מאז שעברתי לתל אביב יש לי עטלפי כביסה. מדובר בחיות שקיומן היחידי הוא בין הבתים, בזמן שאני תולה כביסה. מעולם לא ראיתי ולו אחד מהם סתם כך, בשעה שביצעתי פעולה אחרת. למעשה גם כשתליתי כביסה לא ממש ראיתי אותם. העדות היחידה לקיומם הם צללים חרישיים שדואים בין הבתים מצד לצד במהירות גדולה מכדי שאוכל לראות משהו. למרות שלא ראיתי שום דבר ברור אני מנחשת שהם עטלפים. יש משהו בשקט שלהם, בתנועה החלקה של הצל, במהירות, משהו שבכלל לא דומה לציפור. אז הניחוש הראשון שלך הוא ערפד, וכשאת נזכרת שאין ערפדים, לפחות לא הערפדים האציליים מהאגדות את עוברת לניחוש השני ומניחה בלית ברירה שאלו עטלפים.
מדי פעם הם משאירים לכלוך על הכביסה. לעיתים רחוקות, כי בכל זאת הם חיות מנומסות, עטלפי הכביסה שלי, לא כמו העטלפים הזדוניים שמכסים קירות של בתים שלמים בלכלוך, ברחובות אחרים. הלכלוך שלהם לא מזכיר לכלוך שמשאירות אחריהן ציפורים, כדי לאשר את חשדותי.
סופת ברקים משתוללת בחוץ ויצאתי להוריד כביסה לפני שיבוא מבול. מסתבר שסופות ברקים משגעות את עטלפי הכביסה. טסים מצד לצד בהיסטריה, פחדתי שייכנסו למרפסת הכביסה. פחד שמפחדים ממשהו שעד עכשיו היה צל ועומד לאשר את קיומו החריג. אם ייכנסו למרפסת הם יהיו אבודים, כי אין מרחבים לדאייה במרפסת ואני אהיה אבודה כי מה לעשות עם עטלף כביסה, שעד לפני רגע היה צל ועכשיו יש לו אף. למרבה המזל, או למרבה כישרונם של העטלפים, גם ברגעי המצוקה העטלפיים הם לא איבדו שליטה עצמית עד כדי כך שיכנסו למרפסת שלי. זה בסדר, ממילא לא רציתי לדעת אם יש להם אף. ומה בכלל עושים עם אף של עטלף? מלטפים אותו?
סופות ברקים משגעות את עטלפי הכביסה. הפחד מאור מחזק את הדימוי שלהם כערפדים לעניים.
נפרדתי מהם, מקווה שיש להם, כמו לי, מקום חמים לקרוא לו בית. אני כותבת עליהם כעדות לכך שלא דמיינתי אותם. כדי שבפעם הבאה שאראה אותם אדע שפעם חשבתי שהם אמיתיים מספיק בשביל לכתוב עליהם ויהיה קל לי יותר להניח שסביר שהם אמיתיים.
במקום תה 