אני לא יודעת מתי יום הזיכרון לשואה אצלי סטה ממסלולו. נראה לי שזה קרה בעקבות פגישות עם גרים ממדינות שהרעו לנו. מצאתי את עצמי מחבקת אותם ואת כל בני הדור הזה, שלנו ושלהם, ובוכה על האנושות.
אולי זה בגלל שהצלת המשפחה שלי לא היתה מאוד דרמטית. הם אמנם ארזו בחיפזון, מכרו בזול, נדדו ואיבדו אהובים בדרך ועברו קשיי קליטה בארץ, אבל מול סיפורי ההצלה ממוות ברגע האחרון ומול הסיפורים של אלו שנשארו שם, התלאות של המשפחה שלי, בלי להמעיט מהכאב שהם גרמו לבני המשפחה בימים ההם, נראים כמו דחיפת מרפק של זירוז לעלות לארץ יותר מאשר פגיעות של המלחמה.
אולי בגלל התפיסה הרוחנית מדי שלי את העולם. אני חושבת על הדודים של הסבים שלי ואז על הסבים שלהם, האויב, וחושבת לעצמי: הרי האויבים היו כבר מתים. כל מי שפגע, רצח, התאכזר- הרי הוא היה כבר מת, רע בעולם הזה ואבוד בעולם הבא. ואני לא יודעת מה קשה יותר, לחיות עם סבא שנהרג או לחיות עם סבא שלא חי.
אני מחבקת גרים וחושבת על אובדן הדרך של האנושות, בצער על השביל האפל שנקלעו אליו הנרצחים והרוצחים, על הפינה הנוראית של היצר, של ההתנהגות האנושית, של החברה, של ההגות והמוסר, האמנות והתרבות שאלו תוצאותיה.
אולי אני מעשית מדי. חושבת, מלבד על האסון הפרטי של העם, גם על איך אפשר לבנות עולם טוב יותר, איך אפשר לקחת אחריות על כל עוול שנעשה עכשיו איפשהו בעולם. ברגע זה ממש ממשיכים להירצח מיליונים, על לא עוול בכפם, מבוגרים וילדים, לוחמים ואזרחים. איך נוכל למשוך את האנושות בציציות ראשה, להרים את עצמנו מהשפל הזה. איך אפשר להאיר מוסרית חזק מספיק, להתוות דרך, ליצור שיתופי פעולה, לחבר את מי שהוציא את עצמו מהאנושות חזרה הביתה להסכים איתו על ששומרים על צלם אנוש, לראות גם מה חסר לו. לומר "לא", בקול ברור, כשצריך, מול עוולות קטנות ויומיומיות וגם מול עוולות גדולות. לחנך את עצמנו שיהיה לנו חוט שדרה, שנישאר מכוונים לתכלית ונראה את הכלל. שלא נפחד מכוח.
ביום הזיכרון לשואה אני רואה את השואה ולא יכולה להכיל, אבל גם מודעת באופן רציף לפער הגדול בין אדם לאדם, לשבר בתוך האנושות שהתקיים אז, שלפעמים הופך להיות, בעיני, למרכז הצער על מה שהיה.
לקריאה נוספת: התינוקון לומד על יום השואה
במקום תה 