לפעמים אני חושבת לפתוח איזה בלוג נפרד רק לשיחות הזויות עם תל אביבים*, ואז אני תוהה מי יאמין לי שאלו שיחות אמיתיות ובעיקר מי יאמין לי שכל הזמן יש לי את אותן שיחות עם אנשים, וכמה פעמים אפשר לחזור ולדווח על אותה שיחה בלי לשעמם, במיוחד שעל הפעם הראשונה לא בטוח שהאמנתם לי שהיא קרתה.
אולי אם הייתי נופלת על שיחה כזו פה ושם, אבל נראה שיש דברים שבתל אביב ממש סבבה ומתבקש להגיד בשיחה מקרית, או אפילו מנומס, ואצלי זה נחשב מוזר.
במקום לפתוח בלוג נפרד אני אכתוב כמה שיחות כאן, בתקווה שתאמינו לי שהן אמיתיות ושתאשרו שהערכים שלי בסדר וכל השאר טועים. או לפחות תמצאו הסבר הגיוני לדרך שבה מתייחסים אלי.
שיחות אקראיות עם תל אביבים מתחילות בדרך כלל בשאלה מאיפה את. מאחר והרדיוס בו אני מסתובבת לא גדול במיוחד, בדרך כלל התשובה היא- מכאן, מהמשך הרחוב, או – מהצפון הישן. בשלב הזה של השיחה בני שיחי יראו מופתעים ויבקשו ממני לחזור שנית. חלק מהם ישאלו "אבל איפה הבית שלך?" ושאלות מכוונות אחרות שנועדו להזכיר לי שהתשובה היא אחרת, אולי איזה בני ברק, ירושלים או התנחלות, אבל לא תל אביב. גרסת הנהג מונית: לאן את צריכה? אני: לרחוב רבנו חננאל. נהג מונית: בתל אביב?! אני: יש רחוב כזה במקום אחר? אני די בטוחה שהוא בדק איתי שזה לא בני ברק. לכו תדעו, זה מתחיל ברבנו, תל אביב קרובה לבני ברק, ובכל זאת, לאן בחורה חסודה כמוני יכולה לנסוע אם לא הביתה. השאלה הבאה היתה אם אני מכאן, ואחר כך אם כאן הבית שלי.
המהדרין מוסיפים ושואלים איך הגעתי לכאן, איפה גרתי קודם וכאלה ודעתם לא נחה עד שאני מספרת שגרתי 10 שנים בירושלים וגדלתי בהתנחלות בהרים.
***
אישה ברחוב: יום יפה היום!
אני: נכון! איזה כיף, שמש.
אישה: גם הכלב שלי נהנה. לכם אין כלב, נכון? אסור, זה תועבה.
אני: אין לנו כלב אבל מסיבות פרקטיות. אין מי שישקיע בו.
אישה: [יתרונותיו של כלב]. מאיפה את?
אני: מכאן, מהמשך הרחוב.
[וידוא המידע הקודם. לא אלאה אתכם. בנוהל שרשמתי למעלה]
אישה: שמעת? מתנחלים שרפו היום מסגד.
אני: לא שמעתי. אני תמיד באיחור עם החדשות.
אישה: בטח אין לך טלוויזיה. אסור לכם.
אני: אין לי. זה לא מעניין מספיק, ואני מתעדכנת בחדשות ברדיו.
אישה: אינטרנט יש לכם או שגם זה אסור? ילדים אוהבים לראות סרטים. יש לך בטח הרבה ילדים.
***
משחק אמת או חובה, נשים שונות:
אישה: אמת או חובה?
אישה: אמת.
אישה: האם את מאוהבת?
אישה: כן.
אישה: אמת או חובה?
אני: אמת
אישה: מה דעתך על נישואים של בני אותו מין?
אני: אני לא יכולה לקבל שאלה אם אני מאוהבת או משהו?
***
אישה [ברמזור, רבאק]: את דתיה?
אני: כן [רק בעיני זו שאלה אינטימית שעניינה אמונה ויחסים פרטיים שבין אדם לאלוהיו ולא שאלת היכרות?]
אישה: סיימתי לקרוא היום בפעם התשיעית את ספר הספרים, התנ"ך. ספר נפלא.
אני [מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? השארתי את קופסת הצל"שים שלי בבית]: איזה יופי. אז גם את קצת דתיה?
אישה: לא, רק נהנית מהתנ"ך.
אני: למה לא. הוא שלך כמו שהוא שלי.
***
אישה: את דווקא יפה.
אני: תודה.
אישה: אבל, תסלחי לי שאני אומרת, אולי קצת סומק, קצת אודם. תסלחי לי שאני אומרת, הייתי קוסמטיקאית 60 שנה, אני מהמקצוע. אישה צריכה להיראות במיטבה תמיד כשהיא יוצאת מהבית. גם בגיל שלי.
אני: …
[שקט]…
אישה: הדבר הזה [תנועות שמדגימות מטפחת], זה משהו שאת חייבת ללכת איתו?
***
אני יודעת שאנשים מתכוונים לטוב, מתכוונים לשמח אותי. אני בהחלט ביקורתית מדי**. אולי הם חושבים שהלבוש המוזר שלי נועד לסמן את העדפות הסמול טוק האהובות עלי, שמתי לב לכך שהרבה אנשים בתל אביב מחצינים מאוד מאפיין אחד שלהם ונהנים להפוך אותו למרכז השיחה. מצד שני, ראיתי שגם אנשים עם מבטא רוסי בולט מקבלים זרם שאלות בלתי פוסק של "מאיפה את?" ושאלות לא קשורות על השם הרוסי שלהם וקישור כל דבר לזה שהם מרוסיה ["רוסים"].
לפעמים אני עושה את זה בלי כוונה לעיוורים, איכשהו כל השיחות שלנו נסובות על עיוורון. ייתכן שהם משכו אותי לשם, אולי מתוך הרגל, כי החברה הרגילה אותם לדבר על העיוורון כברירת מחדל.
האם אני מושכת לדבר על הדתיות שלי? פה ושם. הרבה פעמים עם הקשר מתקבל על הדעת. אני מרגישה שזה מעניין אנשים. אבל לא נוח לי לדבר על זה כנושא מרכזי לשיחה דקה אחרי שנפגשנו.
ילד חרדי [לאמא שלו, מצביע עלי]: הנה אמא, אבל יפה.
המקהלה: כשר פה, תאכלי.
*או אנשים שפגשתי בתל אביב
**חייבת לציין שמה שכתבתי למעלה מפריע לי בעוצמה של בערך 1.5 מתוך 10 ובעיקר מסקרן אותי.
***מוזמנים לפתוח את התגובות לפוסט, אם יש לכם כאלה, במשפטי פתיחה אחרים, לאיזון. למשל: את באה לפה הרבה? או זה כאב לך, שאבא שלך גנן? או מה שלא שואלים אתכם במקרים כאלה.
טוב, האמת שלי זה מעולם לא קרה בתל אביב (גרתי שם 8 שנים עד הקיץ).
אבל בחול, בעיקר באירופה, הכיפה תמיד מושכת אנשים לדבר איתי. בד"כ כדי להתוודות שגם הם שמץ יהודים או שהם מכירים עוד יהודי.
כמה מקרים משעשעים:
1. תחנת אוטובוס בחרוניגן (הולנד). בחורה "מזרח תיכונית" נגשה אלי. והתחילה לדבר. הייתי באמצע מנחה אז סימנתי לה שרגע. אחרי התפילה היא אמרה שראתה את הכיפה ורצתה להזמין אותי לסדרת מפגשי "דע את האויב" או משהו כזה.
2. חנות בגדים (אמסטרדם). נכנס כבר ערבי עב גוף. רואה אותי מדבר עם המוכר. רואה את הכיפה. אומר אני כמו אריק שרון. אני: הא?!?! הוא: אולי אני קצת יותר (מסמן את גודל הבטן).
3. מועדון ג'ז בליון (צרפת) אחרי הופעה מצויינת, בחור ממוצא ערבי רואה את הכיפה, מתחיל לדבר על מוזיקה כגשר.
4. מועדון ג'ז אחר בליון. במקום הופעה יש מסיבת אסיד-ג'ז צפופה מדי אליה נקלעתי בטעות. בחור רואה את הכיפה , מחייך ואומר "מוזיקה לפנים!" אנחנו מדברים. מסתבר שהוא חזר מניו זילנד ופגש שם תרמילאים שלימדו אותו. אחרי עשר דקות, אני בדרך החוצה, אנחנו נתקלים שוב אחד בשני. הוא (באנגלית/צרפתית): אם לא תעשה שום צעד לא תשיג כלום. אני מרים את היד למעלה ומראה לו את הטבעת. הוא: "אה, לא לפנים. על הפנים!"
ובעצם בתל אביב היה את זה: http://www.sciencefriction.net/blog/2010/02/17/786/
באמת סיפורים משעשעים. מעניין שאתה משווה את תל אביב לחו"ל. הייתי רוצה לחשוב שיש הבדל ביניהם, שתל אביב היא גם שלי.
גם לי היו מפגשים דומים בחו"ל, אבל בדרך כלל במקומות עם פערי שפה גדולים, שמתרגלים עלי מתוך הכנסת אורחים את העברית היחידה שהם יודעים, שזה שם של קבוצת כדורגל שבאה אליהם לאחרונה או ראשי ממשלה שביקרו אצלם. בלונדון אישה דחפה אותי בכוח לשלולית וצעקה "go away!" (היו לי פנים זרות וחצאית הודית. לא יצאתי אח"כ יותר בחושך לרחוב).
קראתי את הפוסט שלך והוא מעניין. תודה! אני כיוונתי כאן יותר לשטחיות ולא לשנאה. אולי קל לי יותר להבין שנאה משטחיות. בהקשר הזה, קיבלתי השנה צו פינוי (תוך 24 שעות) לסוכה שלי. שכנה התלוננה.