מה אני קוראת (46)

אחרי ביקורת הספרים הקודמת שכתבתי, על הספר ערפילאה, היה נחמד לי לגלות שלמישהו איכפת (חוץ מלשלושת קוראי הנאמנים). הסופרת שכתבה את הספר שביקרתי, גלית דהן קרליבך, קישרה לביקורת שלי בפייסבוק שלה. מיד קראתי שוב מה שכתבתי על הספר שלה ובדקתי שאין שם שום דבר מביך או ביקורתי מדי, כי בדרך כלל הביקורות שלי נכתבות מתוך חוסר התחשבות מוחלט בכך שיש סופר או שיש לו רגשות וכאלה. בדרך כלל הסופר ורגשותיו לא ממש רלוונטיים כי הוא לעולם לא יקרא כאן: כתבתי בערך שלוש ביקורות על ספרים עבריים בני זמננו כך שרוב הסופרים שכתבתי על ספרים שלהם או מתים או לא מבינים עברית ואפשר לבקר אותם חופשי מאחרי גבם.

ברגע שמישהו מתייחס למשהו שכתבתי זה הופך לדיאלוג ואז אני מרגישה מחויבות. אז קראתי עוד ספר של אותה סופרת: "אחותי כלה והגן נעול".  ספר על משפחה מרוקאית בירושלים: סבתא, אמא ושתי תאומות בנות 30  שגרות יחד בנחלאות. הספר מסופר מנקודת מבטה של אחת התאומות ומתחיל כשאחת התאומות רוצה להתחתן למרות שסבתא שונאת חתונות ושיתופי פעולה עם גברים באופן כללי.

בביקורת על ערפילאה כתבתי שיש בספר נטייה ערכית נגד להתחתן, נטייה שלא נמצאת במוקד הסיפור אבל איפשהו בהצגת הדמויות. אולי נשאר לסופרת קצת שאריות של "פיכס להתחתן" מהספר אחותי כלה והגן נעול, שבו זה מוטיב מרכזי, אז היא ניתבה אותן לספר ערפילאה.

המטרה העליונה של הדמויות בספר היא לחיות כמה שיותר זמן ואז להשאיר צאצאים.
הבעיה: לא ניתן ליצור שיתופי פעולה כלשהם עם גברים.
פתרון: או להיאנס או לאנוס.
הדרך: לאורך כל הספר נמשכת תרבות הורדת הידיים עם הגברים: הם רוצים ככה והנשים רוצות ככה, אז מי שמצליח לכופף את היד ליריב הוא המנצח. הגברים היחידים ששייכים לצד של "הטובים" הם מסורסים או כאלה שמאוהבים בנשים, שלעולם לא יענו לחיזורים שלהן.

במבט מקרוב גם באחווה הנשית אין כל כך שיתוף פעולה. נשים סוחרות זו עם זו בסחר חליפין: יופי תמורת חוכמה. נשים מתחרות זו עם זו ולא מפסיקות לדרג: היא החכמה. היא היפה. כמו סוסים במירוץ. לרגע נדמה שהסוס השני צובר יתרון- לא להאמין אבל השנייה הנצחית מנצחת לרגע במירוץ אל המקום הראשון ביופי, מאורע משמעותי בחיים. וגם- נשים חיות זו עם זו בתיאום מושלם כאילו היו גוף אחד: מדממות ביחד, ישנות ביחד, נולדות ביחד. או להיות גוף אחד או להתחרות, להילחם, לנצח או להיכנע, ומול גברים:  לנצל או להיות מנוצלת. עולם קשה שאין בו שלום.

עוד התרשמויות, בקטנה:

א. כיף להיזכר במרוקאית שלי, לא ידעתי שאני מזהה כל כך הרבה ביטויים. 
ב. הספר מלא בתיאורים מגעילים.  מבליט את הצד הפיזי בחיים: הן במישור הבין אישי והן ביחסים של האדם עם עצמו, במישור הרגשי. הפיזי חשוב יותר משיחות, מרעיונות, מאמונה. מה שהיה ניתן לעשות בשיחות, רעיונות או אמונה נעשה בכלים פיזיים. לא לדבר- לגעת, לא להיעצב- להתלכלך. 
ג. לאורך הספר צוחקים על התוניסאיות שהן שמנות\ שיש להן טוסיק שמן. זה נכון. זה גם קיים בשיח המרוקאי על "התונצ'ים", אבל נראה לי שלא חייבים לשחזר כל דבר שהוא מרוקאי ולא חייבים לכתוב כל דבר שהוא אמיתי. תוניסאיות הן שמנות, הבנו, רדי מזה אין עניין להרחיב בזה ולדוש כאילו יש במבנה הגוף משהו מעבר לגנים. 
ד. התיאורים של ירושלים יפים. עושים חשק לגור שם. נחמד שמתארים את ירושלים כי זו עיר שמעט חסר לה דימוי עצמי, או, ליתר דיוק, מרוב כובד הדימויים שנקשרו לה לאורך השנים התושבים הנוכחיים ודעתם על עירם הופכים לפסיק ברצף תולדות העיר.  אני בעד כיבוש ירושלים, על ידי מי שגר בה, מידי רפאי ההיסטוריה.

לסיכום: ספר מעניין ומעט אלים. יש השוואה של הבית של הגיבורות למערת האדם הקדמון, נראה לי מתאים שהלכו, דפקו לאישה נבוט בראש וגררו אותה למערה באמצעות השערות, רק שהפעם נשים עשו את זה.

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ירושלים, ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s