מה אני קוראת (41)

ביקשתי מהמוכרת ספר מצחיק למבוגרים. אמרה לי אין. בתרגום משפת המוכרות הכוונה היא "לא זכור לי ספר כזה שיצא לאחרונה, ורק את אלה יש לי מחויבות למכור" כי בכיף היא היתה יכולה להציע לי איזה "שלושה בסירה אחת" או קארל צ'אפק או קישון. אבל מה שהיא אמרה מבאס: אכן לא כותבים כל כך דברים מצחיקים למבוגרים. לא ברור למה. אנחנו אוהבים במיוחד עצבות? שכחנו איך לצחוק? אולי כתיבה מצחיקה היא משימה קשה מדי עבור סופרים ולכן נדירה.

בסוף היא הציעה את "פרויקט רוזי" (גרהם סימסיון) ואני אמרתי לעצמי "אפרת, תני אמון בבני אדם. אולי זה באמת ספר משעשע, וממילא אין לך זמן או כח להתלבט כאן שעה". הספר התגלה כספר משעשע מינוס. מקביל לסרטי קומדיה רומנטית מהזן היותר נחות (והצפוי. גם את הסוף המפתיע ניחשתי, ואם הייתי גיבורת הסיפור הייתי מגלה אותו בדרכים פשוטות יותר ולא נזקקת לרמז הטיפשי שהוביל לפתרון התעלומה). מעביר זמן מעולה. לא מרגש. כתוב כמו תסריט (מחבר הספר הוא תסריטאי, הספר התחיל כתסריט, או משהו כזה, וכבר נמכר לעיבוד לסרט). לא אמין במיוחד.

יש ניסיון לאמירה משמעותית בסיפור, שהיא, בגדול, אל תדביקו על האדם תווית אלא קחו בחשבון שהוא "על הרצף", יש לו את המוזרות שלו, אל תאבחנו אותו. תנו לו להיות מיוחד ואל תתאימו טיפול לדפיקות המוכרת שלו. האמירה הזו מונחת בצורה רופפת בשולי שוליו של הספר, מלחכת את הקצוות ולא פורצת לתודעה שלי, כקוראת, בצורה חזקה מדי חוץ מסצינה אחת מעולה על תחילת הספר שם מודגמת הרציונליות של ילדים המאובחנים ומתויגים כדפוקים המתנגשת עם האינטואיציה הרגשית ב"תאונה" מפוארת ורבת נפגעים (לא מגלה את הפרטים כי נהניתי לקרוא את זה). שאר הספר לא ככה. היה אפשר לגמור את הספר שם, אבל סיפור קצר לא מוכרים בהוצאת ידיעות בקמפיין מפואר.

מסקנה: אם אין משהו אחר אפשר לקרוא את זה, אם לא- חכו לסרט, בטח הדמויות שם יעוררו יותר אהדה מאלו שבספר.

המלצות לספרים מצחיקים יתקבלו בברכה. וגם תזכירו לי אם יש ספרים שהם גם חדשים וגם מצחיקים (תרגומים חדשים לספרים ישנים לא ממש נחשבים. קחו רבע נקודה אם הם מאנגלית וחצי נקודה אם משפה אחרת).

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על מה אני קוראת (41)

  1. שרונה הגיב:

    אני ממליצה בחום על שדים ברחוב אגריפס מאת חגי דגן. זה בלש מיסטי יהודי מאד מענין ויש בו קטעים מצחיקים להחריד. הספר העברי הכי מוצלח שקראתי הרבה זמן.

    • אפרת הגיב:

      תודה! נשמע מעניין, ומערבב ז'אנרים שאני אוהבת. אבדוק אותו מיד כשאצליח ללכת עד חנות ספרים\לסנג'ר מישהו לצורך העניין. בינתיים יש לי עוד מלאי של ספרים, כנראה לא מצחיקים בכלל אבל אולי יהיו מעניינים.

  2. ג'וליאנה הגיב:

    אני ממליצה על "האי הירוק, המקרר ואני" של טוני הוקס וכן על "החיים ע"פ לובקה" של לורי גרהם.
    הראשון מספר על סטנדאפיסט שהתערב עם חבריו שיוכל לחצות את אירלנד בעזרת טרמפים כשנלווה אליו מקרר גדול. והשני מספר על מפיקה מוסיקלית שצריכה ללוות להקה של זקנות בולגריות למסע הופעות כשהן אינן יודעות אנגלית. נלווית אליהם מתורגמנית עם השקפת עולם מאד מיוחדת על החיים. שני הספרים הנאה צרופה.בשני המקרים תתגלגלי מצחוק.

    • אפרת הגיב:

      תודה! וברוכה הבאה. את הראשון קראתי, הוא באמת מצחיק מאוד (נראה לי שהוא לא נחשב ספר חדש, אם מדברים דווקא על ספרים חדשים מצחיקים, אבל הוא באמת מצחיק). את השני אחפש.

  3. galitlub הגיב:

    "הזדמנות אחרונה לראות" של דגלאס אדמס הוציא ממני כמה פרצי צחוק רציניים, למרות שכשלעצמו מדובר בספר די מדכדך, בעיקר אם את חובבת בעלי חיים וטבע (למען הסר ספק – לא מדובר בספר מד"ב). "מלחמת האזורים התחתונים של דון עמנואל" (לואי דה ברנייר) הוא עוד ספר שלא הייתי מגדירה כ"מצחיק" (הוא גרם לי לשפוך די הרבה דמעות בחלקים שונים שלו), אבל יש בו אי-אילו קטעים משעשעים להפליא, ובכלל מדובר בספר משובח לפי כל קנה מידה (שלי).

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    "התעורר אדוני!" של ג'ונתן איימוס נותן הרגשה חמימה לפרקים וכמו שציינת כל דבר של קישון במיוחד "ספר משפחתי" גם "עריסת חתול" של קורט וונגוט מעלה גיחוך אבל מהסוג האפל יותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s