מה אני קוראת (44)

בעלת הבית מאת נעה ידלין הוא ספר מצוין. קצת מוזר לומר את זה יומיים אחרי שהוא זוכה בפרס ספיר, מרגיש לי חלק מהעדר, והאמת היא שהתחלתי לקרוא אותו בכלל מזמן, לפני שהוא זכה, ומה רע בלהיות חלק מהעדר? להיפך, צריך לשמוח על עדר אינטליגנטי שסוף סוף אוהב ספרים שאני אוהבת גם.

איך יודעים שמדובר בספר מצוין? כשסיימתי לקרוא אותו ישר התחלתי שוב, למשל. או כשחשבתי על ביקורת עליו אמרתי לעצמי: אולי אני אביא כמה ציטוטים קטנים, וכשחשבתי מה לצטט פתאום מצאתי את עצמי מצטטת את כל הספר מההתחלה כי הוא מדבר בעד עצמו. אני רק אגלה שהספר מתחיל מניתוח של האנשים האלה שרק מחכים לרגע הנכון בשיחה כדי להקפיץ חידה וכך הופכים את עצמם למלכי העולם של פותרי החידות בשיחה זו שכולם רוצים לרצות אותם והם מחלקים ציונים מי פתר נכון. הקטע הזה תפס אותי בכמה רמות. קודם כל כי אני אוהבת חידות, ויכולה לזהות את עצמי בקלות עם חדי החידות מסוג זה. שנית, בגלל הביקורת שתופסת את חדי החידות, ואותי בכללם, בדיוק במקום הנכון: חידות הן באמת כלי מניפולטיבי משהו להשגת כוח אינסטנט בשיחה, ממיין אנשים לפי אינטליגנציה ויש לי. אני אוהבת ספרים שמבקרים אותי בהפתעה. ביקורת שאני לא יכולה להתנער ממנה, ואני טובה בלהתנער מביקורת.

אולי כדאי שאזרוק איזה עצם של מבט כללי על העלילה לפני שאני ממשיכה לכתוב על ההתחלה של הספר. בעקרון הגיבור הראשי הוא אסא אבל הסיפור הוא על כל המשפחה שלו, שנכנסת לטלטלה כשאמא שלו חשודה בגניבה של מלא כסף מעמותה שהיא מסמנכ"לת.

הלאה. ברמה השלישית תחילת הספר משקפת את הבאות: הספר הוא חידה גדולה שחדה אם המשפחה וכולם מנסים לנחש האם, איך ולמה. חידה שהיא די דומה לחידה שבסוף מישהו הצליח להשחיל אל תוך השיחה שבתחילת הספר. אבל מעבר לפתרון פשוט של החידה, כמו בספרי בלש, למשל, החידה בספר כולו ובתחילת הספר מקרינה ומאירה על יחסי הכוחות שסביבה- בעלת החידה בספר, האמא, משאירה את הקלפים צמוד לחזה וכך יוצרת מרכז כח לא טבעי לזרימת החיים סביבה, מרכז שממיין כל אחד הלנו הוא אם לצרינו. כמו שברגע שמניחים חידה באמצע שיחה כל תגובה של המשתתפים מחזקת את כוחו של החד ועומדת ביחס אליו, כך גם כל בחירה פשוטה של בני המשפחה עומדת ביחס לחידה שהציבה האמא.

גיבורה נוספת של הספר היא התרבות האשכנזית השבעה. החידה שעומדת בבסיסן של המשפחות האשכנזיות השבעות היא הכלל "לא מדברים על כסף". להורים שלנו יש כל כך הרבה כסף ואסור לשאול ישירות מאיפה הוא, איזה עולם מוזר. וזו חידה שעומדת כמו פיל במרכז החדר, ובחירות חיינו מושפעות ממנה, ואנחנו כל הזמן הולכים על קצות האצבעות סביבה, יוצרים מרכז כוח סביב הדור הקודם שיודע איך נהיה כסף. סופגים האשמות מבחוץ (ומבפנים) על פריווילגיות, ולא יודעים אם זו זכות או מזל או מעילה. איך נהייתי כל כך עשירה, איך? חברים טובים שלי יודעים שזו חידה שמעסיקה אותי יותר מדי עוד לפני הספר והספר פשוט מעמיד אותה באור חדש. ויש לי חשק לפתוח דף חדש, להסתדר לבד, לדווח לעצמי על כל שקל ולומר עליהם: זה שלי, זה שלי, זה שלי.

לסיכום: מדובר ביצירת מופת. קראתי כבר יצירות מופת אבל הפעם יש לי זכות להיות מהגיבורים הראשיים שלה. הגיבורים הם לא מהמאה ה-19 או מרוסיה הדוויה או מישראל של שנות החמישים אלא אנחנו ממש. מרגישה שתפסתי יצירת מופת ברגע הנביטה שלה. מכירים עוד ספרים עכשוויים מופתיים, שמדברים עלינו, עכשיו? אשמח להפניות. זה כנראה הז'אנר האהוב עלי. 

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה איזה כיף, כסף, ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה אני קוראת (44)

  1. יוליה הגיב:

    גם אני אהבתי את הספר. מאוד.
    הגיבורים שלו אמינים, מעוררי הזדהות מבלי להיות טובים או עלובים,
    מעניין שעל אף שהגיבור המספר כל הזמן עסוק בלשפוט את עצמו ואת האנשים האחרים – הספר אינו שופט אותם, ומשאיר הרגשת השלמה עם האנושיות הלא מושלמת אך גם הלא מושפלת
    מרתק שלכאורה אפשר לקרוא לספר סאגה משפחתית, הוא לא עונה כמעט על אף אחד מהכללים של הז'אנר. (לדוגמא: אין וידוי על סיפור ילדות מודחק שהופך את כל העלילה ומסביר את ההגיון הפנימי של הדמויות).

    זהירות – אולי ספויילרים!
    ***********
    אני פחות הרגשתי את העמימות של העלילה, לי היה נדמה שהחידות נפתרו אחת אחת, והתוצאה היא חד משמעית יותר.
    בעיניי, התהליך של הגיבורים הוא יצירת מודעות לפריולגיות, ולא היחס המיוסר אליהן.
    לאורך הספר מודגם עד כמה נוח לגיבורים לא להכנס לפרטים ולא לדעת, עד שהמציאות מכריחה אותם.
    עניין אותי היחס בין אם והבן ומקומם האקדמי לעומת הערת שוליים. בהערת שוליים האב הוא דרך האמת והדקדקנות בפרטים שחוקר נושאים איזוטריים והבן פופוליסט ופוליטיקאי, והאב מצליח לגלות ולהבין את הבן רק בשימוש בכלים שנותן לו תחום המחקר שלו.
    בספר הזה, הבן מצליח באמת להפנים את האופי והיחס בין הדימוי לאמת של האם, רק על ידי בחינת המחקר האקדמי שלה, בכלים שלו כמגיהה ושופט טקסטים. רק אז הוא מצליח באמת להאמין למה שכל סביבתו מרמזת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s