באוהאוס

זיכרון: כשהייתי נערה שיחקתי עם חברים במשחק "אם הוא היה, מה הוא היה". הכללים פשוטים: מישהו יוצא מהחדר, הקבוצה בוחרת אחד מחברי הקבוצה, האדם שיצא חוזר ומתחיל לשאול את כולם, אחד אחד, "אם הוא היה ____, איזה _____ הוא היה?". כמו למשל: אם הוא היה מאכל, איזה מאכל הוא היה. מי ששאלו אותו עונה לפי האדם שהקבוצה בחרה והשואל צריך לנחש את מי בחרו.

ממש רציתי שיבחרו אותי. נערות זקוקות למראות. נראה לי שאני הייתי זקוקה לכך במיוחד (ועדיין) כי איפשהו בחינוך שלי לעצמאות, שעבד מצוין, שכחו ללמד אותי לשים לב למה שנדמה שאחרים חושבים עלי ומאז אין לי מושג, אלא אם כן הם אומרים לי את זה בפירוש. לא בחרו אותי. אחרי כמה סבבים הגיע תורי לצאת החוצה ולגלות את מי הקבוצה בחרה בהיעדרי. שאלתי מיליון שאלות וכבר נגמרו לי השאלות, אבל לא הצלחתי לגלות מי זה. בסוף גילו לי שזו היתה אני.

מיד ניסיתי לאסוף את כל התשובות שקיבלתי כדי לקבל תמונה בהירה של עצמי כפי שאני משתקפת בעיניים של אחרים, אבל הכל אוחסן בזיכרון לטווח קצר שנועד לעזור לי לגלות מי האדם אותו בחרו ואז להישכח. הרגשתי כמו אדם שמנסה להיאחז בשולי החלום כשהוא מתעורר ומרגע לרגע הוא מגלה שגם מה שחשב שהיה בידו נעלם ואחרי כמה דקות הוא כבר לא זוכר כלום. הדבר היחיד שזכרתי זו אחת התשובות לשאלות האחרונות, כשכבר לא ידעתי מה לשאול עוד. שאלתי אם הוא היה בית איזה בית הוא היה וענו לי באוהאוס. בגלל שלא ידעתי מה זה, הסבירו לי (ניסו) וככה זכרתי את התשובה הזו בסוף.

מאז תמיד מלווה אותי השאלה למה הוא התכוון כשענה באוהאוס. אני גרה היום בתל אביב, מסתכלת החוצה מהחלון של האוטובוס בדרך ורואה מלא בתים בסגנון באוהאוס. אומרת להם שלום (בלב. אני לא באמת מדברת עם בתים), שואלת למה דווקא להם אני דומה, מנסה ליחס להם מלא תיאורים שאולי אחד מהם יהיה ממש אני: משעממים? נקיים? פונקציונליים? חדים? אולי הם סוג של טופו, שסופג טעמים מהסביבה?

אין לסיפור הזה סוף, כלומר, סוף כמו שסופים צריכים להיות. אולי בעצם גיליתי לכן את הסוף בהתחלה- זה אחד הסיפורים שעזרו לי להבין עד כמה עמוק חוסר ההבנה שלי במה אנשים חושבים עלי. נראה לי לפעמים שאני גם לא יודעת מה אני בעצמי חושבת עלי. אני מסוגלת לחפור בפרטים קטנים, אבל אין לי תמונה שלמה. לפעמים אני חושבת שאין לי זיכרון. אני נוזלת לעצמי מבין האצבעות ותמיד הופכת למישהי חדשה. אני מסוגלת להחזיק רק כמות מסוימת של עצמי בזיכרון, וכל השאר נוזל מהשוליים. אני יכולה להיות ההיפך ממה שהייתי פעם בלי לראות את קו השבר או המפנה, פשוט לשכוח שהייתי פעם שונה. לפעמים אני נזכרת באיך שהייתי פעם, מחפשת את המפנה ולא מוצאת.

תוהה אם לאחסן את ההיסטוריה שלי בזיכרון של חברים. עדות. מילן קונדרה כתב באיזה ספר על פונקציה כזו של חברים. אולי אלו יהיו כבלים. אולי בשביל זה צריך פרספקטיבה של חיים שלמים, ולא בריא שייזכרו בן אדם בחייו. ואני מתכננת לעצמי עוד מלא שנים. אולי דווקא צריך שלא ייזכרו אותי, שתמיד אהיה מי שאני היום, כמו, למשל, דימוי שכרגע חשבתי עליו, באוהאוס, שכל פעם שאת עוברת לידו באוטובוס את רואה בו משהו אחר, ומהו בעצם.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת, זכרונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על באוהאוס

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    יפה כתבת. לדעתי באוהאוס הוא מיוחד, פונקציונלי, נטוע באופי המקום, נקי קוים, פשוט ונעים לעין. אני חושבת שזו היתה תשובה יפה בנסיבות העניין. אבל יכול גם להיות שהוא אמר באוהאוס כי הוא היה נער ורצה שידעו שהוא יודע מה זה באוהאוס.

  2. גליה הגיב:

    כמו תמיד, זה זורק אותי לכל מיני מחשבות על עצמי ומקומי בעולם.
    תודה

    • אפרת הגיב:

      תודה לך. אם את חושבת על עצמך אולי כדאי להתחיל מלהיות פנטהאוז בתשעה מיליון שקל או משהו. נראית לי נקודת התחלה טובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s