, אבל זו גישה פשטנית. יש הבדל בין דיכוי נשים לדיכוי פועלים ואי אפשר לפטור את הסוגיה בהצבעה על האישה הבוסית כטיפוס הבעייתי שלא סגור על השתייכותו המעמדית. חוץ מזה, הנושא של אישה בוסית הוא נושא שולי הן בתחום מעמד האישה והן בתחום מעמד הפועלים. אדם יכול להיות גם מדכא בתחומים מסויימים וגם מדוכא באחרים והאדם מורכב מספיק בשביל להכיל את שני הדברים בלי לגרום לסתירה פנימית (ומצד שני לא הכרחי שהמדוכא יהפוך למדכא).
העיסוק בסוגיה של מעמד האישה מורכב ומעלה שאלות מוסריות וחברתיות אמיתיות- קשה להחליט מה ראוי וצודק בהתנהלות האישית, הדילמה מובנת, ההכרעה מה טוב ומה רע לא ברורה. הספר מעלה את השאלות אך לא מחדש הרבה. אני מוצאת בספר את הדילמות הרגילות של הקונפליקט בית-קריירה בתבלון של ציפיות חברתיות. בהקשר הזה מעניין להסתכל דווקא על הדמות הגברית, המכונאי- מסתבר שגם גברים נלחצים בסד של ציפיות חברתיות שמכוונות אותם למסלול מסוים בעבודה ובבניית המשפחה, אז מה כבר ההבדל (הספר לא עונה רק מעלה שאלה). גם בעלה של אחת מהגיבורות הנשיות מתמודד עם הציפיות החברתיות אבל לא יודעים עליו הרבה כי הוא לא דמות ראשית. נראה לי שבסוף, אם סופרים נקודות לשני הצדדים לאורך הספר, הספר ממליץ לאישה להישאר בבית ולגבר לברוח- לעבודה, לחו"ל, לאנשהו. שיהיה גבר ויעשה עם עצמו משהו. נראה לי, אם לחזור לקשר בין מעמד האישה למעמד הפועלים, שהספר ממליץ בסוף על חלוקה של אישה בבית- גבר בעבודה בגלל שכך מכתיבים תנאי הייצור ומהם נגזרים יחסי הייצור. לא יהיה שינוי ביחסי הייצור, ביחס בין המעמדות, עד שיהיה שינוי בתנאי הייצור. אמנם יש ביקורת בספר על משפחות שלוחצות לכיוון המסורתי אך סוף הספר מראה בברור שנשים שהלכו על הכיוון המסורתי ניצחו. עוד לא בשלה העת שנשים ירוויחו כסף בלי להתנצל.
העיסוק בסוגיה של מעמד הפועלים מטיל פצצה אל החדר ובורח. אין היבטים לכאן ולכאן בסוגיה. ברור שמעמד הפועלים מנוצל. העניים הם טובים והעשירים רעים. אם צברת כוח, ולו קטן, כנראה שיש שחיתות בעתידך. חשוב מאוד להעלות לדיון את השחיתות ואת הניצול של מעמד הפועלים. לרוב באמת יש הכרעה מוסרית חלקה בעניין הזה. מזכיר לי משהו שכתבתי פעם על צעצועים שעשויים מסינים. יחד עם זאת הרגשתי החמצה. תרבות הספר הישראלית ממעטת להעמיד במרכזה גיבורים שעבורם, ממש כמו עבור ספיידרמן, כוח רב פירושו אחריות רבה וגם קלנר לא לוקחת על עצמה את האתגר הזה. חבל. בעיני ביסוס דימוי כזה שמשלב כוח ואחריות הוא המשכה הישיר של הציונות. אם לא נוכל לדמיין עולם שבו כוח מוביל לאחריות ולעשיית טוב בעולם, לעולם לא נוכל להשלים עם חזון של מדינה מוסרית לעם היהודי ותמיד ניסוג אל חיקו החם של דימוי היהודי הגלותי, הזר הנרדף וה-הו כה צודק.
לסיכום: ספר טוב בגלל הסוגיות החשובות שהוא מעלה, העיסוק המקורי והחי בעולם העבודה במפעל ובגלל הריכוז הגבוה של עלילה. זום אין לתוך אחד הנושאים העולים בו ומחשבה מוסרית מקורית היו יכולים להעלות ספר שגם נותן תשובות מקוריות ומורכבות יותר לשאלות מוסריות שלא נידונו כל צרכן.
והנה שיר על פועלים, לסיום. שימו לב לצ'לנית, לא יודעת למה נזכרתי בה פתאום.
במקום תה 