לא להתווכח

במסגרת הפרוייקט 3 שבועות של אהבת חינם בפייסבוק מקבלים משימה יומית  שכוללת פרסום סטטוס חיובי בפייסבוק. המשימות דורשות בדרך כלל יותר מהאורך הרגיל של הסטטוסים שלי אז אני ממשיכה אחת מהן כאן, בבלוג שנועד לאנשים שרוצים לקרוא את המחשבות שלי בגרסה המלאה ויש להם תשומת לב ספייר.

3 שבועות של אהבת חינם – משימה 7 – לא להתווכח

לא בטוחה אם זה רעיון טוב. אולי וויכוחים הם לוז הדמוקרטיה. וחלק גדול מהמורשת היהודית. הנה כבר אני מתווכחת…

אני מנסה לא להתווכח עד רביעי בבוקר, למעט מקרים של פיקוח נפש, בהם אם רק אתווכח במקום הנכון ינצלו חיים. (תכל'ס עוד לא קרה אף פעם שניצלו חיים בזכות זה שהתווכחתי אבל לכו תדעו, אולי זה יקרה מחר).

והנה בונוס: מור"ק מנסיונות קודמים שלי לא להתווכח.

כשהייתי קטנה (תיכון כזה) עברתי תהליך של לעבור מחוצפנית למקשיבה. שנים. חלק מהתהליך היה לא לדבר ביום כיפור. הייתי חושבת על מה אני רוצה לענות ואיך להשתלב בשיחות סביבי, ואז לא אומרת את זה. אחר כך התחיל תהליך של רפלקציה: מה היה יוצא לי מזה אם הייתי אומרת מה שרציתי לומר. מה היו הנזקים. ככה שיקפתי לעצמי הרבה כוונות לא טובות שהיו לי בדיבור.
אחרי התיכון מורה חסידי שהיה לי צחק על המנהג שלי שנראה לו סיגוף מיותר, אבל אני שמחתי במנהג שלי והמשכתי בו עוד קצת.
מאז התהליך נמשך. יש לי מודעות עצמית מאוד נמוכה. אף פעם לא יודעת אם משתלטת בטעות על שיחות שאני נמצאת בהן, בעיקר בהקשר לימודי. הרבה פעמים מסכימים איתי מדי בשיחות לימודיות ואז אני מרגישה חוסמת. כשהייתי תלמידה ידעתי שאני יודעת את התשובה הנכונה אז במצב רוח נדיב הייתי מחכה איתה לסוף כדי לא לחסום מחשבה של אחרות בכיתה, לעיתים קרובות המורות שמרו את התשובה שלי לסוף כי ידעו שאני יודעת וכשהיה לי מצב רוח מרושע והתחשק לי להתקדם בחומר בלי לחכות לכולם הייתי מגלה את התשובה לתלמידה החלשה ביותר בכיתה (איכשהו תמיד הושיבו אותה לידי) ואז היא היתה עונה וכולם היו מרוצים: המורה היתה שמחה שהתלמידה הזו מתקדמת מאז שהיא יושבת לידי, התלמידה היתה שמחה כי היא כן ענתה נכון\השתתפה בשיעור הפעם ואני הייתי יוצאת בן אדם טוב וכמו שאמרתי קודם- קיבלתי את המשך השיעור אליו רציתי להגיע, במקום להתעכב עד שכמה תלמידות ינסו את מזלן בניחושי סרק. 
ובחזרה להיום – לפעמים בלימוד משותף או התייעצות אני מחליטה לסגת לעמדת הקשבה, לעשות מין צום דיבורים כזה, קצת בודקת אם אני חסרה למישהו בשיחה, קצת בודקת אם מגיעים לאותן מסקנות בלעדי.
להתבוננות ערנית שלא מנסה להגיד דבר יש השפעה מרגיעה על קבוצות. נחמד לצפות בזה. אורי שיתף אותי פעם בתיאוריה מלימודי הנחיית קבוצות שעבר, תיאוריה שאומרת שבתוך קבוצה יש מאבק סמוי על "זמן מסך" או זמן במה. כי יש 15 אנשים בקבוצה (למשל) ושעה וחצי מפגש (נגיד) אז 6 דקות לכל אחד, אם מחלקים באופן שווה, ואנשים מדברים יותר. יש שאומרים הרבה במעט מילים ויש שלהיפך, אבל הרצון להתבטא יוצר לחץ. ואם מישהו נסוג ממנו הקבוצה מרגישה, באופן לא מודע, שזכתה באוצר של דקות לא צפוי. ורווח לה. אז היה נחמד להביט בזה. נסו ותהנו.

(זה הזמן לכתוב בתגובות דברים שלא אתווכח איתם וישארו להם ככה סתם, ללא מענה שיש בו מחלוקת, במשך יום שלם, כי הבטחתי לא להתווכח עד יום ד')

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה, דברים שקרו באמת, דמוקרטיה, זכרונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לא להתווכח

  1. orentsur הגיב:

    זה מעורר השראה. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s