מה אני קוראת (47)

"זריחה" מאת ויקטוריה היסלופ. קיבלתי אלי במסגרת מועדון הקריאה. ככה סתם לא הייתי קוראת ספר שלה כי לא אהבתי ספר קודם שלה שקראתי, "האי של סופיה", אבל אני נהנית לקרוא ספרים במקביל לאנשים אחרים. אני אוהבת לנתח את תחושת ה"לא אהבתי", לפרוט אותה לפרוטות וכן לראות מה אנשים בכל זאת כן אהבו בספר. קריאה של הספר הזה איפשרה לי גם לחזור אל הביקורת שלי על האי של סופיה ולהבין יותר מה הפריע לי שם.

הספר "זריחה" מדבר על קורותיהן של שלוש משפחות- עשירים, קפריסאים יוונים וקפריסאים תורכים על רקע מלחמות האזרחים והטבח שביצע הצבא התורכי בעת כיבוש החצי הצפון מזרחי של האי.

לא אהבתי את הספר. ביקורות של אחרים שאוהבים לקרוא על ההווי המקומי הביאו אותי למחשבה שאפשר לקרוא ספר במקום לנסוע לבקר בחו"ל וכך ללמוד על ההסטוריה, הנופים והמנהגים. אז הנה מה שיגיד מדריך התיירים:

ברוכים הבאים לאי הקסום קפריסין! שלושת מוקדי העניין של האי שלנו, כפי שוודאי קראתם בפרסומת, הם תיירות מושחתת על חופי זהב, מסורתיות מקומית חמה ואוריינטלית וטבח. אז הנה: תיירות מושחתת על חופי זהב מימין, טבח משמאל ואת המסורתיות המקומית החמה והאוריינטלית אנחנו שומרים למטה, במטבח. או במספרה. תשאלו איזה מלצר הוא כבר יספר לכם על משפחתו החמה, המקומית ושחורת השיער ועל מנהגיה. אתם שואלים על הטבח? כן היה טבח. נכון נורא? אבל הי, הנה בחורה יפה מקומית רזה ושחורת שיער שימו לב לתכשיטים האוריינטליים שהיא עונדת, אל תתנו לגלובל שיק להטעות אתכם.

הערכים העומדים בבסיס הספר הם פשוטים והסופרת לא מעמיקה בהם. בין הערכים בלט המסר שחמדנות היא רעה, מסר שחורז את הסיפור שמתחיל בתיאור מדוקדק של אבני חן וההשפעה הברוכה שהיתה להן על העונדת אותן ועל הסובבים אותה, ממשיך בכך שאולי מלחמה היא לא זמן טוב לענידת תכשיטים נוצצים ומסתיים בהשלכתן לביוב או החזרתן לשולח.

ערך נוסף: סובלנות בין תרבותית (בין דתית, בין זהויות לאומיות שונות). למרות שמדובר בערך רלוונטי שיש מה להעמיק בו הסופרת לא עשתה את זה. שתי המשפחות הסובלניות מתעלמות באלגנטיות מהכבשה השחורה הטרוריסט של המשפחה השניה ומטאטאות מתחת לשולחן אירועים קשים שהיו עלולים לעלות להן בחברות שלהן, קודם בגלל הצורך לדבוק זו בזו כדי לשרוד בתנאים קיצוניים (מישהו אמר טבח?) ואחר כך סתם כי לא נעים ובואו נשכח מסיכסוכי קרקעות, נהגר כולנו לארץ אחרת ונהיה חברים טובים לנצח נצחים אז מה אם הרגנו את המשפחה שלך הרי לא סיפרנו לך אז הכל בסדר.

אגב נהגר כולנו לארץ אחרת: לאורך כל הספר מורגשת הערצה לתרבות המערב. טעם טוב הוא בגדים מערביים, התכשיטים הראויים הם אוריינטליים אבל מודרניים, מעוצבים מחדש ומוזיקה טובה היא להיטים אנגליים\אמריקאים. למרות התיאור של מאכלי העדות השונים (יוונים מול תורכים) מודגש שבסופו של דבר אין הבדל ואלו אותם מאכלים. בסוף הספר שתי המשפחות יחליפו ביניהן את חפצי הקודש של הדת שלהן כאילו אין הבדל בין דת אחת לשנייה. כמה עיוורת אפשר להיות. היא כאילו מדברת נגד דתות, לאומים או תרבויות ייחודיות אבל הפיתרון שלה הוא שכולם יעברו המרה לדת שלה, שכולם יהיו אמריקאים או אנגלים או משהו כזה.

כמו כן, מלחמה זה רע. רשמו לפניכם. לא, ברצינות, מתים מלא אנשים חבל על הזמן.

מבחינת העולם הערכי של הספר גם הונאה בקשר בין אישי ושבירת האמון בבן הזוג היא סבבה לגמרי ואולי הערך השולי הזה בספר מעיד יותר מכל על התקופה שלנו. תקופה שבה לקשר הזוגי לא נודעת חשיבות. אפשר לרמוס אותו כלאחר יד בספרים, כאילו לא קרה כלום, לשבץ את זה כהתפתחות רומנטית לגיטימית מקדמת עניין בעלילה בלי לחשוב על השלכות מוסריות כי כולם עושים את זה. בגידה בבן זוג היא ברירת מחדל עלילתית ולא הצהרה ערכית שניתן לשקול על פיה את המרחב המוסרי בו פועל הספר.

הרבה אנשים ציינו לטובה את הלימוד על ההיסטוריה של האי וציינו כי לכך כיוונה היסלופ בכתיבת הספר- להיכרות עם ההיסטוריה המרתקת והלא מוכרת של קפריסין. בעמוד הראשון יש תקציר של העובדות ההיסטוריות היבשות שיתוארו אחר כך בספר ובאמת אחרי קריאת התקציר (מה קרה באיזה שנה) לא נשאר לי בראש כלום אבל לאחר קריאת הספר אני זוכרת מה היה מתי ומי נגד מי. אבל אני לא אוהבת לקרוא מדריכי תיירים או ספרי היסטוריה. אותי מעניין הערך המוסרי של ההיסטוריה, לא האירועים עצמם. אפשר ללמוד מההיסטוריה על האדם, על המניעים שלו, על התנהגות אנושית בזמנים של שינוי. אני מרגישה שהספר לא נתן בתחומים האלה הרבה מעבר לעובדות יבשות. לא מבינים מהספר למה אונסים או למה שותקים מול אונס, למה כובשים, למה מוותרים על קשר זוגי או למה שומרים עליו. הסיטואציות האנושיות בספר יכלו באותה מידה להתרחש בכל רקע אחר: שבירת התא המשפחתי בגלל מניעים כלכליים או בגלל שיעמום, אחווה אנושית על רקע הבדלים פוליטיים- התחושה היא שלא היה צריך לגייס את כל המלחמה והטבח בשביל לכתוב סיפור על אלה. היה אפשר להסתפק ברקע פחות אלים ויותר שגרתי ולומר אותם דברים על האנושות. לא היה צריך להטיל את הגיבורים דווקא לקפריסין של שנות השבעים.

לסיכום: ספר שטחי, דרך טובה ללמוד באופן חי על ההיסטוריה הלא מוכרת והגיאוגרפיה של קפריסין. אם החלטתם לקרוא- אחרי עמוד 100 זה נהיה יותר מעניין אז תקחו נשימה ארוכה.