המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו. קיבלתי ליום הולדת. לא הצלחתי בעבר לקרוא ספרים שלו. תכננתי לקרוא אחד מהם לפחות מתוך מחשבה שאם אקרא רבי מכר של סופרים ישראלים אבין טוב יותר את הישראליות והנה נפלה לידי הזדמנות.
הספר שייך לז'אנר הסיפורים-משתלבים-של-אנשים-קטנים מה שאומר שמראש הוא לא היה כוס התה שלי. אני אוהבת סיפורים על אנשים גדולים. חיים של אנשים קטנים אפשר לפגוש בכל סמול טוק. גיבורי הספר הם בן צוק, סגן ראש העיר, אהובתו לשעבר הקיבוצניקית אילת וסיפור האהבה הרדום שלהם, זוג אוהבים קשיש מרוסיה ושמחת חייהם הנכד דניאל שיתכן שמתעניין בבנות יותר מבשחמט, וזה בסדר, ערבי מזדמן, שהוא גם חובב ציפורים, תורם עשיר מארה"ב ואהבותיו שלו, ראש העיר הבודד ומפקד כלשהו בצבא. העלילה: הם חיים וקורות חייהם משתלבות זו בזו עד שנגמר הסיפור וכל אחד מקבל מה שמגיע לו. אה, וחלק מהם דתיים ברמות גימור שונות. עד כאן עלילה.
בתור דתיה ברמות גימור שונות ועולה מרוסיה לשם כבוד אני מרגישה שהדמויות בספר מאוד סטריאוטיפיות. רוצה דמות דתית? תזרוק פנימה כמה פרקי תהילים ומקווה ותצא לך דמות דתית. רוצה גיבורים מרוסיה? אין בעיה. תקשט אותם בפירושקי, סמובר, טולסטוי וקצת דוברה-ויצ'ה לפנות ערב והכל יראה רוסי לגמרי. ערבי? אתם יכולים לנחש לבד מה ההורים המסורתיים מהכפר חושבים על כל צעד שעושה הבן שלהם. קחו בחשבון שהאבא קשוח והאמא כמובן לא תגיד את זה לבעלה אבל נראה לה שהבן בסדר סך הכל ועל כל פשעים תכסה אהבה.
התיאורים המיניים בספר בוטים מן הדרוש לביטוי האמנותי. אבל אולי צריך לשאול מישהו אחר, לא אותי. אני מאלה שמעדיפים הוליווד על קולנוע אירופאי מהבחינה הזו. אולי לא אצליח להבין את יחסם של סופרים עבריים למין כמו שלא אצליח להבין את הלך הרוח הזר והחד משמעי שמשרים מעלליהם של נשיאי צרפת בקרב עמם. עם זאת עלי לציין כי היו הזדמנויות בהן חשבתי שתיאורים מסוג זה בספרים כן היו דרושים לביטוי האומנותי ואני לא מוטה נגדם באופן גורף. כל מה שהוא חלק מהחיים יכול, בעיני, להיכנס כחלק לגיטימי מן האמנות, רק שכאן זה היה בחוסר טעם בעיני.
כפי שאמרתי, בסוף כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. כל חוטי העלילה נסגרים, הסוף לא צפוי ועם זאת נותן פתרון טוב למשברונים שעלו במהלך הספר, מבחינה ספרותית, מבנה קלאסי של סיפור, הכל סבבה.
מבחינה ערכית אני לא יודעת איך לפרש את הסוף. כאן אני רוצה לגלות את הסוף, אז מי שלא רוצה ספוילר שלא יקרא הלאה, שלום ותודה שהייתם עמנו עד כה. אם אתם אוהבים ספרים על אנשים קטנים שהם סטריאוטיפים ישראליים- לכו על זה ואם לא אז לא.
ברצינות: עוד רגע ספוילר. הזדמנות אחרונה לעזוב. תשאירו תגובה בדרככם החוצה שאדע שקראתם. ספוילר מגיע בעוד 3, 2, 1…
בדיוק כאן. אשמח לספר לכם את הסוף בלשון רבים, כאילו כל אחת מהדמויות מייצגת את המגזר שלה.
בסוף הערבים נוטשים את ארץ ישראל מרצונם,
הרוסים הזקנים מתים מזקנה,
הנכדים שלהם מוצאים אהבה אבל לא ישראלית לגמרי, חלילה, קוראים לה יוליה או משהו כזה.
הדתיים ממשיכים להעמיד פנים כאילו הם דתיים אבל חוטאים מדי פעם ולכן לעולם לא יהיו שלמים עם דרכם הדתית המוזרה.
הבן צוקים, שהיו פעם קצינים בצה"ל אבל כבר מתחרטים על כך, כראוי, נשארים לעולם סגן ראש העיר ומזיזים עניינים בעזרת כישורים שנשארו להם מהצבא בזמן שראשי עיר באים והולכים.
הקצינים מפחדים שמישהו, ועוד ערבי, יעיד על מעלליהם האינטימיים בציבור ולכן חסים על הערבי. הערת ביניים שאני לא מצליחה להחניק, לגבי הקצינים: כן, בטח.
מה לגבי הנשים? הגויה החתיכה והנועזת מוענקת כפרס לגיבור הצדיק ביותר. האישה השנייה, נו מה שמה, יולדת, כי זה מה שנשים עושות. אנחנו יודעים על כך לא בגלל שהלידה עצמה חשובה למישהו, או האישה, אלא בגלל שהאירוע בו היא מודיעה לגבר שנטש אותה בהריון השפיע על חייו עמוקות עד כדי כך שהוא נאלץ לשתות בירה עם חבר שלו.
מה זה צריך להיות? Wishful thinking (איך זה בעברית? ווישפול ת'ינקינג?) של גברים, צברים, יהודים, "נורמליים"? או שהסיום הוא בקטע אירוני ומודע לעצמו שבא לבקר את המיינסטרים הישראלי על שאלו הן שאיפותיו לסיום הגון של ספר?
במקום תה 
הי, אני שמח שאת עדיין כותבת לפעמים, ומחכה לפעם הבאה 🙂
קראתי אפילו את הספוילר. אנא במטותא – כתבי עוד.