והפעם- מחשבות שאני סוחבת הביתה מהעבודה. אחת השאלות המעניינות שעלו במסגרת העבודה שלי קשורה לסיפורי צדיקים מרוקאיים וסיפורים של יוצאי ארצות האסלאם בכלל. מצד אחד, נעשה ניסיון להציג בפני הילדים שלומדים את החומרים שאני כותבת סיפורים מכל הגוונים של התרבות היהודית המצויים בבתים בהם הם גדלים. מצד שני, לפעמים אני מרגישה שזה או החינוך שלהם או החינוך שלי- כלומר- שאי אפשר לחנך גם על פי סיפורים מרוקאיים (שלהם. מכאן והלאה ההתייחסות היא למסורת מרוקאית בהנחה שמסורות אחרות מארצות האסלאם מתנהגות באופן דומה) וגם על פי סיפורים אשכנזיים (שלי). סט הנחות היסוד כל כך שונה. ולא סתם אני קוראת לזה סט- יש לי תחושה שקשה לפרק את הרציפות הפנימית שבתוך הערכים האלה, אשכנזיים או מרוקאיים, כך שיתפנה מקום לערכים מהסט השני. אולי אני לא מספיק מתוחכמת, או שלא עבר מספיק זמן לדיפוזיה בין תרבותית בכור ההיתוך הישראלי.
דוגמה. מעשה ברב שגזר על הדגים. בתור אשכנזית אני ישר חושבת גפילטעפיש. לא, סתם. (סליחה על משחק המילים הטיפשי. לא הצלחתי להימנע ממנו). מעשה ברב שגזר על הדגים. סיפור מעט ארוך אך חשוב להבנת העניין. סליחה, לא רב- אחד מחכמי מרוקו. היה מוהל. כשהתחילו להזמין אותו לפחות בריתות בדק את שורש העניין וגילה שהמלך נתן מונופול לאחד השרים על הדגים שבים ולכן האמיר מחירם. היהודים לא מצליחים לקנות דגים ולכן הפסיקו לפרות ולרבות כדגים. לקח החכם חרס, כתב עליו שם קדוש ושלח ביד תלמידו שהשליך את החרס בים. מאז, פסקו הדגים. חקר המלך ומצא עדים כי הדגים הפסיקו לבוא מיד לאחר שיהודי השליך משהו לים. חקרו את היהודים. החכם נשלח למלך בשם היהודים והסביר לו ש-א. הוא מוהל ואין תינוקות בגלל שהדגים יקרים וזו סגולה לפריון, ב. הדגים שייכים לאל והם צורך חיוני לאדם, כמו אוויר, ואסור לקבוע על דברים כאלו מחיר ו-ג. שיבטל את המונופול והדגים יחזרו. המלך התפעל מדבריו, הסכים ורצה לראות את הדגים חוזרים. החכם הסכים, הלך לים, אמר את נוסח התרת הנדרים והופ- הדגים חזרו, המלך בירך את האל ואת היהודים ושלח את החכם בכבוד לביתו.
קריאה אשכנזית של המעשה מעלה את הדברים הבאים:
א. לא נורא שקוראים לו חכם ולא רב. נספוג את זה. מוסיף לאותנטיות, נשמע מזרחי כזה. אז כל פעם שאני מזכירה אותו אני אכתוב רב, אזכר, אמחק ואכתוב "חכם" במקום.
ב. בזמן שהרב דיבר על כך שאוצרות הטבע שייכים לאל ובואו נילחם במונופול (כמובן שהמילה מונופול לא הוזכרה בסיפור המקורי אבל לא יכולתי שלא להשתמש בה למען הקיצור) נעימה סוציאליסטית, או לפחות אנטי קפיטליסטית, מוכרת התנגנה ברקע. עם נגיעות של איכות הסביבה וטרור ירוק. נעבד את זה עוד קצת ונלמד בט"ו בשבט הבא או כשטבע עברי יבקשו יפה שנלמד לזכר הסביבה.
ג. בעיבוד לילדים נוריד כמובן את הסגולה לפריון ונאמר שחסרו ליהודים דגים לשבת. כן, לשבת.
ד. כמו כן: חרס עם שם קדוש????!!!!! חס וחלילה. בואו נהפוך את זה לכך שהוא הלך לים והתפלל.
ה. בתפילתו הוא כמובן לא הסתמך על כוחו בלבד. לא מדובר בחכם שגזר על הדגים אלא בחכם שביקש יפה מהאל שבטובו וכוחו יעלים את הדגים. הדגים לא מצייתים לחכמים אלא לאל עצמו וכל שהחכמים יכולים לעשות זה להתפלל אליו. גם נוסח התרת הנדרים שבסוף הסיפור ישתנה לתפילה נוספת ובה בקשה פשוטה מהאל שיחזרו הדגים.
ו. כך יצרנו מעשייה חסידית מסיפור שהיה פעם מרוקאי.
אולי זה נראה לכם ניואנסים קטנים, אבל בעיני זה משמעותי. את ניתוח המשמעות של הצנזורה האשכנזית צריך להתחיל עוד קודם. הצנזורה התחילה עוד בבחירת הסיפור. כשבחרתי בסיפור הזה חסכתי מהילדים שתי ערימות גדולות של סיפורים דומיננטיים בתרבות של יהודי מרוקו- סיפורים מז'אנר הנערה שעמדה בגבורה מול הגויים, שמרה על צניעותה\אמונתה, מתה בגבורה וקברה הפך מזור ומרפא למתפללים עליו (אופציונלי: התגלות שלאחר המוות בה הנערה עושה נס כלשהו\מסבירה דברים בחלום) וז'אנר סיפורי הצדיק המרפא במבט עיניו\חפץ קדוש\מגע יד שמסקנתם היחידה היא שאין גבול לעוצמתו המיסטית של הצדיק. הסוג הראשון מורבידי מדי, ומשדר מסר של השגת- מטרות- שלאחר- המוות שאני לא רוצה להעביר לילדים והסוג השני פשוט משעמם. אין לקח, למעט חוסר היכולת שלנו להבין את הצדיק. אין פאנצ' ליין, המבנה הקלאסי של הסיפור הקצר נגמר בדאוס אקס מכינה, שזה הסוף הכי נלוז לסיפור (אולי חוץ מ"ואז הוא התעורר מהחלום").
ואחרי הצנזורה הגדולה, אפשר לפנות לפרטי הסיפור עצמו. ילד שגדל על סיפורי צדיקים מרוקאיים בבית יקבל אותם ממני, אבל לא במילים של ההורים שלו. אולי אפילו יותר גרוע- אני אעמיד פנים כאילו אני מספרת לו את הסיפורים ששמע בבית, אבל חלק מהסיפורים לעולם לא יקבלו ממני יחס והאחרים יעברו עיבוד, כמעט בלתי מורגש, שירחיק את הילד מהמילים המקוריות של הוריו. ההורים לא יתעקשו עם הילד: "אבל הוא השליך למים חרס עם שם קדוש, איך הם לימדו אתכם שם שהוא התפלל לעזרה משמיים?". הם יזרמו. וכך נאבד את הייחוד, את השפיץ, את התבלינים המקוריים. ומישהי בקבוצת דיון שקראתי לא מזמן אמרה: תוכניות הלימוד של החמ"ד הופכות את כל הרבנים לדובוני אכפת לי. כאן קורה תהליך דומה. כל הסיפורים הופכים דומים לאגדות מהבית שלי.
למה זה כל כך אכפת לי? משתי סיבות: מסורת ושיטה חינוכית הוליסטית. מסורת- אני רואה בחלקים שאני מאבדת ומעבדת בסיפורים המרוקאיים המשך של מסורת יהודית עתיקה. המשך של חלקים שהודחקו על ידי הענף שלי של העברת המסורת הלאה. אני רוצה לשמר גם את החלקים האלה עבור הדור הבא, שאולי ידע לעכל אותם טוב ממני. הילדים של המרוקאים שומרים עבורי ועבור ילדי חלקים במסורת היהודית שאנחנו לא שמרנו. סיפורי המופתים של הצדיק, המוות על קידוש ה', חשיבות קברי הצדיקים והשבעות בעזרת שמות קדושים לא היו חלק מסיפורי ילדותי אבל הם בהחלט מראים נוכחות בדורות קודמים עד לסיפורי התלמוד ואף התורה. ניתן לנתח את התהליכים הפוליטיים, הקשורים להשפעות סביבתיות של עמי העולם וליחסי הכוחות בין החכמים היהודים ה"נחשבים" בכל דור ותרבויותיהם, אבל בסופו של דבר קשה לי לבחור צד גם בויכוחים המרים ביותר שבין חכמי ישראל ואני מעדיפה לקבל את דעותיהם זו לצד זו.
בעניין השיטה החינוכית ההוליסטית- הכי קל להסביר את זה באמצעות דוגמה מחינוך הילדים או משלום בית. יש הורים ששולחים את הילדים לסבא וסבתא עם רשימת מגבלות חמורה, על מנת לשמור רצף עם החינוך בבית: אסור לתת להם ממתקים, לא לראות טלוויזיה, וכן הלאה. אני מעדיפה לצמצם בהגבלות ולתת לסבים לזרום. אני רוצה לחנך את הילדים לזרימה ומאמינה שסבים החופשיים לחנך את הילדים בדרכם שלהם יעשו זאת טוב יותר ומתוך תחושה של שלום עם ילדיהם ועם עצמם שתעבור לילדים. הגישה הזו נשענת על העברת האחריות לסבים- מתוך אמונה שהם אוהבים את הילדים ודואגים לחינוכם באחריות ומתוך אהבה גדולה לאישיות הייחודית של הסבים- יש להם דרכים משלהם אבל גם תכונות טובות יוצאות דופן, וגדולה, אז זה מה שיעבור לילדים. אני מקבלת את הדברים שנראים בעיני לא טובים מתוך תחושה שזו עסקת חבילה- ה"חסרונות" האלו הם שמאפשרים להם ללמד את הילדים דברים טובים שפחות נמצאים אצלי. כך גם היחס שלי לחינוך שונה בין ההורים- עם בעלי מותר לילדים לעשות דברים שאיתי אסור מתוך הבנה שזו דרכו ושהם יקבלו ממנו את התכונות המעולות שלו במלואן רק אם יתאפשר לו ללכת בדרכו והוא לא יהיה מוצף בחשש מביקורת שלי או ניסיון לנחש מה אני מרשה לעשות בכל שלב, באופן שאינו טבעי לו. מה שאני רוצה להגיד, בעצם, זה שאני רוצה לאפשר להורים לחנך במלוא ההתלהבות והעוצמה בכלים שהם הביאו מהבית. קשה לי לדלל את ההתאמה בין המסרים שבבית לבין המסרים בבית הספר.
עד כאן מטען מהעבודה. נראה לי שמעניין להיחשף לשיקולים חינוכיים שמאחורי כתיבת תוכניות לימודים. ההרהורים שכאן הם לא חריגים- הם דווקא מייצגים את הלך הרוח הכללי בעבודה שלי. הצוות שלי דן בכובד ראש דומה בכל מילה ובכל מסר שעובר לתלמידים. חשוב לנו שיצאו תוכניות לימודים מאוד חינוכיות (כמובן שבמקביל הן יוצאות גם כיפיות, ומדברות לילדים, ועוד תכונות חשובות). וגם אם לפעמים כשאני שומעת דעות שאני לא אוהבת אני עונה לאנשים בדמיון שלי ברשעות, בצחוק ובעודף חשיבות עצמית: "בסדר, תגיד מה שבא לך, אני אחנך לך ת'ילדים אז לא חשוב מה תגיד- הדור הבא כבר יחשוב כמוני", מאוד חשוב לי כן להתאים למקום ממנו ההורים באים מתוך הרגשה שבכתיבת תוכניות חינוכיות אני מייצגת גם אותם.
לקריאה נוספת: חסרונות החינוך הדמוקרטי– נזכרתי בפוסט הזה כי ירדתי בו על שיטת חינוך אשכנזית מדי. מעניין לראות אותו בהקשר הזה ולשאול שוב האם תיתכן סינתזה ואיך.
במקום תה 
טוב, לפחות את לא צריכה לעשות "הסבה" לסיפורי מסורת רוסית נוצרית.
אין על ילדות שחוזרות הביתה ובידן גולגלת המעירה להם את הדרך.
חשבתי שיכול להיות שהמעשיות האשכנזיות כבר עברו "התמערבות" לפני כן, ובגלל שהשתמשו פחות באגדות מרוקאיות ,הן נשארו בצורה דומה יותר למקורן.
אני חושבת שגם אם היית לוקחת מעשיה חסידית מקורית, היית משנה ומתאימה אותה.
בהמון מעשיות הכוח הוא של הצדיק והקב"ה לא מוזכר מפורשות.
אולי הסיפור הוא בהתפתחות של אגדות ומשלים חינוכיים.
לקחו אגדה (הטוב מנצח על הרע באמצעות כוחות קסם) ועשו משל חינוכי שהתאים לערכים בתקופתו (הקשר עם הקב"ה שמתבטא בכתיבת שמות קדושים), והיום זו אגדה, שאפשר לעשות ממנה משל חינוכי עם מסר קצת שונה, שבעתיד יהפך לאגדה וכד'.
יכול להיות שהדרך היא להתייעץ עם אנשים שמחוברים יותר למסורת הזו ספציפית, ולראות עד כמה הסיפור ממש לשמר את החלקים שהם רוצים לשמר, או לתת מקום לאגדות מקוריות, גם אם הן בעלות מסר "לא בדיוק מתאים".
ובלי קשר ישיר לפוסט: חוץ מזה, למה לצנזר פריון? הרי לומדים בבית ספר שבני ישראל במצרים היו מאוד פוריים, אז מה הבעיה עם הכיון ההפוך?
יולי- תודה! המחשבות שלך מעניינות.
מעשיות אשכנזיות התמערבו גם כי הן באו מראש ממקום יותר מערבי. שאלת ההתמערבות היא שאלה רחבה יותר שאנחנו נתקלים בה בעבודה. בהקשר של סיפורים עולה בעיקר השאלה אם תמיד צריך פאנץ' ליין, או שאולי זה יכול להיות סיפור אווירה (סיפרתי לילדים על חיי הרב גרוסמן סיפור אווירה אבל אז ראיתי שאי אפשר להשאיר את חייו כמו שהם. בשביל הרייטינג- אצל הילדים- את הופכת אותם לאישיים, מלאי רגש, ומתמקדת בסיפור אחד שממחיש מהפך שהוא תרם לו במו ידיו).
בקשר לנזילות האגדות- אני רוצה להאמין שיש בהן יותר מאשר התאמה של מבנים ידועים מראש (טוב, רע, כוח עליון) לשפה מודרנית, יותר מאשר סיפורים הנודדים בין תרבויות בלי ייחוד תרבותי משלהם. בגלל חוסר הזדהות עם אגדות שמגיעות מרקע אחר אני לא ממש מבינה מה חייבים לשמר בהן, מה חשוב. לפעמים מילה אחת עושה את כל ההבדל ואני חוששת לפספס אותה.
נסיונות להתייעץ עם אנשים בקשר לתכנים שאני מעלה בעבודה לא עלו יפה. התכנים קשורים אצלנו קשר הדוק לצורה בה הם מוגשים וקשה למרואיינים שלי להפנים את זה. הם מצפים שיצא מהשיחה שלנו ראיון עומק שמתאים לכתב עת רציני (זו הרמה שבה אני רוצה להבין דברים על מנת לכתוב עליהם באופן מדויק) ואני רוצה לתמצת הכל לארבע שורות שילדים יכולים להבין בקריאה מחופפת כשיש להם עוד 30 ילדים מסביבם, ומורה, ועוד מעט צלצול.
צנזור של פריון- קודם כל זה צנזור של סגולה. סגולה היא על גבול העבודה זרה (בסיפורים אשכנזיים. כמו האיש שאמר לצדיק שהוא מתענה מאוד ולא באה הישועה והצדיק אמר: תראה את הסוס שלך, אוכל רק קש, ישן על האדמה, בחוץ, בגשם ובחום, זה צדיק אמיתי.). שנית, אם אפשר לדחוף לילדים את ערך אהבת השבת, הנפוץ מאוד בסיפורים אצלנו, למה לא? וגם יותר רלוונטי לחייהם כרגע מפריון. עוד ישאלו אותך למה צריך סגולה לפריון ואיך זה עובד, בעצם, פריון. אי אפשר להשוות לבני ישראל במצריים כי שם זה סיטואציה שהם יותר מכירים ומקבלים- הם מכירים שנולד ילד, זה טוב, ואם נולדים שישה יחד זה מגניב. אבל סיטואציה שבה לא נכנסים להריון, אותה את מזכירה כדי להסביר את נחיצותה של סגולה לפריון, לא מוכרת להם באותה מידה ועלולה להעלות שאלות שאת שומרת לדיון אחר כמו למה בעצם זה קורה, ברמה המטאפיזית, לא הפיזית (לילדים יש הרבה שאלות על משמעות המקרים שבטבע. הם רואים את העולם טעון משמעויות ומנסים למצוא את הטוב שבכל דבר, מה שיהיה קשה יותר להסביר במקרה של בעיות בפריון מאשר במקרה של עודף פריון).
לא זוכרת איפה שמעתי –
שבחסידות היחס לאגדות (כמו של ניגונים) הן כאל ניצוצות שמתגלים של אמת גדולה יותר ו"עיבוד" של אגדה הוא בעצם גאולת חלקי האור מהקליפות.
ואם אני מדברת בשפה שלי (פלורו-ליברה-פוסטית), שבתבנית אגדות יש אמת גדולה יותר, שכל דור "לובשת" את הצורה המתאימה לדור.
לכן יכול להיות ששווה להביא אגדה ששומעים ולנסות לשחזר את האויירה היחודית לתרבות על ידי ביטויים אופייניים, דימוייים ויזואלים וכד'.
אני עדיין לא מבינה את ההבדל הגדול בין סיפור מצרים לכאן. גם כאן מדובר בתוצאה שלא מתגלית (סה"כ כתוב שלא נולדים בנים) וכתוב שזה בגלל שלא אכלו מספיק דגים (איזה חכמים, כבר ידעו על אומגה 3 !).
מצד שני, אני לא מהמצדדים בצנזור, אז אולי חסר לי את ההגיון הדרוש.
אני חושבת שגם אגדה מקורה במשהו חי וגמיש מאוד, תורה שבעל פה, ולא נראה לי שילדים "יתקלקלו" אם ישמעו על חרסים, ויתחילו לאסוף קמעות במקום להתפלל.
ועוד משהו, אגב סיפורים מרוסיה שהזכרת, אנחנו דנים עכשיו על איך והאם להכניס התייחסות לנוביגוד (לתוכנית לימודים לדתיים קטנטנים, חלקם בעלי שורשים ברוסיה) ועד כמה הדוק הקשר בינו לבין חגים נוצריים.
ברכה והצלחה. מאתגר.
אני מבין לגמרי את ההתלבטות מהמקום החינוכי, של אחריות לשמר מסורות אחרות מצד אחד ומצד שני לא לתת מסרים סותרים והיו שקראו לאמונה בחרסים ובקמעות פגאניות .
בסופו של דבר הצנזורה עוברת דרכך וטוב שכך . זה התפקיד ( למרות שאין לי מושג מהו )
אי אפשר להעביר חומר גלם מבלי לעבד אותו לטוב ולרע . וכן את מאשכנזת את הסיפור והופכת אותו ל"יהודי" יותר להגדרתך. אבל אין מנוס מזה .
באופן אישי לא מכיר את הסיפורי צדיקים האלו ,אבל אני בטוח שהם עברו כ"כ הרבה גילגולים עד שהגיעו אלייך , לכי תדעי אולי הנוסח שלך קרוב למקור.
כל סיפור,מדרש,פרוש ,עובר כ"כ הרבה פילטרים בכל פעם שהוא עובר מפה לאוזן ומדף לפה ככה שאני בכלל לא חושב שהחשש גדול.
מבחינתי אדם שעורך תוכנית חינוכית ומודע לעובדה שהוא צריך להביא מקורות שמתאימים לשומעים -זו הגדולה והמטרה הסופית.
יש בסיפור הזה – דגים,ים,צדיק,פריון, והמיקום שלו והשמות של החכמים והערים
מבחינתי זה מספיק . ילד ששומע שהיו יהודים גם במרוקו ולא רק באירופה ,
ששומע את המושגים שמוכרים לו מהבית -שלא שומע על יערות ושלגים אלא על ים ושמות של ערים בערבית מבחינתי זה מספיק .
אני יוצא מתוך נקודת הנחה שהתוכן בכל מקרה משנה צורה בכל פעם שמסופר .
תודה אורי. אני מסכימה שחלק חשוב מהסיפור נשאר. מרוב ריכוז במה שחסר לא שמתי לב למה שכן יש. גם בגרפיקה אנחנו משתדלים לשים גם בנים וגם בנות וגם אתיופים וכו' כך שכל ילד יוכל למצוא בספר מישהו שדומה לו חיצונית. אני מקווה שזה מספיק כדי לתת תחושת רצף עם החינוך בבית ושלא הולכים לאיבוד יותר מדי דברים חשובים בדרך.
והעבודה שלי היא לכתוב ספרי לימוד לבי"ס יסודי לשיעורים המקבילים לשיעור חברה\שעת מחנך. אני לא מצנזרת במובן הקלאסי אלא רק חושבת מה ואיך להכניס לתוכנית הלימודים כך שיהיה חינוכי (=יתאים לערכים שלי…) ויעבור טוב לילדים.
אני זוכרת בחיבה רבה את השיעורים על סיפורי צדיקים (בית ספר יסודי מ"מ אבל של רוב מזרחי ודתי). ודווקא רובם היו על שטייטלים מה שהיה כן מוזר כלפי רוב התלמידים. אבל גם את הסיפורים האלה נאלצו המורים לשנות. היה לנו מורה חרדי בשם אריה שלימד את זה. אני גם זוכרת סיפורים אשכנזיים מהבית. בקיצור בסיפורים האלו לא חסר דברים "לא חינוכיים". אז גם אותם צריך לשנות. אני מניחה ששינו אותם. מה שאני מנסה לומר הוא שמעדנים ומעבדים את כל הסיפורים. כך באמת הולך לאיבוד חלק מהיופי. אבל בכל זאת נשאר חלק הרי. אין מה לעשות חייבים כנראה להתאים כל דבר למציאות.
ג'אנה
תודה. באמת יש שינויים הכרחיים כדי להתאים את הסיפורים לילדים מודרניים. בגלל שחשוב לי ליצור רצף עם סיפורים ששומעים בבית כמותם אני מנסה לשנות כמה שפחות, ומקפידה שמהות השינויים תהיה רק טכנית ולא כפייה של המסורת שלי על סיפורים מארצות אחרות.