– את קוראת ספר עם ניקוד, ואותיות גדולות כאלה. מה את גננת? עובדת עם ילדים?
– לא. מה שחשוב זה התוכן והוא גם למבוגרים.
– כי אני עבדתי עם גננות. הייתי מורה למוזיקה, בגנים. עבדתי עם ילדים.
– מממ…. (עיניים בכוונה עצומה אל תוך הספר)
– 25 שנה ניגנתי בפסנתר. לימדתי ילדים. מגיל 8 ניגנתי. הייתי אז בצ'ילה. ברחנו מהשואה הארורה. אני כבר נולדתי בצ'ילה (מספרת איך הוריה ברחו מהשואה הארורה, דרך עיראק וסין. ומסתבר שגם בצ'ילה לא היה הרבה מה לאכול. אחר כך האישה שמה לב שבת שיחה בתוך הספר, פונה לאיש אחר) עם ניקוד היא קוראת, כמו כיתה א'.
– (האיש משועשע, משלב אותי שוב, בעל כורחי, לתוך השיחה) היא נותנת לך ציונים!!!
לא אלאה אתכם בשאר פרטי השיחה. היא נמשכה לנצח ובסופה ידעתי על האישה הכל מלבד מספר ת.ז. שהיא כנראה רק שכחה לתת לי. בין לבין קראתי את "משפחת המומינים- חורף קסום" שהיה הרבה יותר אפל וכבד ראש מאחיו רב ההרפתקאות "משפחת המומינים- הסיפור על מגבעת המכשף" שנבלע בשבוע שעבר. הסיפור על מגבעת המכשף מספר על קיץ מלא הרפתקאות ואורחים עם דרישות משונות הפוקדים את ביתם של המומינים, משפחת יצורים בעלי מבנה משפחתי ברור במרכזו (מומינאבא מומיאימא ובנם מומינטרול) ומטושטש בשוליו (כמו שהגדירה זאת יוליה: מה נסגר עם סנורק וסנורקה, יש להם הורים?). בחורף נשמר העניין עם האורחים והדרישות ואף מתעצם, בעוד משפחתו המוכרת של מומינטרול (מומין) נעלמת מלבד מומין עצמו וגם ההרפתקאות לא ממש מתהרפתקאות. כמו כן יש בספר הזה מפגש עם המוות, יצורי צללים וגם עם אביו הפרהסטורי של מומין, קופיף טרולרולי שמעדיף להתחבא בתוך תנור ולעשות בלאגן מאשר לכבד את סדרי הבית של המשפחה הנעדרת.
המתרגמת כתבה דברי טעם באחרית דבר, המסבירים את ההבדל במנטליות בין שני הספרים: ההבדל בין הספרים נעוץ בהבדל בין הקיץ הקצר בפינלנד לבין החורף הקודר, הארוך ונטול השמש. אני תוהה אם ילדי יבינו אפילו חצי מתרבות השלג המפוארת (מחממי ידיים? סקי? חושך?) שמהווה רקע לסיפור החורפי.
רוב דמויות הגיבורים בספר הן חסרות דת ומחוברות לטבע, חוץ מהמיולין הסוגד למדעיות והסמרמרים הסוגדים לברומטר. הספר מחובר לטבע ונותן מקום וחשיבות למיני היצורים והתופעות שבו, גם אם הם לא חיוניים לצורך קידום העלילה.
התכונה האהובה עלי אצל המומינים היא יכולת ההכלה שלהם. שום אורח מוזר ובעל שגעונות לא יוכרז כרע. כולם חלק מהטבע ועושים את חלקם במארג הקיום. הנה דוגמא מייצגת:
" "פוי," אמרה מומינאמא וזנקה בפחד. "אני בטוחה שראיתי שני עכברושים מתגנבים לתוך המרתף. סניף, רוץ למטה ותביא להם קצת חלב!" פתאום הבחינה במזוודה, שנשארה ליד המדרגות. "והם גם הביאו מטען," אמרה מומינאמא לעצמה. "אוי ואבוי. סימן שהם מתכוננים להישאר." והיא הלכה לחפש את מומינאבא כדי לבקש ממנו שיבנה שתי מיטות נוספות. אבל מאוד, מאוד קטנות."
(מתוך הסיפור על מגבעת המכשף)
גם בסיפור השני אפשר לראות את ההתמודדות הדומה, הדו קוטבית, של מומין עם אורחים שמצד אחד הוא היה מת להעיף ומצד שני הוא לא יכול לומר להם לא. הכנסת האורחים של המומינים יפה דווקא משום שהיא באה מתוך התחבטות פנימית. המומינים מרגישים בכל נימיהם שהדברים הללו שייכים להם ואף מנסים לעצור את הפלישה לתחומם פעמים רבות. זה מה שהופך את הויתור למשמעותי. אם הפילוסופיה שלהם היתה היפית כזו: "הכל שייך לכולם, אל לנו לתבוע לעצמנו בעלות על דבר" היתה פחות משמעות לויתור שלהם, הייתי מזדהה פחות עם האנושיות שבהם. מעלה בי הרהורים על היחס לפליטים\מסתננים אבל אני לא אוהבת אקטואליה אז תדמיינו כאילו אמרתי על זה משהו ברוח הביקורת על המומינים.
כמו ההתלבטות בנוגע להכנסת אורחים יש עוד נקודות בהן מתגלים הפגמים החינניים של הדמויות בספר כמו המקרה בו מר המיולין הופך למתרגם הרשמי של יצורים שמדברים בשפה מוזרה ומי שקורא יכול לראות בבירור את ההבדלים בין התרגום המנופח לבין המקור כמו למשל במקרה שהיצורים אומרים לסניף משהו כמו "אנתה בעצמך עכבנרוש" (ומומינאמא אומרת שזה ממש מסובך כי איך אפשר לדעת ככה כמה כריות הם רוצים מתחת לראש או מה הם רוצים לקינוח ביום ההולדת שלהם) המיולין אומר בנימה מהורהרת: "הם בודאי אמרו שסניף הוא עכברוש זקן וקרח". בהמשך ענייני התרגום ממשיכים כשנערך משפט בו מפרשים הסנגור (המיולין) והקטגור (סניף) המשעשעים את מעשיהם וכוונותיהם של התובעת והנתבעים.
אתם מוזמנים להתעלם, כמוני, מהכתב הגדול והניקוד ולקרוא ספרים מלאי דמיון על עמק שהקסם הגדול שבו הוא שגם מי שלא יוצא מהבית רחוק מדי זוכה לשפע של הרפתקאות ומפגשים מעניינים בהחלט.
לסיום: קבלו התנצלות על הצפת הבלוג בביקורות ספרים. יהיו כאן גם פוסטים אחרים ברגע שאוכל לעשות גם דברים אחרים, מעניינים יותר, שאינם ביקורים בבית חולים או מרפאות. או אם ינחתו עלי הרפתקאות ביתיות ראויות לפרסום.
במקום תה 