מה אני קוראת (39)

רקע לקריאת הספר ניתן למצוא בפוסט הקודם. בשל ריבוי הספרים אני תוהה אם לדווח עליהם בסדר כרונולוגי, כלומר, הסדר בו קראתי אותם, ואז גם תבינו טוב יותר את הרקע לקריאתם או שאתחיל פשוט בספר הטוב ביותר, כי אולי לא באמת אגיע לשאר וכבר כדאי שתדעו ישר מה טוב. כמו להתחיל לאכול ארוחה מהקינוח. אבל זו לא תהייה אמיתית כי האמת היא שנחה עלי רוח טובה ובא לי להלל משהו, אז קבלו משהו מהולל.

גם אם לא הייתי במצב רוח של הלל ושבחים, הייתי נכנסת אליו מקריאה בספר "אני פחדן אני" מאת פוצ'ו. מדובר ביצירת מופת. קיבלנו את הספר מפוצ'ו עצמו. לא ברור לי למה דווקא הספר הזה כי לא הייתי שם בעצמי אבל מאז הוא המתין להזדמנות, וזאת לא באה כי לצורך קריאת ספר פלמחי על מלחמת השחרור עם פוטנציאל לא זניח לגסויות דרוש אורך רוח נדיר מצידי. למזלי, המתנה בתורים ארוכים (סדר גודל של 6 שעות לתור, אבל גם קצת פחות ארוכים) הכניסה אותי למצב רוח שאני מדמיינת שהוא דומה למדיטציה או לזן: מין השלמה עם חוסר המעש, ניסיון להאט את קצב החיים שלי כדי שיתאים להמתנה של שעות ארוכות. לנשום עמוק (מטאפורית) ולהסתכל על האנושות הממהרת מהצד. כל זה הולך מצוין עם קריאת ספרים. האדם הקורא אדון לעצמו. נמצא בבועה עם סדרי עדיפויות משלו, לא כפוף לגחמותיהם של מארגני התורים הקוראים במספרים או שמות של אנשי המסדרון לפי קצב וסדר לא צפויים. כך יצא שקראתי גם ספרים שצריך סבלנות בשבילם.

הספר "אני פחדן אני" מדבר על יורם, שיוצא להילחם עם החבר'ה בדרום ובו זמנית שואל את עצמו למה הוא צריך את זה, שהרי הוא פחדן. על הדרך הוא מספר על המלחמה בצורה אנושית. תאורי המלחמה בספר מתארים מציאות אנושית מורכבת בדיוק ואהבת אדם. רוב הספר הוא סאטירה מושחזת על האופי האנושי שמזכירה את קישון רק בלי הציניות ועם תחושת שייכות גדולה וחיבה לדמויות המתוארות. אהבתי במיוחד פרק שלם על ניסוח "המכתב האחרון" הביתה. מטרתו של הגיבור היתה לנסח מכתב שבשום אופן לא יוכלו לצטט ממנו אחר כך ברגש ולומר משפטים מופרכים כמו "הוא ידע מה עומד לקרות" או לראות במכתב סמל למשהו נאצל. בסוף יצא לו משהו כמו: "לאמא ושוקה- קוקוריקו! אין לי על מה לכתוב כי לא קורה כלום" ועוד בסגנון הזה. הפרק מסתיים בתלונה על הדואר הצבאי שבטח ישלח את המכתב באיטיות כך שיכול להיות שהוא יגיע אחרי מותו ואז לא ידעו אם הוא כתב אותו לפני או אחרי שנהרג.

אבל- זה לא ספר צחוקים. חוסר הגבולות של הספר, מהבחינה הזו, מאפשר לו לגעת גם בפחדים עמוקים וגם באימי המלחמה, באופן שלא יוצר פורנוגרפיה או רומנטיזציה של המוות, למרות תיאורים גרפיים מפורטים. הכניסה אל נבכי האנושיות מאפשרת לו לשלב גם עניינים מיניים (בעיקר יחס לא אנושי כלפי נשים בהקשרים כאלה) וגם בדיחות\תיאורים מגזרת הפיפי-קקי בלי לפגוע במטרה של הספר. התחושה היא בעיקר שנעשה כאן תיאור של אנשים, על רגעי השפל וההתעלות שלהם.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s